משנה פרה פרק ה׳ משנה ז׳

שוקת. מקום מקוער יתקבצו בו המים והקבוץ ממנו שקתות המים ואמר שבהר אם יהיה בו חפירה וישוב צורתו כזה הכלי וזה ימצא ברוב ההרים הנה לא נחשבה כמו כלי אבנים אבל משפטה משפט חפירה כעצם הארץ ולזה אין ממלאין בה ואין מקדשים בה ואין מזין ממנה ואם תהיה באהל המת לא תצטרך צמיד פתיל אבל תהיה כמו הבור והדות אשר בבית אשר בכסוי לבד ימלט כל מה שבה בלתי צמיד פתיל כמו שביארנו בחמישי מאהלות: ואינה פוסלת את המקוה. אם תהיינה המים נוזלים מזאת השוקת ויתקבץ בתוך המקוה כי הם ימלטו מהיות אלה המים מים שאובין כמו שהתבאר במקואות (פ"ד) ואם לקח כלי מאבן או זולתו והדביקה בסיד ובחרסית בעצם הארץ או בהרים הנה משפטן באלה הדברים משפט הכלים שממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה ולא תציל מה שבתוכה אם תהיה באהל המת אלא בצמיד פתיל ואם ניקבו אלו הכלים בתחתיהם וסתם זה הנקב בבלויי הסחבות והוא אשר נקראו סמרטוטים הנה המים אשר בזה הכלי פסולים לקדש ולהזות מהם לפי שאלה המים אינן נחין על היקף כלי וזה כוונת אמרו עגולים כלים ואם יהיה הנקב בצד הכלי הנה אלו המים כשרים לקדש ולהזות לפי שהם נחין בהיקף כלי ואם נתעטר זה הכלי המחובר בסלע עטרה מטיט ומלא הכלי במים עד שעבר ע"פ הכלי ושבו בהיקף זה הטיט הנוסף על עליונות הכלי הנה אין ראוי לקדש מאלה המים ולא להזות מהן אם היו מקודשין לפי שאינן בכלי לפי שהן שטוחין על הסלע ואם היה זה הטיט מחובר בפי הכלי חבור אפשר הסתלקותו עם הכלי אם יסתלק הנה שב מכלל הכלי והיא כלי אדמה וראוי לקדש ולהזות ממנו כמו שקדם לך:

נקבה מלמטן. עיין בספ"ד דמקואות:

מן הצד. ואפילו יסמוך לשוליו דדוקא כשהנקב בשוליו מתבטל מתורת כלי ואין פקיקת הסמרטוט מועלת ומיהו בתוספתא שכתבתי בספ"ד דמקואות (ד"ה ובזה) לענין פוסלת המקוה מוכח דנקט מן הצד היינו שהנקב גבוה מעט מהשולים שמקבל מים כל שהו ואז פוסל המקוה מפני שהוא כלי ומסתברא דה"נ דכוותה לענין מי חטאת שאין עגולים כלי אלא כשהנקב גבוה מעט מן השולים. ולשון הרמב"ם בפ"ז מה"מ (הלכה ז') כלי שנקב למטה וכו'. שהמים שבו אינן על עגול כלי אלא על הפקק:

השוקת שבסלע סלע הוא אבן שמחובר וגדל מהקרקע מששת ימי בראשית. ומיירי הכא שחקקו במחובר ועשאו שוקת. והפך לתוכו מי מעין:

אין ממלאין בה ר"ל אע"ג שכל עוד שלא הפסיק המים שבהשוקת מקלוח המעין. המים שבתוכה מים חיים הוה. ולהכי מותר לשאוב משם לתוך כלי אחר. עכ"פ כשהפסיקם מהדדי. אע"ג שחזר והמשיכן יחד. תו לא מיקרו מים חיים. ואסור לשאוב מתוכה לכלי אחר [כפ"ה דמקואות מ"א]. וגם כלי לא מקרי. וכדמסיים מדאינו כלי. דאילו היתה נחשבת כלי. הי' רשאי להזחיל לתוכה מי מעין. ולחזור לשאוב מתוכה לכלי אחר. דהרי מותר לשאוב בכלי ממעין ולחזור ולשפכו לתוך כלי אחר. ולקדש בכלי השני [ועיין רש"י סוטה טז"ב ד"ה ואימא. ופסחים ל"ד סוף ע"ב. שלא כתב כן. אולם עיין מ"ש על זה לקמן פ"ז מ"א. שדברי רבינו בזה צ"ע]:

ואין מקדשין בה ר"ל אם שאב בכלי אחר ממעין לא ישפוך המים מהכלי לתוך השוקת כדי לקדש תוך השוקת:

ואין מזין ממנה ר"ל אם שאב מים בתוך כלי ממעין וקידש המים תוך הכלי. לא ישפוך המים המקודשין לתוך השוקת. כדי להזות מתוכה. וטעם כולהו. דמדחקקו במחובר אין עליו שם כלי [ועיין פ"ד דמקואות מ"ה]. מיהו ה"ה אבן תלוש שקבעו ואח"כ חקקו במחובר. נמי לא מחשב כלי. דמידי דהוה כצינור שקבעו ואח"כ חקקו. דאפילו לחומרא לא מחשב כלי לפסול המקוה. מכל שכן הכא דלקולא [ועיין ב"ב סה"ב]. ואפ"ה נקט סלע. דאע"ג דקרקע עולם הוא. אפ"ה בשהפסיקו אין דינו כמעין:

ואינה צריכה צמיד פתיל דכשהיא באהל המת. די לה שתהיה מכוסה להציל על מה שבתוכה. ואפילו בלי צמ"פ וכבור ודות המכוסים [באהלות פ"ה מ"ו]:

ואינה פוסלת את המקוה אם נזלו לתוכה מי מעין. או ירדו לתוכה גשמים. ומשם נזולו למקוה החסרה ממ' סאה. לא נפסלו מי המקוה. דמדאינה כלי אין המים שבתוכה נעשין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול דכגומא בקרקע עולם חשיבא. ואפילו הכי לא נקט הכא תנא. מדאין דרך לטבול בשוקת שהיא רק קטנה:

היתה כלי שחקק אבן תלוש ועשאה עי"ז כלי. ואח"כ קבעה בארץ:

וחברה בסיד קמ"ל דאף דבכה"ג מהודק שפיר בקרקע. אפ"ה אינה חשובה כקרקע. וכ"ש כשחברה בקרקע רק בטיט. או ששקעה וחברה בקרקע עם עפר. ואע"ג דבכל דוכתא תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי [כחולין דטז"א והרא"ש שם. ובי"ד סי' ו'. וברט"ז שם סק"ה וש"ך שם סק"ו]. ואפילו לקולא. דהרי גם לענין קבלת טומאה. ולכתוב עליו פרוזבול. נמי דינו כמחובר [כתוס' שבועות דמב"ב וגיטין לז"א]. לבר מע"ג דלגבה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי [כי"ד קמ"ה ס"ג וש"ך שם סק"ה]. דנ"ל דבע"ג ה"ט. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל בשאר דוכתי תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. א"כ מ"ש כל הנך דמשנתנו. נ"ל דהתם שאני דלא היו תחלה כלי עם בית קיבול. ומה"ט גם הכא בקבעו ולבסוף חקקו דינו כמחובר [כלעיל ס']. אבל הכא. מדכבר חקקו ועשה לו בית קבול בתלוש. לא נתבטל שם כלי מינה כשקבעו אח"כ. אפילו באיסור דרבנן [כב"ב סו"ב]. ומכל שכן הכא לענין איסור דאורייתא. ואפילו לקולא:

ניקבה מלמטן השוקת הנ"ל לאחר שחיברה דאעפ"כ דינה כתלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו. ונ"ל דמיירי שנתנקב בכונס משקה [עיין כלים פ"ח מ"ג] דבפחות מזה אין מי חטאת נפסלין בתוכו [כשבת צה"ב]. וכ"ש דבכה"ג טהור מלקבל טומאה אם מיוחד למשקין [ככלים פ"ג מ"א]:

ופקקה בסמרטוט ר"ל אע"ג שחזר וסתם הנקב במטלית. אבל אם סתם הנקב בטיט או בסיד. וכ"ש בזפת שמהודק טפי. וכדומה. ודאי סתימה מעליא היא. והדר הו"ל כלי לקט"ו ולכל מילי [ועיין הר"ש פרק ט' דכלים מ"ח. ורמב"ם פכ"ב מטומאה ה"ג. מיהו להראב"ד [פי"ד מכלים] דרק זפת. ורק בכ"ח מתשב סתימה. נ"ל דנקט הכא סמרטוט לרבותא דמן הצד. ודו"ק]:

המים שבתוכה פוסלין למלוי קידוש והזיי'. דהדר נחשבת כקרקע עולם. והא דלא תני הכא כלעיל דמינה פוסלת את המקוה. ה"ט משום דלמקוה לא סגי בשניקבה בכונס משקה. רק שתתנקב כמוציא זית [כי"ד ר"א ס"ז. ורטו"ז וש"ך שם]. וי"א שם דצריך למקוה שתתנקב כשפופרת הנוד. וא"כ בכה"ג אין חילוק בין שהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו [כי"ד שם ס"מ]. וגם הא דלא תני הכא עכ"פ כלעיל דאינה מצלת בצמיד פתיל. י"ל ה"ט דזה פשיטא. דסמרטוט בנקב אינו צמיד. ואם סתמו בדבר הממרח [ככלים פ"י מ"ב] אז אפילו כשהנקב כזית מהני סתימה כשממורח ונסתם בצמ"פ. ורק בניקב במוציא רמון לא מהני לי' מירוח בצמ"פ [כרמב"ם פרק כ"ב מטומאת מת. ורק לר"ש הנ"ל [פ"ט דכלים מ"ח]. גם בניקב במוציא רימון מהני מירוח בצמ"פ]:

מפני שאינן עגולים כלי ר"ל מדאין בכל עיגול חללה שום מקום שיקרא שם כלי עליו. דמדנתנקב בשוליו. והסמרטוט אינה סתימה אינו ב"ק ולא נקרא כלי. מיהו בהי' הסמרטוט מונח תוך כלי שלם מהני כשיזלוף המים מעליו [כפ"ט מ"ג]. והכא לא מהני זילוף. מדנשאב שלא בכלי:

מן הצד ופקקה בסמרטוט ודוקא שהנקב מרוחק קצת מהשוליים. דיש ב"ק שלם למטה מהנקב. מיהו בסתם הנקב בסיד. מהני סתימה גם כשהנקב בהשוליים. וכדמוכח מסוף פרקין:

עשו לה להשוקת הנ"ל שדינה כתלוש. או לשאר כלי תלוש ממש:

עטרה דהיינו שפה לפיו סביב:

של טיט והלכו המים לשם נגד השפה:

פוסלין למלוי קידוש והזיי'. והא דלא מפרש דזהו דוקא באין העטרה מהודקת. אלא נקט סתמא. היינו לאשמעינן דמסתמא אינה מהודקת להכלי:

אם היה בריא כדי שינטל עמה שהשפה מהודקת כל כך. עד שכשיאחזנה. תנטל הכלי עמה [ודברי הר"ב כאן. במח"כ שלא בדקדוק]:

כשרים המים שבתוכה כשרים למלוי קידוש והזיי'. דהמים שמגיעים להשפה לא גריעי מאילו הם בכלי אדמה:

כך כ' רתוי"ט. ונ"ל דעכ"פ צריך שיהי' הב"ק ההוא בכדי להחזיק מים כל כך בכדי להטביל בו ראשי גבעולין [כלקמן פי"ב מ"ה. ויומא דיד"א]. וכתב הגאון רב"א. דמדלא קאמר הכא כבסיפא בעטרה. דאם הלכו המים לשם פסול. ש"מ דהכא אפילו מגיעים המים למעלה מהנקב. אפ"ה כשרים לקידוש והזאה. וא"כ אם זה בהזאה דאורייתא. כ"ש בנטילה דרבנן. עכת"ד. והן אמת שכך כ' ג"כ האגודה וזה דלא כהרא"ש כאן. שכ' דגם הכא דינו כבעטרה בסיפא. ורק כשהמים מגיעים עד תחת הנקב. כשר להקידוש. אולם לדברי רב"א ע"כ צריך לחלק בין רישא לסיפא. דדוקא בעטרה. שכל העטרה סביב אינה מגוף הכלי. וגם העטרה המקפת כולה אינה מהודקת יפה בהכלי בכדי שתנטל עמה. לפיכך הו"ל כליתא כלל. משא"כ הכא. שכל החלק שלמעלה מהנקב הוא מגוף הכלי ומהודק יפה יפה. להכי אפילו נימא דכל החלק שלמעלה מהנקב שמן הצד הו"ל כעטרה. הרי עכ"פ ניטל עמה. לפיכך אפילו המים שלמעלה מהנקב כשרים. אולם רטו"ז [א"ח קנ"ט סק"א] כתב שמתוך קושיא שממשנה זו. צריך לחלק דדוקא במי חטאת שאינו שופך דרך פיו של הכלי כשר נקב שמן הצד. אבל בנט"י שצריך לשפוך המים דרך פיו. והרי כל מה שלמעלה מהנקב. הו"ל כאילו אינו תוך כלי ועכתד"ק. ולא זכיתי להבין ד"ק. דהרי במי חטאת נמי טובל האזוב בהמים שלמעלה מהנקב. וא"כ שפיר הוכיח רבינו רב"א. דמדלא מחלק הכא כבעטרה. ש"מ דהכא אפילו הגיעו המים למעלה מהנקב כשר אפילו למי חטאת דאורייתא. וכ"ש לנט"י דרבנן. מיהו נ"ל דגם לפי דברי רב"א די לבא מן הדין להיות כנדון. דכמו במי חטאת. צריך עכ"פ שיהי' הנקב פקוק. ה"נ בנט"י אינו כשר רק בשפקקו. אפילו בדבר שאינו מהודק כסמרטוט או שעוה וכדומה. ונ"ל הטעם לחלק בין פקוק לשאינו פקוק. דדוקא כשהנקב פקוק. בטל מיעוט הסתימה של הפקק נגד הדופן כולו. ומחשב שפיר כאילו כולו עגול כלי מדכולו עכ"פ סתום. אבל כשהניח הנקב בלי סתימה. האיך יכשר. והרי נגד הנקב אינו עגול כלי. וע"כ צריך עתה לחלק בין פקוק לאינו פקוק גם בנט"י דאל"כ תיקשי להגאון רב"א. מהא דאמרינן [חולין קז"א. דכלי שניקב בכונס משקה פסול לנט"י. ודוחק לומר דהתם בניקב בשוליו מיירי. אע"כ דהתם בחולין מיירי בשלא פקקו. וכן מסתבר גם מהרמב"ם דגם בשניקב מצדו אפשר דכשר. שהרי כתב [פ"י מברכות הי"א] כלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מטומאה פסול לנט"י. עכ"ל. ומדנקט לשון שנשבר ושנטהר עי"ז מטומאה. משמע שלא נשאר בה ב"ק שלם כלל דהיינו שניקב סמוך לשוליו ממש. ואילה"ק מדאמרינן [בטבו"י פ"י מ"ו] דכשנגע טבו"י בהמשקה שממעל לחלול החבית אינו חיבור להמשקה שבחוך החבית. י"ל התם המשקה שלמעלה מחלול החבית אינו נוגע בגוף החבית. אבל הכא המים שלמעלה מהנקב נוגע בדופן הכלי. א"נ שאני התם בטבו"י דאקליש כבר טומאתו [כמעילה דח"ב]. כל זה נ"ל להצדיק צדיק מעיקרא רבינו הגאון רב"א זצוק"ל. וכל זה דלא כרבינו תה"ד [רס"א] שמסופק אם דעת הרמב"ם שניקב בשוליו או בצדו. מיהו אפי' לרב"א הנ"ל דוקא לענין המים שלמעלה מהנקב שבכלי אין חילוק בין מי חטאת לנט"י. אבל לענין שיעור החלק של הכלי שנשאר למטה מהנקב ב"ק שלם. ודאי יש חילוק ביניהן. דבנט"י צריך שישאר למטה ב"ק שלם כדי להחזיק רביעית. דהיינו שיעור נט"י [חולין קז"א]. אבל בהזאה סגי כשישאר למטה ב"ק שלם בכדי להטביל ראשי גבעולין [כלקמן פי"ב מ"ה]:

אין ממלאין בה. ס"א ממנה וכן כתוב בכל הספרים במתני' דבפ"ד דמס' מקואות:

בפי' רעז"ל ומקדשין במים שבתוכה שהרי הכלי מסבבן וכו'. אמר המלקט פי' במים שלמטה מן הנקב ואפילו לא פקקה בסמרטוט ואגב רישא נקטיה ולא מסתבר למימר שמקדשין במים שלמעלה מן הסמרטוט דלא עדיף ממים שהלכו עד העטרה דסיפא. הרא"ש ז"ל: