משנה פרה פרק ג׳ משנה ב׳

הלול. בעל חלל ירצה שיהיה בנוי בנקוב וכבר בארנו קבר התהום ותנאו בסוף נזירות (דף סג.) וידוע ממה שקדם באהלות (פט"ו שאילו יהיו על המת אלף אמות עפר הנה הוא יטמא אלא אם יהיה עליו אהל יהיה מקיף עליו האהל יהיה טהור כפי מה שביארנו באהלות. ואמנם יבחרו השוורים להיותם עבי הבטן וכאשר יורכב עליהם הנער לא יתלו רגליו על הארץ כדי שלא יאהיל על קבר התהו' ברגליו ויטמא כמו שהתבאר באהלות (פי"ח) ועם זה הם ישימו הלוחות על גביהם עד שישוב אהל והנער יושב מלמעלה ולזה ג"כ יבחרו כוסות של אבן לפי שהם לא יקבלו טומאה ואפילו נגע בהן המת כמו שהתבאר בכלים: ושלוח. שם נהר נגר ולזה הותר אליהם הירידה שם לפי שאינו מקום שקט שנתלה שיש שם קבר התהום ור' יוסי יחוש ואמר שהוא ממלא והוא על גבי השוורים ואינה הלכה:

ב מפני קבר התהום. כתב הר"ש וכל טומאה רצוצה כו' בכמה דוכתי דמס' אהלות פ"ו ז' ט' ט"ו ושאר דוכתי. ומ"ש הר"ב וכל לשון טומאת התהום כו' ולשון הר"ש כל שם קבר התהום וטומאת התהום וכו']:

ומגדלות שם את בניהן. כתב הר"ב עד שיהיו בן ח' שני' ולא יותר שלא יראו קרי תופסתא. הר"ש וכתבו התו' (פרק בתרא) דזבחים דף קי"ג (ד"ה ומביאין) אע"פ שהיו התנוקות טמאים בנדה ויולדות. לא היו חוששין אלא לשומרן מטומאה מת דבעי הזאה. ומטומאה היו לא מגופן כגון בעל קרי ע"כ [*אבל לדברי התוס' שאכתוב במשנה ד' (ד"ה רע"א) אין נראה כן וע"ש]. ועוד כתבו (ד"ה ומילאום) וז"ל וקצת תימא מה מועיל מלוי זה שהיו ממלאין בתנוקות דסוף סוף בעינן איש בשעת קדוש שנותנין האפר במי' (כדתנן בפ"ה משנה ד' ומהזאה לא קשי' כמ"ש משנה י' פ' בתרא) ובריש פ"ב דסוכה תירצו די"ל דמה שהיה יכול לתקן מתקנים. משום מעלה דכולה מלתא מעלה בעלמא. ע"כ. ותמיהני דבהדיא תנן במתני' דלקמן הוא נוטל ומקדש ות"ק לא פליג אלא כשעלו מן הגולה. וכן ראיתי להרמב"ם שבפ"ב מהלכות פרה כתב ומטבילין היו התנוקות שממלאין ומקדשים וכו'. ולכן נ"ל לתרץ דשאני קדוש דהכא כיון דכל עצמם של ההזאות הללו לא היו אלא משום ספק שמא נטמא דמי לא עסקינן אפילו בכהן המוחזק בטהור. ותדע שהרי משום כך למ"ד הזאה בזמנה מצוה צריך שיזה עליו כל השבעה. לפי שבספק טומאה עסקינן ולא בודאי כלל. נמצא שמדבריהם הוא שצריך הזאה והם אמרו להזות אף הם אמרו שהקדוש תסגי ליה בתינוק:

ומביאין שוורים. כשהיו רוצים לילך ולמלאות מים חיים מן השלוח. רש"י בפ"ב דסוכה (דף כ"א): שוורים. פי' הר"ב שכריסן רחבה כדי שלא יהיו כו' מאהילות כו' *[דאדם המאהיל על המת טמא כדתנן רפ"ג דאהלות אבל השוורים חוצצים. דב"ח מאהיל ותוצץ כדתנן רפ"ו דאהלות]. וא"ת דהכא מהלך הוא ובפ"ג דחגיגה משנה ד' דתנן שבגליל אין נאמנים על טהרת יין ושמן פי' הר"ב לפי שרצועת ארץ כותיים מפסקת בין גליל ליהודה וא"א להביא וטעמא מפרש התם בגמ' דאהל זרוק לא שמיה אהל דאלת"ה יביא בשידה תיבה ומגדל בעגלה הרי תירצו התוס' דסוכה (ד"ה וע"ג) ודזבחים. דאיכא למ"ד בתוספתא שלא היו מביאים דלתות ואע"ג דשוורים גם הם אהל זרוק מ"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל כדדרשינן מדכתיב (איוב י׳:י״א) ובעצמות וגידים תסוככני ואע"ג דבאדם כתיב כ"ש בהמה שכריסה למטה כעין אהל ע"כ. ותמיהה לי דכיון דבשוורים לכ"ע שמיה אהל וחוצץ. תקשה לן אמתני' דחגיגה שהרי אפשר להביא ע"ג שוורים וי"ל דבשוורים לא רצו להתיר להביא שמא יוציאו מחוצה לגבו של השור *(והכא מעלה בעלמא) אבל כשהוא בתוך שידה תיבה ומגדל לא חשו שמא יוציאו *(דלא כאיבעית אימא דפ"ו דנזיר דף נ"ה) אי לאו משום דאהל זרוק לא שמיה אהל. וראיתי עוד להתו' פ"ק דערובין דף ל"א שתירצו בשם הרשב"א דדלתות ע"ג שוורים לכ"ע הוי אהל וא"כ כ"ש שצ"ל הא דפרישית דחיישינן שמא יוציאו לחוץ דאל"כ הא אפשר להביא מגליל ליהודה אלא שתירוצם זה אינו עולה לדברי הרמב"ם שכתבתי ברפ"ו דאהלות. דמשם הביא הרשב"א ראיה מדנדבך ע"ג [כלי] גללים אינו חוצץ ש"מ דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל דאי שמיה אהל כשנתן הנדבך ע"ג כלי גללים אמאי לא יהא חשוב אהל להפסיק והא כלי עצמו נעשה אהל להפסיק כשאינו מקבל טומאה כגון שידה תיבה ומגדל למ"ד שמיה אהל וקתני סיפא נתון על דבר שיש בו רות חיים דחוצץ משמע דבענין זה הוי אהל לכ"ע. ע"כ. ואני כתבתי שם בשם הרמב"ם דלחוצץ אין כלי גללים שוים לשידה תיבה ומגדל ולפיכך ראייתו אינו ראיה:

ירדו תנוקות. ל' הר"ב לתוך נהר שלוח כו' ובתוך הנהר ליכא לספוקי כו' וכך הם דברי הרמב"ם ולדבריהם ר"י אפילו בתוך הנהר חייש. אבל מדברי התו' פ"ב דסוכה [משמע] לא שירדו לתוך הנהר אלא אצל הנהר על שפתו שכתבו דרבנן סברי משום ההוא פורתא לא חייש לקבר התהום ור"י חייש:

חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת:

ותחתיהם חלול תחת הבתים.

מפני קבר התהום דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו:

ומביאים נשים עוברות ויולדות שם נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא:

ומגדלות שם את בניהן עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר:

ומביאים שוורים פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות:

ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש:

וכוסות של אבן שאינן מקט"ו:

ירדו התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים:

ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש:

ונ"ל דלהכי לא בנו הבתים ע"ג כיפין כהכבש [לקמן מ"ו] דהרי גם בתים היו רגילין לבנות כן [כנגעים רפי"ב]. אפ"ה עשו כן הכא משום דבית שע"ג סלע קשה מנכר אזהרתן בהטהרה טפי. שבסלע אין חשש קבר. ואפ"ה נזהרו לעשות תחתיו חלול. אבל בכבש לא היה אפשר בענין אחר. א"נ הכא כבר מצאו חצרות בנויות ע"ג סלע. וכך משמע לישנא דמשנתנו. דקאמר היו בנויות. ולא קאמר בנו חצרות:

וכך כתב רב"א. וזה דלא כהר"ב. וכן מסתבר לע"ד. דרק ר"י ס"ל בברייתא שלא היו מביאין דלתות דשמא יוציא התינוק אחד מאבריו מחוץ להדלתות ויתטמא. ולהכי רק לדידי' היה צריך להביא פרות שכריסן רחבה. כדי שלא יאהילו כפות רגליו על הקרקע שאפשר שטמון בתוכו מת [כסוכה כא"א]. אבל לרבנן כיון שהביאו דלתות. ל"ל כרס רחבה של פרות:

וא"ת ומה מהני כל זה. והרי קיי"ל [גיטין דח"ב] דאהל זרוק לא שמי' אהל. וא"כ איך יחוץ אהל זה בין טומאה להתינוקות. ובשלמא לר' יהודה דס"ל בברייתא שלא הביאו דלתות כלל רק שוורים עם כרס רחבה. א"כ י"ל דאף דכרס נמי רק אהל זרוק הוא. עכ"פ שוורים שאני דגלי בהו רחמנא דהוו אהל כדיליף לה מקרא [סוכה כא ב']. אלא לרבנן דס"ל שהביאו דלתות והניחום על השוורים מה איכא למימר. דהרי דלתות ודאי אהל זרוק נינהו. ואי"ל כתי' רבעתו"ס [סוכה כא"ב] דבגיטין רק ר' יהודה ס"ל דלא שמי' אהל. ולהכי לדידי' באמת לקחו שוורים עם כרס רחבה. במחכ"ד א"א לומר כן. דהרי אמרינן בפירוש [עירובין ד"ל ע"ב] דר' יהודה ס"ל אהל זרוק שמי' אהל. ואת"ל דכוונת רבותינו דהך תנא דפליג על ר' יהודה וס"ל דאהל זרוק לאו שמי' אהל. מודה בהא לר' יהודה שבאמת הביא שוורים עם כרס רחבה. עכ"פ קשה הלכתא אהלכתא. דאנן קיי"ל דמניחין דלתות על השוורים [כרמב"ם פ"ב מפרה]. ואנן גופן קיי"ל נמי דההולך בארץ העממים בשידה תיבה ומגדל נטמא. דאהל זרוק לאו שמי' אהל [כרמב"ם פ"א ממת ה"ה]. וי"ל דוקא גבי שידה תיבה ומגדל שהן כלים. אמרינן דכשהן כלים לא שמי' אהל. רק הן כשאר כלים. שנעשין אהל לטמא כל שתחתיהן ולא לטהר. דהיינו לחוץ בין טומאה לטהרה. ואע"ג שהן מחזיקין מ"ס ואמקט"ו. עכ"פ הרי גם כלי גללים ואבנים. ג"כ אמקט"ו. ואפ"ה מדהן כלים נעשין אהל לטמא ולא לטהר [כרפ"י דאהלות]. ורק כשכלי שמחזיק מ' סאה מונח במקומו נעשה אהל אף לטהר [כלעיל רפ"ד]. אבל הכא בהדלתות שאינן כלים לפיכך דוקא במונחים ע"ג אדם או ע"ג כלי המקט"ו. נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר. אף שהדלתות בעצמן אמקט"ו. מדהן תשמישי קרקע [כפי"א דכלים מ"ב]. עכ"פ מדנתמכין מאדם וכלים שמקט"ו. דינן כאדם וכלים גופייהו [כרפ"ו]. משא"כ כשמונח הדלת ע"ג בהמה. שגם היא אמקט"ו. וגם חוצץ אף בשעה שמהלך ולא נח [וכעדר רפ"ח] להכי אף בשעה שמאהיל בשעת זריקה מחשב אהל גמור. בין לטמא כל שתחתיו ובין לחוץ בין טומאה לטהרה. וכן מבואר ג"כ [באהלות פ"ו סוף מ"א]. אבל אי"ל כיון דרגלי השוורים נוגעים בקרקע. להכי לא מחשב הדלתות שע"ג כאהל זרוק. ליתא דאדרבה כל עיקר פלוגתא דרבי ור' יוסי בר יהודא הוא בשרגלי שוורים נוגע בקרקע. וקיי"ל כרבי מחבירו. אבל כשעף באויר ממש לכ"ע ל"ש אהל. וכשמונח במקומו או אפילו נגרר ע"ג קרקע לכ"ע שמי' אהל [ועיין תוס' נזיר נה"א ד"ה והתניא ורמל"מ רפי"א דטומאה ד"ה ועוד נ' לומר]. וא"ת עכ"פ כיון דבכה"ג דלתות ע"ג שוורים חוצץ בפני הטומאה. א"כ למה אמרינן בחגיגה [פ"ג מ"ד] דאין מביאין נסכים מגליל מדהיה רצועה מתושבי כותים מפסיק בין גליל לא"י. ומקשינן התם. ולייתינהו בשידה תיבה ומגדל. ומשני דס"ל אהל זרוק לאו שמי' אהל. ולפי דברינו ק' דה"ל לאייתינהו בדלתות ע"ג שוורים. ואת"ל דהתם שאני. דמדאויר ארץ ז' העמים מקיף לכל צד. לא הוי מהני דלתות. ורק שידה וכו' מדסתומים לכל צד סד"א דלהני. לולא טעמא דאהל זרוק לאו שמי' אהל. וכן תי' באמת בתוס' חדשים. במח"כ ליתא. דא"כ הו"ל להעמיד ו' דלתות לו' רוחות ויאגדם יחד ולא הוו כלי ואמקט"ו. וחוצצין שפיר בפני הטומאה. דכמו שהדלת התחתון חוצץ בין הטומאה לטהרה. כ"כ הדלתות שבצדדים. וא"כ יכול שפיר להביאן דרך הרצועה הטמאה לא"י. ואי"ל כמו שעשו מעלה שאין כ"ח המוקף צמ"פ מציל בקודש. כ"כ אין דלתות מפסיקין הרי יש לחלק טובא. די"ל דבשלמא כ"ח במצ"פ מדעכ"פ לא מהני מלהוציא טומאה. [כפ"ח מ"ו] י"ל דבקודש החמירו דגם מלהכנים אינו מציל [ובזה יש ליישב קצת הצ"ע של תוס' חגיגה כ"ה ד"ה שונין] משא"כ הכא אמאי יחמירו בדלתות שמצילין בכל מקום. ומ"ש בקודש. וי"ל דשאני נסכים דלכל מסור' וחששו שמא לא יהיו נזהרים בהן יפה בהיותם על אדמה טמאה שגם אוירה טמא משא"כ פרה כל מעשי' ע"י ב"ד. והן יהיו נזהרים בהילדים שלא יטו א"ע נחוץ:

חצרות היו בירושלם וכו' ר"פ שני דסוכה מסיים ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא מפני קבר התהום ופי' רש"י ז"ל שם מפני קבר התהום שמא יש כאן טומאה ע"כ. וקשה לע"ד דלפי פירושו שפירש טעמיה דת"ק דאמר ירדו לתוך המים ומלאום משום דקסבר מלוי בעינן ולא שישלשל בחבל כמו שאכתוב בסמוך ה"ל לפ' כאן טעמא דר' יוסי דס"ל שלשול בחבל קרי מלוי. ואי הוה גריס בהדיא במילתיה דר' יוסי מפני קבר התהום כדמשמע מלשונו א"כ אמאי לא פי' טעמו דת"ק הפך ממש מטעמו של ר' יוסי הא מדר' יוסי נשמע טעמו דת"ק וצ"ע לע"ד:

בפי' רעז"ל מפני קבר התהום שמא יש תחתיו קבר ואין לו למת אהל חלל טפח וכו'.

אמר המלקט כך הוא לשון רש"י ז"ל שם ר"פ שני דסוכה וגם לשון הר"ש ז"ל וקשיא דאמאי נקטי לפרושי משום דאין שם אהל חלל טפח דהא אפילו יש שם חלל טפח הקבר מטמא באהל דין תורה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות טומאת מת סי' ט"ו והר"ש ז"ל עצמו הביא ראיה לומר שהקבר עצמו מטמא באהל אפילו שלא כנגד המת כמו שכתבו התוס' בפ' כהן גדול ונזיר דף נ"ג ע"ב ממתני' דנפש אטומה דברפ"ז דאהלות כדאיתא התם ולפי מה שכתב הראב"ד ז"ל בהשגו' שם בפ"ז דהלכות טומאת מת סי' ד' ניחא קצת שכתב דענין הקבר יש בו ג' מדות שאם יש במקום הטומאה טפת מרובע אע"פ שהטומאה ממעטת החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמאה כל סביביו במגע וזהו קבר סתום ואם יש טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל אבל מטמא כל סביביו במגע ואם אין במקום הטומאה טפת מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדדיה ע"כ בקיצור:

ובית יוסף כתב בא"ח סי' רכ"ד בשם התוס' ורבינו יעקב בעל הטורים שכתב ביורה דעה סי' שע"ב דהאידנא שאנו קוברים בקבר שאין ביציאתו פותח טפח אלא כולו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התירה ע"כ בקיצור:

עוד בפי' רעז"ל צ"ל ומגדלות שם את בניהם עד שיהיו בן שמנה שנים ולא יותר וכו'.

ועל גביהן דלתות בתוספתא ר' יהודה אומר שורים שכריסן רחבה כדי שלא יהו רגלי התינוקות יוצאין ומיטמאין בקבר התהום ופי' הר"ש ז"ל בפ' הישן מסקינן דקסבר ר' יהודה שלא היו מביאין דלתות כל עיקר מפני שדעתו של תינוק גסה עליו שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו ויטמא בקבר התהום אלא מביא שורים המצריים שכריסותיהן רחבות ע"כ:

וכוסות של אבן כצ"ל:

ירדו ומלאום פי' רש"י ז"ל דסבר האי תנא דמלוי מים ביד בעינן ולא שלשול בחבל ותוס' ז"ל חלקו עליו ריש פרק הישן שהקשו דבכולהו סתמי מוכחי במס' פרה שהיו מוליכים חבל כדי למלאת ואפילו נתמלא הכלי מאליו משמע דכשר המילוי כשוקו' שבסלע אין ממלאים בה היתה כו' כלי וחברה ממלאין ועוד תניא בתוס' דפרה אמרו לפני ר' עקיבא משום ר' ישמעאל כוסות של אבן היו תלויים בקרני שוורים כיון ששהו לשתות נתמלאו הכוסות אמר להם אל תתנו מקום לאפיקורסים לרדות אחריו ונראה לפ' דבהא פליגי ר' יוסי ורבנן דרבנן סברי משום ההוא פורתא לא חיישי' לקבר התהום ור' יוסי חייש ע"כ:

אכן הר' שמשון פי' כפי' רש"י ז"ל. ונלע"ד דתוס' לא הוו גרסי במילתיה דר' יוסי מפני קבר התהום מדלא הקשו משם לפי' רש"י ז"ל וכדכתיבנא לעיל בסמוך: