משנה פרה פרק ז׳ משנה ח׳

דע שזאת הכוונה והוא שהשואב מים לקידוש הנה ישאב בכלי כפי מה שראוי ויקבץ המים במקום אחד והוא נקרא שוקת ויהיה כל מה שיש שם מן המים בשוקת כשר והנה יקודשו אלה המים והם בשוקת וישאב ממנה מעט מעט עד שיכלה והנה לא יסיר מקחת מזאת השוקת מעט מעט ויקדש אותו ויזה עד שישלם וישוב וימלא מן השוקת. ולקיחת מים מן השוקת יקרא זולף וכבר ידעת העיקר שכל מי שיעשה מלאכה שאינה ממה שיעזור בשאיבה ולא מכוונתה שהוא יפסול את המים ולכן אם הצניע את החבית אשר ירצה למלאות לבלתי תשבר או שכפאה על פיה לנגבה כשיעור מה שישאב לא יפסל לפי שזה מכוונת השאיבה וכן אם הסיר החרסים מתוך השוקת בעת השאיבה להתקבץ בה מים רבים הנה כל זה מצרכי המלוי ואם תיקן זאת החבית או הגביה לשאת בה אפר פרה או מים מקודשין או ניקב השוקת לבלתי יעכבוהו החרסים בעת שידלה המים מן השוקת כל זה אינו מכוונת המילוי וכבר עשה מלאכה במילוי ולכן פסול:

שלא תשבר. לשון מהר"ם כל מידי דאורחייהו דכל הממלאים מים לעשות כן. לאו מלאכה היא לפסול. ואורחא הוי שלא להניח החבית אצל המעין. אלא להצניע שלא תשבר. וכן דרך לכפותה על פיה לאחר המלוי לנקות. למלאות בה כשיצטרך. שלא יפול לתוכה טיט ועפר. וידבק בה על ידי לחלוחית המים שבה. ע"כ:

המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']:

או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת:

על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה:

כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין:

להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום.

פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה:

המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש:

בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה:

כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה:

ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת:

פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל:

וא"ת למה נא נקט רבותא דאפילו נתכוון למלאות בה מים. אם לא נתכוון למלוי זה פסול. דלא עדיף הצנעה וכפיי' ממלוי ומלוי לב' קידושין. דהראשון פסול [וכמ"א]. י"ל דאידך רבותא קמ"ל. דאפילו להמליך מים אלו אחר שנתקדשו בהשוקת. אפ"ה פסול. מדהו"ל מלאכה שא"צ למלוי וקידוש זה. ונ"ל עוד דהא דמכשרינן בכולהו כשעשה מלאכה שצריך למלוי. ה"ט משום דכל עיקר פסול מלאכה בין מלוי לקידוש. הוא כדילפינן בספרי מדכתיב למשמרת למי נדה. וכשעשה מלאכה הסיח דעתו משמירתן [כר"ש ספ"ד]. ולפיכך כשעשה מלאכה שלצורך המלוי. אז עי"ז תהי' המלוי תמיד במחשבתו בשעת מלאכה. ואינו מסיח דעתו מהמים שמילא. הא למה זה דומה לכדאמרי' [פסחים יא"א] איהו גופא מחזיר עליו לשרפו מיכל אכל מיני'. ומ"ש רתוי"ט בשם מהר"ם דמיירי שכפאה על פיה כדי לנגבה למלוי לכשיצטרך משמע למלוי אחר. וזה תמוה דהרי אפילו ב' מיני מלוי עצמן מפסיקין זע"ז. כמבואר במשנה א' דקאמר יחיד שמילא וכו'. כ"ש כפיי' לצורך מלוי אחר וצ"ע:

המצניע את החבית וכו'. לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ז סי' י' הממלא ונותן לחבית עד שימלאנה מים והצניע את החבית שלא תשבר וכו' וכתב שם מהרי"ק ז"ל ר"ע ז"ל שפי' המצניע את החבית שדולה בה המים לשים בשוקת הוא על דרך פי' ר"ש ז"ל אבל רבינו מפ' שממלא כדי ליתן מים בחבית ונראה ששיעור דבריו כך הם ובשעה שהיה ממלא מים כדי ליתן בתוכה הצניעה שלא תשבר או כפאה על פיה כדי שתתנגב אם כוונתו בהצנעה זו או בכפייה זו כדי למלאת אותה כשר אבל אם היתה כוונתו להוליך את הקדוש פסול ע"כ: