משנה פרה פרק י״א משנה ז׳

שם לווי. שם מחובר: אזוב זה ירצה לומר שאם יראהו הרואה יאמר אזוב הוא זה מבלי שיודיעהו בדבר ואמנם יחוייב האזוב בתרומה אם נזרע בגנות כפי העקרים אשר בארנו בזרעים ואמרו אזוב תרומה טמאה פסול ותאמר איך אפשר בו ההזאה והוא יטמא מי חטאת ואפי' היתה תרומה טהורה כפי מה שקדם לפי שכבר התבאר שהתרומה לא תטמא מי חטאת אלא אם תהיה כביצה ואפילו אם היתה טמאה: ותמרה. פה יקראו הכיס אשר בו יהיה הזרע בקצות הענפים: ויונקות. הוא אשר בארץ: גבעולין. הוא הפרח קודם שיפתח כל עוד שהוא מקובץ בכיס אחד. ואחר אמרו ואין חייבין על היונקות על ביאת המקדש כוונת זה שאם היה טמא והוזה עליו ביונקות ובא אל המקדש הנה הוא פטור אע"פ שלא ב) (יעבור) [יטהר] בזאת ההזאה כי אחר שהוזה עליו בזאת לא נאמר בו את מקדש ה' טמא ואין הלכה כר"א:

אזוב זה. פי' הר"ב כלומר אזוב סתם והוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים. הרמב"ם פי"א מה"פ (הל' ה'):

ושל תרומה טמאה. כתב הר"ב הא קמ"ל דאע"ג שהוא פחות מכביצה כו' וה"ה (דשל) חולין טמאים. ואגב סיפא דמחלק בתרומה טהורה דלכתחלה לא יזה נקט רישא תרומה. הר"ש:

ושל טהורה. ה"נ בפחות מכביצה. דהא אף הטהורה טמאה לחטאת כדלעיל מתני' ג':

לא יזה. כתב הר"ב מפני שמפסיד את התרומה. ובמשנה ג' פ"ג דסוכה תנן כה"ג לענין אתרוג. ושם פירשתי בשם הרמב"ם מפני שמכשירה. ופלוגתא דאמוראי היא התם בגמרא [דף ל"ה]:

אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש. ואיכא למידק אמאי לא תני ואם הזה כשר כדקתני בשל תרומה טהורה. ואולי דהכא צריך הזייה אחרת. ומדרבנן:

שלא גמלו. פי' הר"ב כל זמן שהפרח כו' וז"ל הר"ש גמלו כמו גמרו מל' ביום הגמל את יצחק (בראשית כ״א:ח׳) דמתרגמינן ביומא דאתחסיל. ובתוספתא קתני גמרו. ע"כ. ול"נ שהוא מלשון ויגמל שקדים (במדבר י״ז:כ״ג) ובנסחת מהר"ם במשנה שלא גמרו. אבל במשניות ישנים מנוקדים כגי' הס':

כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. וכדמפרש ואזיל [ועיין לעיל פ"ח ל"א]:

אזוב זה ר"ל כל אזוב שהרואהו אומר זהו אזוב. וקאמר סתם. זהו הכשר להזייה:

אזוב מדברי נ"ל דאע"ג דכבר מפורש ברישא דכשיש לו שם לווי פסול. איצטריך לאשמעינן הנך מדסד"א דהנך לאו שם לווי נינהו. רק אזוב סתם הן. ונקראין כך על שם מקומן. ובמקומן באמת נקראין בשם אזוב סתם. קמ"ל דאפ"ה פסולים:

ושל תרומה טמאה אפי' היא פחות מכביצה. דאז אינו מטמא להמי חטאת:

פסול מדמזה באזוב טמא. וה"ה באזוב חולין הטמא. רק נקט תרומה משום סיפא:

ושל טהורה דהיינו תרומה ששמרוה לשם חטאת שלא תוכשר ושלא תטמא. דאל"כ הרי מיד בנגעו טימא להמי חטאת [כפ"י מ"ב]:

לא יזה מפני שמכשיר התרומה לקבל טומאה. ואם כבר הוכשר. עכ"פ שמא יוודע פסול בהחטאת ומימי'. ותיטמא התרומה למפרע [עיין רב"א]:

אין מזין לא ביונקות ענפים רבים:

ולא בתמרות שיש בו תמרות:

אין חייבין על היונקות ר"ל טמא שהוזה בהן ונכנס למקדש. פטור. והא דלא נקט הכא כלעיל. דאם הזה כשר. ה"ט. משום דהכא אפילו בדיעבד לא מהני. ורק בנכנס כבר פטור. אבל תמרות גם בנכנס חייב מדלא מקרי אז אזוב כלל:

אלו הן היונקות דברי ת"ק היא דס"ל דרק ביונקות פטור:

גבעולין שלא גמלו ר"ל שלא נפתח פרח שלהן [כך פי' הר"ב. ואפשר דס"ל להר"ב דמתני' רבנן היא וכשלא נפתח הפרח. היינו שלא הנצו כל עיקר דקאמרי רבנן בתוספתא]:

ול"מ היה נ"ל דאם כפי' זה. טפי היה שייך להתנא לומר אזוב סתם. אלא מדיש כמה מיני אזוב. שכמה מהן נקראים סתם בשם אזוב. וכולן מה"ט כשרים. להכי קאמר התנא. דאפילו אותו המורגל טפי. שכששואלין לאדם לאיזה אזוב הוא מתכוון. צריך הנשאל להורות באצבע עליו. ולומר לאזוב זה אני מתכוון וכלעיל [פ"ג סי' ס"ב] ששואל ואומר אזוב זה אתם רוצים שאשליך. אפ"ה אין מלת "זה" כשם כנוי. והקשה לי מהו' משה טארן נ"י. למה לא הזכיר התנא בארז ושני תולעת שנצרכים ג"כ להשלכה לתוך שרפת הפרה. דשם לווי פוסל בהו. ואני חזקתי זרועות קושיתו. דמדקאמר גם בהו לעיל [פ"ג] זה זה. ש"מ דגם בהן יש מינין הרבה. וכדאשכחן באמת בארז. דקאמרי' גבי' בפירוש [ר"ה דכג"א] עשרה מיני ארז הן. וי"ל דאף דקאמר התם מיני ארז הן. היינו דדומין בצד מה בטבען להדדי. אבל עכ"פ בשם פרטי שלהן. יש לכל א' שם מיוחד לבד. וכמפורש בר"ה שם. שזה נקרא תדהר וזה הדס וכו'. וכמו כן בשני תולעת. יש כמה מינין שדומין קצת במראה. ולהכי המשליך שואל על הארז ושני תולעת שמשליך. זה זה. אם ישליך ארז ושני תולעת אלו. אבל בין בארז ובין בתולעת שני. אין בכולן גם אחד שנקרא בשם ארז או שני תולעת עם כנוי. ורק א' מהן נקרא כך ובלא שום כנוי. אבל באזוב יש כמה מינין שכולן נקראים בשם אזוב. ורק כמה מהן שנקראין אזוב עם שם כנוי. וסד"א מדעכ"פ נקרא בשם אזוב. יהיה כשר. קמ"ל. ובאמת לעיל [פ"ג] לא היה צריך לשאל על הארז ושני תולעת שמשליך. אם הן אותן שצותה תורה. דהרי אין בהנך מין אחר שנקרא כך. ואפ"ה מדיש כמה שדומין קצת במראה או בטבע למין הכשר. לפיכך שואל על המושלכים בפרהסיא. לפרסם שכל מעשיו עושה ע"פ ב"ד ולא כדעת הצדוקין:

ובערוך ערך כחל פי' דכוחלי מראהו ככחל. וק"ל עכ"פ לפי מ"ד [בסוכה יג"א] דדוקא בהיה משונה בשם בשעת מתן תורה פסול. א"כ למה יפסול אזוב רומי. הרי על כרחך שם זה לא היה לו בשעת מתן תורה. דהרי רומי לא נבנית רק אחר שנשא שלמה את בת פרעה [כשבת נו"ב]. י"ל דמדכנינן למין זה שם לווי. ש"מ דמשונה במינו מסתם אזוב. ולהכי גם בשעת מתן תורה כשרצו להזכיר מין ההוא היו מכנין לו שם לווי אחר. ורק אח"כ כשנבנית רומי סביב למקום גידולו. כנוהו על שם רומי. וגם לרבא התם [בסוכה יג"א] דקאמר אמרור של פסח. הני מרריתא סתמא שמייהו והא דקרי להו מרריתא דאגמא דגדילי באגמא. דק' לכאורה. א"כ למה יון ורומי פסילי במשנתנו. הרי גם הנך על שם גדולן נקראים. י"ל התם אין שום מין אחר שנקרא מרריתא סתם רק הך מרריתא שגדל באגמא. וא"כ בשם מרריתא לבד כבר ניכר המין. דהרי בכל מיני מרור שהזכירה המשנה [פסחים פ"ב מ"ו] אין גם א' שנקרא מרירא. וכשיאמר אדם מרירא סתם. לא ממליך עלי' שליח לשאל לאיזה מין מרירא מתכוון. דהרי רק מין א' נקרא כך. ורק דהרוצה להודיע מקום גדולו. יפרש יותר ויאמר מרירא דאגמא. והא למה זה דומה כאומר חסא שבגן ראובן. מדגדל שם. דלא ס"ד שיפסול משום זה מדהוה כשם לווי. אבל הכא כשיש כמה מינין שנקראין בשם אזוב. והשואל אזוב סתם. לא יעלה על הדעת שמתכוון על אזוב יון וכו'. והרי כל מידי דלא ממלך עלי' שליח לאו בר מיני' הוא [כנדרים נד"א]:

ורתוי"ט כתב דלעולם מיירי בסתם תרומה. ואפילו הכי אינו מטמא למי חטאת. דמיירי באין בו כביצה. ולפי דברי רבינו י"ל דהיינו דקמ"ל בסיפא ואם הזה כשר. דאע"ג דכיון דלא נשמר לשם חטאת. הוא אזוב זה טמא הוא לחטאת. דהרי כל לקבל טומאה בין כמאכל ובין במשקה א"צ שיעור [כרמב"ם פ"ד מאוכלין ה"א]. וכן פסק רש"י ורשב"ם [פסחים לג"ב. וקכא"א] ודלא כרבעתו"ס [לג"ב]. קמ"ל דאפ"ה בדיעבד מהני בשהוזה עמו. ואילה"ק לדבריו הרי לעיל [פ"י מ"ב] סתמא קתני. וכלל אוכלין בהדי משקין. דלכ"ע משהו משקין מטמאים אחרים. א"כ גם אוכלין כן אפילו משהו מהן מטמאין להמי חטאת. והיינו ודאי משום חומר דמי חטאת. ליתא דהרי בפרקין (מ"ג) מפורש יוצא דגם מי חטאת אינו מקבל טומאה מפחות מכביצה. אע"כ במשנה ב' דפרק י'. אוכלין ומשקין דקתני. לצדדין קתני. דבאוכלין צריך דוקא שיהיו בהן כביצה. מיהו אפ"ה לפענ"ד דחיקא לן מילתא. דכיון דעכ"פ טמא האזוב מד"ס למי חטאת. איך יהי' כשר להזות עמו. ומ"ש מתרומה טמאה ברישא פחות מכביצה. דוודאי כלל נמי כשטמא מד"ס. ולא מצינו להקל כ"כ במי חטאת. מלבד דסתמא דמשנתנו משמע בין יש או אין בו כשיעור [ועיין בדברינו לקמן סי' כ"ג] ודו"ק:

כך פי' הר"ב. אמנם בתוספתא [ספ"י] אמרינן דלר"א יונקות היינו גבעולין שלא גמרו [והיינו ענפים רכים שלא נתקשו עוד]. תמרות. היינו שלא הנצו כל עיקר [ר"ל שאין בהם שום פרח עדיין]. ולרבנן. יונקות היינו שלא הנצו כל עיקר. ותמרות היינו גבעוליין שלא גמרו. ונ"ל דמדקרו לי' רבנן תמרות. על כרחך דשלא גמרו דקאמרו רבנן. ר"ל שלא גמרו פירות שבהן. אלא שהנץ שבראש האזוב שבאמצעיתו יגדל הפרי. עדיין עומד סגור כתמרה סביב הפרי שטמון תוך הנץ. והרי זהו מה שפי' הר"ב על יונקות:

אזוב זה כשר דהיינו אזוב סתם ולא שייך לאקשויי הכא כדאקשינן בפ' אלו טרפות עורב זה עורב אטו קמן קאי דהתם יש עורב אוכמא ועורב העמקי ועורב הבא בראשי יונים וכי קאמר זה עורב לא פירש את דבריו דס"ד דעורב העמקי דומה ממש לסתם עורב וא"כ מה שייך למימר זה עורב אם לא היה בידו כיון דאידך דומה לו ושמו כשמו אבל הכא דאזוב סתמא לא דמי לאינך מכיון דאמר אזוב זה כשר פירש דבריו דאזוב סתמא קתני דלית ליה שם לווי וה"נ אשכחן התם דקתני זה הנץ ולא פריך. הר"ש ז"ל עם ההגהה אשר עליו וכן רמזו ג"כ תוס' ז"ל שם בדף ס"ג:

אזוב יון בנקודת חולם ביוד נראה דגריס לה בערוך ועיין עוד במ"ש בשבת פ"ח שרצים:

אזוב כוחלי כצ"ל:

ר' אליעזר אומר אף לא על התמרות נראה דר' אלעזר גרסי' בלי יוד: ובתוספתא קתני בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרין:

גמלו כמו גמרו ובתוספתא קתני גמרו הר"ש ז"ל:

וז"ל התוספתא ואלו הן היונקות גבעולין שלא גמרו תמרות שלא הנצו כל עיקר דברי ר"מ וחכמים אומרים תמרות גבעולין שלא גמרו יונקות שלא הנצו כל עיקר. לא נחלקו אלא על הלשון ע"כ פי' הר"ש ז"ל על הלשון היכי קרו להו ובין לר"מ בין לרבנן הזה בגבעולין שלא גמרו ונכנס למקדש פטור הזה בלא הנצו כל עיקר ונכנס למקדש חייב ע"כ:

אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש כ' התוי"ט ואיכא למידק אמאי לא תני ואם הזה כשר כדקתני בשל כו': [הגה"ה פי' דליתני ואם הזה ביונקות כשר]:

ר' אליעזר אומר אף בתמרות ולשון התוספתא אין מזין לא בתמרות ולא ביונקות ואם הזה ביונקות ונכנס למקדש פטור בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר"מ וחכמים אומרים בתמרות ונכנס למקדש פטור ביונקות ונכנס למקדש חייב ע"כ ונמצא ששלשה מחלוקת בדבר ואפשר דמשום הלשון של התוספתא נקט רבינו הקדוש ג"כ לשון קרוב לו במשנה: