משנה פרה פרק ז׳ משנה ט׳

הורה הוראה. שהבדיל בין המותר והאסור וכן אם דן דיני ממונות או חלצה ומיאנה בפניו כמו שהתבאר בתוספ' והיות האדם הולך והיה אוכל זה ממה שלא יפסיד המלוי. ודבור א"ר יהודה מבואר:

ונטל אוכלים להצניעם פסול. אוכלים לאכלן כשר. ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלים להצניען אע"פ שלא הצניען עדיין הוי מלאכה. ונטל אוכלים ואכלן לא הוי מלאכה. ואפשר דאכילה חשיבא צורך המלוי. שאם הוא רעב לא יהיה לו כח למלאות. וכ"כ הר"ש בסוף הפרק. והכ"מ פ"ח מה"פ:

מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]:

והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]:

והראה או הראה וכו':

והרג או הרג וכו':

ונטל או נטל וכו':

פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל:

אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]:

הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן:

כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא:

א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד:

ולהר"ב דבר שהוא מלאכה. היינו הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין. ושאינה מלאכה. היינו הורה הוראה. והראה דרך. ונ"ל דגם להר"ב לא פליג ר"י את"ק. וכדמשמע קצת לישנא דמתני' אמר ר"י ולא קאמר ר"י אומר. אלא ר"י מפרש דברי הת"ק. דהא דפסל ת"ק בהורה הוראה או דרך. היינו רק בשעמד. והא דמכשיר ת"ק בשהרג נחש וכו' לצורך שאיבה. היינו רק בשלא עמד:

א"ר יהודה זה הכלל וכו'. משמע דר' יהודה לפרושי אתא והלכה כמותו וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם רפ"ח. וכתב שם או הרג נחש ועקרב או נטל אוכלין מן השוק להצניעם הרי המים פסולין שהרי נתעסק בדבר אחר קודם שיתן האפר על המים אבל אם נטל האוכלין לאכלן ואכלן כשהוא מהלך או שהרג נחש ועקרב המעכבין אותו הרי המים כשרין שזה מצורך הולכת המים זה הכלל כל דבר שהוא משום מלאכה שעשהו קודם מתן האפר בין עמד בין לא עמד פסל ודבר שאינו משום מלאכה אם לא עמד כשר ואם עמד פסל ע"כ. והכריח שם מהרי"ק ז"ל הריגת נחש ועקרב חשיבא מלאכה ודאי וכיון שכן אפילו לא עמד פסל. ומ"ש רבינו ועמד לא קאי להרג נחש ועקרב ע"כ. עוד כתב על מה שכתב רבינו ז"ל אוכלין לאכלן ואכלן משמע לרבינו דלא חשיב מלאכה ומש"ה אם אכלן כשהוא מהלך כשר ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ונטל אוכלין ואכלן לא הויא מלאכה ואפשר דאכילה חשיבא צורך המלוי שאם רעב לא יהיה לו כח למלאת וכן כתב רבינו שמשון ז"ל בספ"ז דפרה וא"כ מה שאמר שזה מצורך הולכת המים קאי גם לאוכלן כשהוא מהלך עכ"ל ז"ל: