משנה פרה פרק ג׳ משנה א׳

מאמרו כהן השורף את הפרה תדע שכל כהן כשר לשריפתה אמר יתברך (במדבר י״ט:ג׳) ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוא היה סגן הכהנים בעת ההיא ואמרו בסיפרא זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. לשון התורה בהפרשת אהרן ובניו ז' ימים במקדש והן ז' ימי המלואים אמר (ויקרא ח׳:ל״ג) ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים ואמר אחר זה כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ואמרו (יומא דף ב.) צוה ה' לעשות זה מעשה פרה לכפר עליכם זה מעשה יום הכפורים ובאה אלינו הקבלה (שם) שכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים יפרשו שבעה ימים קודם זה ויעצרו מאשה שמא תמצא נדה והעיקר אצלנו שמי שבועל נדה יטמא ז' ימים כמו שביארנו בפרק ראשון מכלים ועוד תראה אמרם בסוף זבים בועל נדה כטמא מת. ושם המקדש כולו בירה אמר הפסוק לבנות הבירה אשר הכינותי כונה שתהיה זאת הלשכה צפונה מזרחה להיות פרה אדומה נקראת חטאת וכל חטאת טעונה צפון ר"ל שחיטתה וקבול דמה בצפון כמו שהתבאר בפרק חמישי מזבחים (נב:) והעידו שזה אשר צוה האל ית' בשחיטתה בחוץ א) היא מפני אשר תשחט בצפון וקראו זאת הלשכה בית אבן כי כל הכלים אשר היה משתמש בהן שם כל ז' הימים היו כלי אבנים וכיוצא בהן כדי שלא יקבלו טומאה כמו שביארנו בכלים וסבת זה שפרה אדומה מתעסקין בה טבולי יום כמו שיתבאר ואמרו שטבולי יום יקחהו שלא תצטרך לטהרה רבה ולזה נמנע מזה המקום הכלים אשר יקבלו טומאה: מזין עליו כל ז' מכל חטאות אשר היו שם. ירצה בו מאפר כל פרות אדומות אשר נעשו מימות משה ועד היום הזה כי השאר אשר ישאר מכל אחד מוצנע ויזה עליו כל יום מאפר פרה זולת מאפר אשר הזה עליו בכל יום אשר לפניו והכל מודים שטבילה בזמנה מצוה והמחלוקת בין תנא קמא ובין ר' יוסי ובין ר' חנינא אמנם היא בהזאה וכבר ידעת שטמא מת צריך הזאת ג' וז' תנא קמא יאמר שהזאה בזמנה מצוה כמו טבילה בזמנה ולזה מזה עליו כל יום מאלו ז' ימים כי לא נדע מתי נטמא ואולי היום הזה הוא יום ג' לטומאתו או בשביעי וכן נאמר ביום הב' ובג' אמנם ביום ב) (הרביעי) ומה שאחריו לא יתכן בו שיהיה אלא שביעי לטומאתו ור' יוסי אמר לא נקיש ההזאה לטבילה והזאה בזמנה אינה מצוה ולזה יאמר בג' ובז' לבד מזין עליו וכן יסבור ר' חנינא סגן הכהנים זולת שהוא יאמר שהכהן השורף את הפרה מזין עליו בכל יום לגודל מדרגת הפרה ולהראות לה קדושה נוספת כמו שיש לה מעלה יתירה בקודש כמו שביארנו בחגיגה (דף יח:) והוא אמרם בתת סבה לזה מעלה יתירה והלכה כר"ח סגן הכהנים ובתוספ' (פ"ב) סגן השורף את הפרה הפרשתו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעים בו זה כולו לגודל מעלתה לסבה אשר ספרנו והוא שלא יזלזלו בה:

מפרישין כו' מביתו. כתב הר"ב ומפרישין אותו מאשתו כו' ותמצא נדה עמ"ש בריש יומא:

הבירה. כתב הר"ב אית דאמרי כו' פלוגתא דאמוראי והזכרתי בפ"ז דפסחים משנה ח' כי שם ובמקומות אחרים שכתבתי שם תפש כמאן דאמר כל המקדש וכ"כ הרמב"ם:

צפונה מזרחה. כתב הר"ב כיון דחטאת היא פי' רש"י בריש יומא דחטאת נקראת שנאמר למי נדה חטאת היא. ומ"ש הר"ב וחטאת טעונה צפון פירש"י חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה ע"כ. ואל יטעך לשון הרמב"ם בפירושו והעידו שזה אשר צוה האל ית' בשחיטתה בחוץ. הוא מפני אשר תשחט בצפון. שזה הלשון מוטעה. וכך הוא בנא"י שחיטתה בחוץ אבל נכח פני אהל מועד הזכירה להודיע שהוא ממין אותה אשר תשחט בצפון ע"כ. ומ"מ עדיין לא שמענו אלא טעמא דצפונית אבל שתהא ג"כ מזרחית. זו לא שמענו בו טעם ובגמ' (ריש) יומא וחטאת טעונה צפונה וכתיב בה אל נכח פני אהל מועד תקינו לה רבנן כו' ופירש"י וכתיב בפרה אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי. ע"כ. אבל הרמב"ם הלא ראית שמפרש אל נכח פני אהל מועד שהוא בעצמו להזכרה זו שזו החטאת היא ממין חטאת שהקריבו בפנים. וכן בחבורו ג"כ בפ"ב מה"פ לא יהיב טעמא אלא על הצפון וע"פ דרכו פי' הר"ב. ומ"ש הר"ב כי היכי דניהוי לה היכרא לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה רקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה רש"י (דיומא שם):

ובית אבן היתה נקראת. פי' הר"ב שכל מעשיה היו בכלי גללים כו' שאינן מקבלין טומאה כדתנן רפ"י דכלים וכתבו התו' דיומא (שם ד"ה שכל) דדוקא באלו ז' ימים של שרפת הפרה היו מעשיה באלו הכלים דוקא. אבל בשעת קדוש הא תנן בפ"ה בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשים מהכלי גללים כו' וכלי גללים כו' איצטריך ליה כדפי' שם הר"ב. ומ"ש הר"ב והיו מטמאין הכהן כו' כדתנן לקמן מ"ז. ומ"ש הר"ב כדי שלא יזלזלו בה לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה א"צ להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה. רש"י שם:

מכל חטאות שהיו שם. פי' הר"ב *ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת כו'. כ"כ הרמב"ם בפירושו ויזה עליו כל יום מאפר פרה. זולת האפר אשר הזה עליו בכל יום אשר לפניו. ע"כ. כלומר שבכל יום הזה מאחרת אשר לא הזה ממנה בימים שלפני זה היום. ומה שמכריחם לפרש כך נ"ל מדתנן לקמן מ"ה לא מצאו משבע כו' ואי איתא דהא דתנן הכא ומזין כו' מכל חטאות כו' דהיינו בכל יום ויום מזין מכל החטאות שהיו שם. א"כ לא ה"ל למיתני כלל לא מנא מז' כו' דמהיכא תיתי שהיו צריכין לשבע דהא לא תנן אלא מכל חטאות שהיו שם יהיו שבע או שש או פחות אלא ודאי דהא דקתני הכא מזין כו' מכל חטאות היינו דבר יום ביומו מחטאת אחת ותנן כל ז' ימים א"כ צריכין שיהיו ז' מש"ה קתני לא מצאו מז' כו':

בג' ובז'. כתב הר"ב תרוייהו ס"ל טבילה בזמנה מצוה דכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי [וחטאו ביום השביעי] וכבס בגדיו ורחץ במים ועל כרחך הא דהדר כתב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא כתיב כבר ואי משום לאשמעי' הזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דשלישי כדהדר הזאה דשביעי אלא על כרחך משום ורחץ אצטריך לאשמעינן דתכף להזאה טבילה. וש"מ דטבילה בזמנה מצוה. רש"י ותוס' פ"ק דיומא ד' ח' (ד"ה מקשינן). ומ"ש הר"ב וכל יומא כו' שמא היום יום ג' לטומאתו. דאף בשלישי שמא שעה אחת קודם פרישתו נטמא. רש"י *[ומ"ש הר"ב הא קי"ל הזאה שבות ואין דוחה שבת במ"ב פ"ו דפסחים. מסקינן בפ"ק דיומא דף ח' דמפרישין ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכתבו הרמב"ם בפ"ב מה"פ (הל' ה')]:

מביתו גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]:

ללשכה שעל פני הבירה ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]:

צפונה צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר:

ובית אבן היתה נקראת שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין:

ומזין עליו מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו:

כל ז' הימים של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו:

מכל חטאות שהיו שם דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה:

ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']:

ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]:

כך כתב הרמב"ם [פ"ב מפרה] וכך כ' גם רב"א. וזה דלא כהר"ש והר"ב שכתב שבכל יום הזו עליו מפרה אחרת. וק"ל על זה. וכי אפשר כן. והרי משנתנו אמרה שמזין עליו מכל החטאות שהיו שם. והרי לכ"ע רק ו' ימי הזאה היו. דביום ד' לפרישתו לא הוזה עליו [כיומא דח"ב]. ולכ"ע לקמן [מ"ה] היו שם יותר משש חטאות. והכי אמרינן לקמן לא מצאו משבע וכו'. וא"כ כיון שהיו צריכין להזות עליו מכל החטאות בו' ימי הפרישה א"כ הזאה דמהחטאות שהיו יתירות על ימי הפרישה מתי עבד להו. ויש לדחוק דהא דקאמר תנא דהזו עליו מכל החטאות לאו דוקא. אלא ר"ל מכל הפרות האפשריים. בהו' ימים. הזו עליו. אבל לעולם הזו עליו בכל יום רק מפרה א'. והן אמת דממשנה ה' משמע קצת כפי' הר"ש והר"ב. דקאמר לא מצאו משבע וכו'. וק' אכתי שבע מאן דכר שמי' דנצטרך להזות משבע. אע"כ דסמיך אמאי דקאמר במשנתנו דמזין עליו כל ז' ימים מכל חטאות שהיו שם. והיינו כהר"ב דמזין עליו כל יום מפרה אחרת [אפ"ה כמו לעיל ל"ד ה"נ הכא]. אבל אעפ"כ אין בכל דקדוק זה כדאי לתרץ תמי' גדולה דק' לדברי הר"ב. דהרי כל הזאות הללו שמכל הפרות. הי' רק מחשש שאפילו יש מהן שלא נעשו בהכשר בדקדוק כתיקונא. אפ"ה לא ימלט שאחת מכל החטאות כתיקונה היתה בלי שום פגם. ואם כדברי רבותינו הנ"ל. מה הועילו חכמים בתקנתן. הרי לא הזו מכל א' רק הזאה א'. והרי הזאה א' בלי השנייה לא מהני כלום. ויש ליישב בדוחק:

שבעת ימים וכו'. ות"ק דר' יוסי היינו ר"א כדמוכח בברייתא בפסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ח) וביומא פ"ק דף ח':

בפי' רעז"ל כי היכי דנהוי לה הכירא פי' רש"י ז"ל כי היכי דלהוי הכרא לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת טעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה עכ"ל ז"ל:

בפי' רעז"ל דלאו בשלישי איכא לספוקי ולאו בשביעי איכא לספוקי שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי שלפניו. אמר המלקט זה הלשון ליתיה בפי' הר"ש ז"ל אח"כ דקדקתי בפי' רש"י ז"ל שם ביומא וז"ל ולא בשביעי איכא לספוקי שאם היה שביעי לטומאתו הרי יום אחד לפני פרישתו שלישי לטומאתו נמצא שלא הזה בשלישי והזאת שביעי בלא שלישי אינה כלום ע"כ:

וביד פ' שני דהלכות פרה כתוב ברביעי בשבת היו מפרישין אותו כדי שיחול רביעי שלו להיות בשבת שההזאה אינה דוחה את השבת והרביעי אינו צריך הזאה ע"כ:

בפי' רעז"ל צ"ל דמשום דטבול יום כשר בפרה וכו':

וביד פ"א דהלכות עבודת יום הכפורים סי' ד' כתב ואם חל יום שבת בשלישי או בשביעי שלו דוחין את הזייה ע"כ: