משנה פרה פרק ז׳ משנה א׳

תהיה זוכר למה שקדם מהיות המלאכה פוסלת במלוי עד שיטיל את האפר וכבר התבאר בתוספתא שהיחיד אם מלא לאחרים ואפי' מלא להן אלף כלים לאלף קידושין הנה זה מותר ואם מלא לעצמו כלי אחר כלי הנה המלוי הראשון כבר נפסל לפי שכבר עשה מלאכה קודם שישליך בו האפר וזאת המלאכה הוא המלוי השני כאשר מלא זה בהיות שני קידושין אמנם אם מלא כלים רבים פעם אחר פעם לשומם כולן קדוש אחד הנה זה מותר לפי שהכל דומה כגון מי ששאב בפעם אח': וה' קדושין הוא שישליך האפר בכל חבית וחבית לבדה וקדוש אחד שיערב המימות כולן וישליך אפר הפרה בכולן בפעם אחת הנה על זה השרש אמר שאם היו רבים ומלא כל אחד מהן כליו לקדשו בפני עצמו אחר הוטב בעיניהן לשום הכל קדוש אחד או בהפך כולן כשרין לפי שלא הגיע בזה מה שיחייב פסלות אמנם אם יהיה יחיד ובא לקדש ה' קדושין ומילא אחד אחר אחד הנה הראשונה נפסלה מפני שאיבת השנית וכן הב' נפסלה מפני שאיבת הג' וכן כולן כפי מה שביארנו אלא חבית אחרונה אשר לא נעשה אחריה מלאכה היא כשרה לפי שלא נתמלא אחריה דבר וזה המשפט בעצמו לא נמלך לקדשן קדוש אחד כי זה לא יועילנו בעת המלוי אמנם מאשר מלאן לקדשן ה' קדושין ואם נהפך הענין ומלאן זו אחר זו לקדש קדוש אחד הנה הן כשרים אפי' קדשן קדוש אחד כמו שביארנו אך למה שהביא ושב וקדשן ה' קדושין הנה החבית אשר ישליך בה האפר תחלה כשרה בין השליכה בחבית שמלא ראשונה או באחרונה לפי שהמים כולן כשרים לפי שבמלוי לא נתחדש בה פסלות וכל מה שיקדש מאלה החביות פסול לפי שכל מה שנשאר מן המים נשארו פסולין לפי שהמלוי על קדוש אחד נתמלא ואם אמר לאחר קדש לך אלה החביות והוא יעמוד במקומו אין כשר אלא חבית שקדש בראשונה להיותה כולו מלוי אחד ואם א"ל קדש לי את אלו כולן כשרין לפי שיקדש אדם לזולתו קדושין רבים זה אחר זה ולא יהי' בזה פסלות כמו שבארנו בתוספ' שמי שיקדש לחבירו זה אחר זה כולם כשרים לפי שאינו הוא אשר מלא:

ונמלך לקדשן קדוש אחד. אין כשר אלא אחרון [וה"ה] כשלא עשה כמו שנמלך ולא עירן לתוך כלי אחד. ולא קתני ונמלך אלא לומר שאם ירצה להמלך לא יועיל לו. אבל יניחם כך ויהיה האחרון כשר. והרמב"ם העתיק המשנה כלשונה בפ"ז הל' ה' ובהלכה ד' כתב בלא נמלך שאין כשר אלא האחרון. ומ"ש עליו הראב"ד בהלכה ד' דלשון המשנה ונמלך לקדשן קדוש אחד והכ"מ כתב שלא הבין דבריו שזהו בנמלך לקדשן ה' קדושין. אני אומר דלא כמר ולא כמר. דודאי דדברי הכ"מ אין להבינם שא"א לומר כדבריו. וגם דברי הראב"ד אינן שלשון המשנה העתיק בהלכה ה' וזו שבהל' ד' מדנפשי' שהולידה מן המשנה:

לקדשן קדוש א'. פי' הר"ב כגון שצריך להזות על כלים הרבה. ובענין אחר אי אפשר. הר"ש:

אין כשר אלא זו שקדש ראשון. בין שהשליכה בחבית שמילא ראשונה. או באחרונה. הרמב"ם:

לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע:

ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א':

או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א':

ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד:

הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק:

יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע:

ונמלך אע"פ שנמלך וכו':

אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין:

לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע:

אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן:

אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין:

אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל:

קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה:

וא"ת והרי אמרינן [בפסחים לד"ב] מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי. ופירש"י שלא ימלאן בכלי זה ויערן בכלי אחר. וא"כ היכי קאמר הכא בכולה מתני' ונמלך. הרי על כרחך צריך לקדשן באותה כלי ששאבן. ואפילו את"ל דהתם דוקא במילא ע"ד לקדש בכלי הראשין. לא יקדש בכלי אחר. אבל בנתכוון בתחלה לשאוב בכלי זה ולערן לכלי אחר ולקדש שם שרי. לא יתיישב בזה רק מציעתא וסיפא אבל לא רישא במילאו ה' חביות לקדש כל חבית לבד. והאיך יהי' כשר כשערבם אח"כ. אלא נ"ל דכיון דרק מעלה בעלמא הוא. וכדמסיק התם להכי רק לכתחלה צריך כך אבל בדיעבד אינו מעכב. והא דקאמר הכא כשר. לאו שיהא מותר וכשר לקדשן. אלא דאם קידש המים בדיעבד כשר הקידוש ולא נפסלו המים. אמנם הרמב"ם לא הביא דין זה שבאותו כלי שמילא יהא צריך לקדש [עיין בהל' פרה פ"ט]. וע"כ דטעמא משום דבש"ס [סוטה דטז"ב] לא קאמר אלא ואימא שתהא חיותן בכלי. ש"מ דבאמת במסקנא לא מצרכינן כן. והא דמייתי רבא סייעתא מינה בסוגיא דפסחים. לאו מדקי"ל כן. אלא מדאשכחן נמי תנא דמצריך דבר למצוה משום מעלה אף שאינו מחוייב מדינא. וא"כ הא דקאמר במשנתנו כשר. היינו דכשר לקדש המים לכתחלה. ורבעתו"ס [יומא מג"א ד"ה הכל] פירשו מלת ונתן עליו מים. ר"ל בשבילו. ותמה המהרש"א בסוגיא דסוטה [שם] וכ' שנעלם מהם מה דדרשינן בש"ס מלת עליו דהיינו לערבן. ובמחכ"ר כפי הנראה חשב המהרש"א דמ"ש רבעתו"ס בשבילו היינו בשביל המוזה. אבל אין הדבר כן. ורבעתו"ס ח"ו לא נעלם מהן ש"ס ערוך. אלא רצו להסביר יפה דרשת חז"ל האיך ילפו ממלת עליו דהיינו לערבן. להכי כתבו דה"ק הש"ס ונתן עליו בשביל האפר שנזכר בקרא הסמוך לו למעלה. בשביל האפר הזה שירצה לערבו אח"כ בהמים. יתן מים חיים בכלי תחלה. ואשכחנא בדוכתי טובא מלת על שכוונתו בשביל. כמו על הנער ועל אמתך. על הברכה אשר ברכו אביו. על בלי הגיד לו כי בורח הוא. על עזבם את תורתי. ועוד הרבה. ועיין עוד ברתוי"ט [תמורה פ"א מ"ה] שגם הוא התפלא על רבעתו"ס הנ"ל. וה' חנני לקיים דבריהם כראי מוצק:

וא"ת עכ"פ מדעשאו שליח לקדש הרי שלוחו של אדם כמותו. ולהוי כאילו הפסיק הממלא בעצמו. וי"ל דדוקא בדבר שצריך שיעשה האדם בעצמו, אמרינן שלוחו של אדם כמותו. אבל הכא הרי גם במקדש אחר מימי הממלא בלי ידיעתו. המים מקודשין. וכדמשמע במשנה ג'. בכה"ג לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. תדע דוכי ס"ד דבשלא הפסיק השואב בין מלוי לקידוש אלא אמר לאחר שיעשה לו מלאכה ביני ביני. הרי נימא שיפסלו המים עי"ז. מדעשה שלוחו מלאכה ביני ביני [ועיין בפרקין מי"א]. ולפיכך לכאורה נראה דכיון דאותה מלאכה א"צ שיעשה אותה המשלח בעצמו לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. וכדאמרן. ולפ"ז אם עשה שליח לאדם אחר לקדש לו אשה ביני ביני. יפסלו המים. וזה לא מצינו. אלא נראה דהא דאמרינן שלותו של אדם כמותו. היינו לענין קיום המעשה ההוא בעצמו. אבל לא להחליש על ידה מלאכה או מעשה אחרת שעשה המשלח או שלוחו בעצמו. ואין לקהות על זה בשולח גט לאשתו שע"י מעשה השליח מפסיק האישות. דהתם מיגז גייז ולא פסל הקידושין למפרע. וזה נראה טעם הרמב"ם שפסק [בפ"ו משביעית ה"ד] דאין אדם עושה שליח להתיר נדרו. ואמאי. והרי בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו. אע"כ כיון דרק מיגז גייז אבל חכם מעקר עקר. אין מעשה שליח אלים כל כך לאפס מעשה עצמו דמעיקרא. ואפילו לתוס' שחולקים על הרמב"ם. וס"ל שעושין שליח להתיר הנדר. היינו רק מדס"ל לתוס' דא"צ שליח כלל להתרת הנדר. דאם רק ידע החכם שמתחרט. יכול החכם להתירו אפילו בלי ידיעת הנודר. וכן כ' הר"ן [נדרים דח"ב]. אבל בכל דבר דבעי שליחות מודו להרמב"ם. ודו"ק:

חמשה שמלאו חמש חביות גרסי' דחבית לשון נקבה:

לקדשן חמשה קדושין. פי' לקדש כל חבית בפני עצמו:

ונמלכו לקדשן קדוש אחד. פי' לערות שלשתן בכלי גדול ולקדש הכל בבת אחת כשרין. וכן נמי בתוספתא ר' יהודה:

ר' יהודה אומר ממלא אדם חבית ממעין זה וחבית ממעין זה ונותן אותן בשוקת אלמא אין צריך למלאותו באותו שוקת עצמו. גליון ה"ר יהוסף ז"ל:

ונמלך לקדשן קדוש אחד אין כשר אלא אחרון. פי' אע"פ שנמלך אין כשר אלא אחרון. או. צריך למחוק מלת או:

בפי' רעז"ל צ"ל כגון שצריך להזות על כלים הרבה לא היו פוסלין זע"ז וכו':