משנה פרה פרק ד׳ משנה ב׳

בשתי גיתות שחתכה ועשה גת לקצתה וגת לקצתה ואמרו או ששרף ה' בגת אחד אע"פ שהיתה כל אחת יוצאת לבדה כפי מה שקדם. ואמר האל ית' (שם) והזה אל נכח פני אהל מועד ולזה יצטרך שיזה כנגד פתחו של היכל והוא יראהו ר"ל ההיכל כמו שיתבאר בפ' שני ממדות: הזה מששית שביעית ר"ל שהוא טבל אצבעו טבילה ששית והזה ממנה ששית ושביעית הנה פסלה לפי שמתנאה כפי מה שהודעתיך על כל הזאה טבילה ואע"פ שהוא שב אחר זהו טבל טבילה שביעי' והזה ממנה הזאה שביעי' הנה זה לא יספיק לפי שהוא כבר פסלה אמנם אם הזה מטבילת שביעי ב' הזאות שביעית ושמינית הנה היא כשרה לפי שכבר נשלמו שבע הזאות כמצותה וכל מה שיבא אחר זה לא יפסידה וזה אפי' שב והזה שמינית או תשיעי' או עשירי' לא פסלה:

חוץ מגתה. כתב הר"ב מקום היו עושין לשרפתה כמין גת. עמ"ש בזה פ' דלעיל מ"י. ומ"ש ואם שחטה חוץ שלא כנגד ההיכל פסולה בפי"ד דזבחים ד' קי"ג שנא' ושחט והזה. מה הזאתה כנגד הפתח דמפרש בה אל נכח וגו' אף שחיטה כנגד הפתח. ויש לתמוה דאנן כי תנן שרפה תנן. וה"ל לפרש ואם שרפה חוץ מגתה וילפינן לה נמי התם בגמרא מדכתיב ושרף והזה. ופירש"י בתר והזה סמוך ושרף ע"כ. אבל כבר כתבתי בזה בשם התוס' שם בזבחים (רפי"ד):

וחזר והזה שמינית כשרה ותימא דלפסלה מחמת מלאכה כדתנן בס"פ אבל בתוספתא והביאה הר"ש דדוקא אם כהן אחר הוא שחזר והזה אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסלה מחמת מלאכה שאינה צריכה בשעת שרפתה. ופסק כך הרמב"ם בפ"ד מה"פ (הלכה ז'):

שרפה חוץ מגתה הוא הגומא שמערכתה עומדת בתוכה [כפ"ג מ"י]: והוא מכוון נגד פתח ההיכל. מדצריך לשחטה ולהזות דמה ולשרפה הכל נגד פתח ההיכל מדהקשו כולן להזאה. דמפורש בו בקרא שיהא נגד פתח ההיכל [כזבחים קיג"א ותוס' שם ד"ה שנאמר]. ול"ל שהי' הגת רחב כפתח ההיכל ממש. ולא פחות. ונקט שרפה. וה"ה שחטה. רק נקט שרפה איידי ב' גתות ואידך דנקט. דכולן רק בשרפה מיירי:

או בשתי גתות שחלקה לב' חלקים ושרף חציה בזו וחציה בזו:

או ששרף שתים בגת אחת פסולה וכמו דדרשינן [חולין לב"א] ושחט אותה לבדה. ה"נ פשוט דדרשינן ושרף את הפרה. דהיינו לבדה:

הזה ולא כיון כנגד הפתח של ההיכל:

פסולה והא דלא כלל תנא להזאה בהדי הנך דרישא. נ"ל משום דשרפת חוץ מגיתה. דהיינו שלא כנגד הפתח. רק מהיקשא ילפינן לה. מדהוקש להזאה. ואגב דאיירי בשרפה. נקט בהדה כל פסולי דשרפה בהדדי. אבל השתא נקט הזאה. דמפורש בה בקרא שתהיה נגד הפתח. ואקדים פסול שרפה שלא כנגד הפתח. דמדאתיא מדרשא חביבא לי' [כנדה נה"ב תוס' ד"ה כיחו]:

הזה מששית שביעית ר"ל שלא טבל אצבעו בין הזאה ו' לז'. רק הזה הזאת ז' מדם הנשאר באצבעו מהזאת ו'. ואף שחזר וטבל אצבעו והזה אח"כ הזאה אחת כדינה. אפ"ה פסולה. דהרי שירי הדם שבאצבעו מהזאת ו' נפסלו להזאת ז'. וא"כ היתה הזאת פסולה זו מפסקת בין ז' הזאות הכשרות:

משביעית שמינית ר"ל אבל אם משיורי הדם שבאצבעו מהזאת ז'. הזה הזאה ח'. או שחזר וטבל אצבעו. והזה הזאה ח' ממש:

וחזר והזה שמינית כשרה אף שהוסיף בהזאות רק שלא כדין עשה [כזבחים פ"ח מ"י]. אבל מדאין כאן שינוי בגוף הפרה לא נפסלה. מיהו להרמב"ם [פ"ד מפרה] דוקא בהזה הכהן אחר הזאה הח'. אבל בהזה אותה הוא עצמו. נפסלה הפרה. מדעסק בשעת עשייתו במלאכה דלא שייך לה:

כך פירשו כל רבותינו טעמן. דמדכתיב ושרף את הפרה שרפה א' במשמע. אמנם תמהני מאד אי בשחלקה אפי' בשרפה בגת א' נמי פסולה. וכדאמרינן [חולין יא"א] ושחט ושרף. מה שחיטה שלמה אף שרפה כן. ואפילו את"ל דלא כפי' רבותינו. אלא מיירי הכא שהניחה שלימה ע"ג ב' מערכות. אפ"ה ק' סוגיא דהתם ממשנה שלמה דהכא דתני בפירוש לקמן הפשיטה ונתחה כשרה. ואי"ל דהיינו רק בדיעבד. אבל לכתחלה צריך שישרפה שלמה. וילפותא דרבה בר שילא התם דניזל בת"ר. היינו מדמצרכינן לכתחלה שלימה. ולא חיישינן שמא טרפה היא. מדרוב כשרות הן. ליתא דהרי כבר כתבו תוס' [גיטין דג"ב ד"ה וכי] דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד. ונ"ל ראי' לדבריהן. מדקיי"ל בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מה"ב]. ורק היכא דרבי קרא דאינו מעכב. מחלקינן בין אפשר ללא אפשר. כתכלת שאינו מעכב הלבן [מנחות לח"א]. וכ"כ נערה המאורסה שאין לה פתח בית אב [כתוס' כתובות מד"א ד"ה אין]. ואי נימא דאשכחנא בדאורייתא חילוק בין לכתחלה ודיעבד. נימא דרק הכא הצריכה תורה לכתחלה יד העדים ופתח בית אב. אבל בלא אפשר. הו"ל כדיעבד. ויקיימו מצות ב"ד גם בלא הנך. ודוחק לחלק ולומר דרק לענין קיום כל המצוה שייך דיעבד בדאורייתא. אבל לענין קיום חצי המצוה. אמרי' שמקיים כולה כדכתיב או שלא יקיימה כלל. וא"כ ה"נ אי נימא דבדיעבד גם כשלא נשרפה שלימה כשרה. הרי מהיקש ילפינן כן. מדכתיב ושחט ושרף הרי כל היקש דאורייתא הוא. וי"ל דהרי רבה בר שילא דיליף הך היקישא. ס"ל דפרה חטאת קריי' רחמנא (כחולין שם). וא"כ הרי בקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב (כזבחים מח"א). ותוס' מנחות לה"א ד"ה ואם. ויש לעיין בזה תוס' מנחות יט"א בסוף הד"ה ושאני. ודו"ק. ועיין עוד שם דיח"ב תוס' ד"ה ואמר. ופסחים יא"א ד"ה קוצרין). ולפ"ז יש שפיר לומר דרק לכתחלה בעינן שתהיה שלמה בשעת שרפה. מיהו בל"ז דברי התוס' הנ"ל בגיטין. דבכל התורה אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד. תמוה מאד. דת"ש כה"ג לא ישא בוגרת ומוכת עץ. ואם נשא נשוי (יבמות נט"א). וזהו מן התורה (כתוס' כתובות דלע"א ד"ה איכא). וכ"כ ילפינן מקרא דלא תפסו קידושין באשת אב (כקידושין סז"ב). ומקשינן התם אימא תרווייהו באשת אב. והא לכתחלה והא דיעבד. ומשני. לכתחלה מאחות אשה נפקא. הרי דגם בדאורייתא מחלקינן בין לכתחלה לדיעבד. וכ"כ קי"ל בנזיר ממורט פטור מהעברת תער (כיומא סא"ב. ועמ"ש בס"ד נגעים פט"ו סי' ל"ב). הרי דגם בזה בדאורייתא מחלקינן בין לכתחלה לדיעבד. וגם רבעתו"ס בעצמן כתבו (פסחים יא"א) דגם בדאורייתא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד. אבל בכל זה לא נרפא קושיתינו הנ"ל דהרי בפרה אלעזר וחוקה כתיב בה. ולהכי כל הכתוב בה מעכב בה (כיומא דמב"א וא"כ מדמקשינן) שרפה לשחיטה שתהיה שלימה. האיך אמרי' במשנה דבהפשיט' ונתחה כשרה בדיעבד. ואפשר לחלק ולומר דדוקא מ"ש בה בפירוש מעכב מדכתיב בה חוקה. ולא מה דלא ילפינן רק בהיקש. וצ"ע:

כך כתב הרמב"ם כאן. ובחיבורו [פ"ד מפרה]. וכך פירש נמי רב"א. ונ"ל דבהפסיק בהזאה פסולה בין הזאות כשרות. נפסלה הפרה. משום דעשה מלאכה בשעת עסקו בענייני מצות הפרה. וכמבואר במשנה ז'. והא דנקט תנא הך פסולא. בהזאות ו' וז'. ה"ה בהזאה א' וב' וכדומה. רק נקט ו' וז' מדבעי למנקט אבתרה ז' וח' דכשרה. אמנם הר"ש והר"ב פירשו שטעה במניין ההזאות. שההזאה הששית קרא אותה שביעית. אע"ג שחזר והזה שביעית כדינה. אפ"ה מדלא קרא לששית שם הראוי לה פסולה. ולפענ"ד נראה דאף דאילה"ק על פי' זה. דא"כ למה נקט הקרא לששית שביעית דוקא. הרי גם בקרא לה שם אחר שאינו ראוי לה פסול. די"ל אין הכי נמי רק אורחא דמילתא נקט. דרגיל לטעות בששית בשם מספר הסמוך לו דהיינו שביעית. אעפ"כ פשטות לשון המשנה משמע טפי כלשון הרמב"ם. מדלא קאמר קרא לששית שביעית וכו'. כדקאמר כה"ג לגבי מעשר [שלהי בכורות]. ודו"ק. מיהו גם לפירוש זה נ"ל דה"ה לקרא להזאה אחרת שם שאינו ראוי לה. ורק משום סיפא נקט הכי וכדאמרן. אמנם תמהני מאד דמנ"ל לרבותינו שיפסול בה טעות במניין ההזאות. וכי מספר ז' הזאות אמרה תורה כבספירת העומר שיהי' מניין הזאות מעכב בה. ורק במעשר בהמה אשכחן כה"ג [בכורות פ"ט מ"ח] דבקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי וכו' שחל עליו שם שאינו שלו מדרביי' קרא. וכמ"ש הר"ב התם. מדכתיב וכל מעשר בקר לרבות תשיעי ואחד עשר. אבל הכא מנ"ל שיחול על הזאה שם הטעות. שתפסל הפרה עי"ז. ותו דהרי ביומא [דנה"א] פליגי בטעם הדבר למה הזאה ראשונה צריכה מניין עם כל א' וא'. אי משום שלא יטעה בהזאות. או מדרביי' קרא. וקאמרי מה נ"מ. איכא בינייהו דלא מני ולא טעה. דלמ"ד שלא יטעה. הרי לא טעה וכשר. ולמ"ד דרביי' קרא. לפיכך אף שלא טעה בהזאות. אפ"ה מדשינה ממה שאמרה תורה. נפסל ההזאה. ור"ל מדהוה לי' דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים דמעכב [כמבואר שם ד"מ ע"א] ובאמת בהזאות שבפרוכת כה"ג לא נפסל. מדהן נעשין בבגדי לבן מבחוץ. אף דהוקשו הזאות דחוץ להזאות בפנים [כלשם נו"ב]. לא אמרי' בכה"ג אין היקש למחצה [כריתות כב"ב]. דהכא שאני. מדלא מסתבר להשוותן לגמרי [וזה כסברת תוס' יבמות דפו"א ד"ה אף]. עכ"פ הרי מבואר דלמ"ד דמדאורייתא צריך למנות הראשונה עם כל א'. אז אם לא מנה לא מעכב. משמע ודאי דהא בהזאות הז' שאינן מפורש בתורה שצריך למנותן. אם לא מנה לא מעכב. וגם התם קיי"ל דלא מערב [כרמב"ם פ"ג מיו"כ ה"ה]. וא"כ מ"ש הכא. ותו דאף למ"ד התם דמניין מעכב עכ"פ לא שמעינן שיפסל הדם עי"ז. די"ל דאף דמניין מעכב. עכ"פ בלא מנה חוזר ומזה וסופר. וא"כ מ"ש הכא דנימא שתפסל הפרה לגמרי ע"י שלא מנה כראוי. מיהו זה יש ליישב קצת דהכא כשלא היו ההזאות כראוי הו"ל כהפסיק במלאכה בשעת עסקו בה. ורבינו הרא"ש ז"ל הרגיש קצת בקושייתינו הנ"ל. וכ' בפירושו כאן וז"ל ואע"ג דהיכא דלא מנה כלל לא מעכב אפ"ה כשכינה להזאה שם שאינו ראוי לה נפסלה. אמנם אני בעניותי אכתי לא ידענא גם הא מנ"ל שתפסל הזאה בשכינה לה שם שאינו שלה. ותו ק' הרי בסיפא אמרינן דכשכי' לשביעית שמינית כשרה. אלמא דאע"ג שכינה לשביעית שם שמינית שאינו שלה לא נפסלה. ומ"ש ששית משביעית שתפסל ע"י שכינה לה שם שאינו שלה. ודוחק לומר שכוונת רבינו דמשום הפסק מלאכה פסל. שאין משמעות לשונו כך. וצ"ע:

וא"ת להרמב"ם שמפרש דמשביעית שמינית ר"ל דמטבילה ז' הזה ז' וח'. ואח"כ תו טבל והזה הזאה ח'. א"כ אף שהזאה הח' נעשה ע"י כהן אחר. עכ"פ ע"י שעשה הכהן המופרש ב' הזאות מטבילת ז'. נפסלה הזאה ז' ע"י הזאה שנייה שעשה עמה משום מלאכה. י"ל כיון שאחר הזאת ז' צריך בל"ז לקנח אצבעו משיורי הדם. א"כ מה לי קינח או בשזרקו לרוח בהזאה ח'. א"כ אין בהזאה שעושה משיורי הדם משום מלאכה שלא בעסק הפרה. דהרי עסוק הוא לנקות אצבעו משיורי הדם. ודמי לקושר כד השאיבה באסל שאינו פוסלו משום הפסק מלאכה [כפ"ז מ"ה]: ולא דמי להזה מו' ז' דאמרינן לעיל שנפסלה. ונחשבת הזאת ז' דבהדי הזאה ו' כמלאכה. והרי התם נמי ודאי צריך לקנח אצבעו בין הזאה להזאה. י"ל התם מדמפסיק בין הזאות הצריכות עם הזאה פסול מחשבה שפיר כמלאכה. דהרי גם הוא אחשבה כך. והו"ל שפיר כאלו הפסיק במלאכה. ודו"ק:

שרפה חוץ מגתה. בירושלמי דתרומות פ' ששי דף מ"ד אמרי' שאם שרפה חוץ למקום שחיטתה שהיא פסולה ומפיק לה מקרא דכתיב על פרשה ישרוף דה"מ למכתב ופרשה ישרוף או עם פרשה ישרוף וכתב על למידרש דפרשה לשון פרישה מקום שפירש אותה אחר שהביאה מביתו אל מחוץ למחנה נכח המקדש ושחטה שם ישרוף אותה ולא במקום אחר ע"כ. והוא פי' הר"ש שיריליו ז"ל והר"ר אלעזר אזכרי ז"ל. וגם אם שחטה חוץ מגתה פסולה. ופי' הר"ש ז"ל חוץ מגתה מקום המוכן לה כנגד פתחו של היכל. ומיהו לר' אושעיא דאמר בר"פ בתרא דזבחים דשרפה שלא כנגד הפתח כשרה צ"ל דחוץ מגתה היינו לפנים מן החומה משום דבעי' והוציא אותה אל מחוץ למחנה וריש לקיש מפ' התם חוץ ממקום הבדוק לה כלומר שיש תחתיו חלל מפני קבר התהום ור' יוחנן פליג עליה משום דאין זה אלא מעלה בעלמא ע"כ:

מששית שביעית. פירש הרמב"ם ז"ל הזה מששית שביעית שמטבילה הששית הזה שתי הזאות ששית ושביעית פסולה דעל כל הזאה טבילה אבל הזה מטבילה שביעית שביעית ושמינית כשרה שכבר שלמו שבע הזאות בכשרות: