משנה פרה פרק ג׳ משנה ו׳

כבר בארנו במקומות רבים שהכבש הוא ענין הנקרא דאלקה אשר יעלו ממנו למקום גבוה ואמר שזה הכבש היה בנוי בקיבוב על גבי קיבוב ואחר ביאר לאיזה דבר הוצרך זה הכבש כיפין על גבי כיפין ולא היה כיפה אחת ואמר שסבת זה היות הכיפה נגד האוטם מפני קבר התהום וזה שאילו היה הקיבוב הבנוי תחתיו כפי זאת הצורה הנה אם הגיע מקבר בין שני העמודים תחת הכיפה הנה אותו שיהיה ע"ג הכיפה טהור בלי ספק ואם יזדמן שיהיה המת תחת אחת מן העמודים הנה אשר יהיה על גב הכיפה טמא לפי שהוא עומד על גבי המת כמו שנתבאר בשביעי מאהלות ולזה יצטרך שיהיו אלו העמודים תחת קיבוב אחר גם כן ואלו העמודם אשר יקראו אוטם כמו שבארנו פעמים שהאוטם הוא הדבר המקשי אשר אין לו חללים וזו היא צורתו והיה הבנין תחת מקום ההליכה כולה אשר מהר הבית להר המשחה עד שהיו עמודי הכיפה אשר היה הולך עליה הכהן מורכבת על גבנונית כיפות אחרות אשר תחתיהן כאשר התבאר לך מן הצורה: וביאור כל מסעדיה כל עוזריה ר"ל כל עוזר בעסקה תרגום (בראשית מ״ח:י״ז) ויתמוך יד אביו וסעדוה לידא דאבוהי והוא לשון עברי גם כן ה' יסעדנו על ערש דוי (תהילים מ״א:ד׳):

וכבש היו עושים. ובמ"ב פ"ד דשקלים אפליגו תנאי משל מי עשאוה:

להר המשחה. ששם היו שורפים אותה. ובספ"יב דזבחים תניא דחוץ למחנה דכתיב כפרה אדומה היינו חוץ לג' מחנות דומיא דשרפת פרים:

מפני קבר התהום. פי' הר"ב שלא תהיה שם טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה (כדלעיל מ"ב וע"ש) שאם היו רגלי כיפה זו מכוונים על רגלי כיפין שלמעלן ושלמטן. א"כ נמצא שאם היתה טומאה רצוצה בקרקע לכנגד רגלי הכיפה היתה בוקעת למעלה ומטמא לכהן העובר למעלה על הכבש. מהר"ם: *[ופרה וכל מסעדיה וכו'. כתב הר"ש ואע"ג דפרה אינה מקבלת טומאה מחיים כו' ואי משום מסעדיה נמי לא היו צריכים לכבש. דא"נ נטמאו לא אכפת לן בהו ולא מידי שלא היו עוסקים עם הפרה אלא מחיים להביאה להר המשחה]:

כיפין געוועלב בל"א:

וכיפה כנגד האוטם דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה:

מפני קבר התהום ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]:

שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה העוזרים בה לאחר שחיטתה:

יוצאין להר המשחה נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי:

ואע"ג דפרה אמקט"ו מחיים [כחולין עה"א] ורכ"מ [פ"ב מטומאת אוכלין ציין. ריש העור והרוטב. ולא נמצא שם]. וגם המתעסקים לא היו צריכים לילך בכבש זה. דעד האידנא מאן נטריינהו דהרי לא הפרישו ולא הזו רק על הכהן השוחטה לבד. והרי אפילו הילדים שהיו עוסקים בשאיבת המים שעלול טפי לקבל טומאה. יותר מהאפר שעסקו בו אנשים האלו [כלעיל כ"ו]. ואפ"ה קיי"ל דלא הזו עליהן. וכ"ש דלא הזו על המתעסקים. ומה הועיל שעבר על הכבש. י"ל כיון דהוצרכו לעשות כבש להכהן. דלדידי' שהופרש והוזה ודאי הועיל שהוליכוהו מלשכתו שבהר הבית להר הזתים ע"י כבש הזה. להכי לכבודו הוליכו עמו גם המתעסקים. וגם הפרה בעצמה. למען יכירו הכל למה הי' הזהירות היתירה בטהרתו צריכה:

וכבש היו עושין וכו'. ור' יהודה פליג בתוספתא ואמר לא היה שם כבש אלא עמודים של שיש היו קבועים בארץ וכלונסות של ארז על גביהן. והפרה לא היתה צריכה לצאת בכבש לפי שאינה מקבלת טומאה אלא משום מעלה:

שבו כהן השורף את הפרה וכו' כך הנוסחא בקצת דפוסי' השורף בהא: הכי גרסי' מסעדיה המם בנקודת שבא והסמך קמוצה: