משנה ערלה פרק ב׳ משנה ד׳

אומר כי כשילוש אדם בשאור והחמיץ הבצק אפי' יהיה אותו שאור פחות מכשיעור כיון שנתפרסמה פעולתו נחוש לו ולא נחוש לא לק' ולא למאתים וכן התבלין לפרסום פעולתם לא נחוש לשיעורם ואם היו התבלין שמתבל בהן התבשיל או השאור שהחמיץ בו העיסה של תרומה יחזור איתו התבשיל או אותו הבצק מדומע וכבר קדמנו לך דיני המדומע במסכת תרומות וזהו ענין אמרם מדומע בתרומה ואם היה השאור או התבלין של כלאי הכרם או ערלה והחמיץ בהם עיסה או תבל בהם קדרה יחזור אותו התבשיל או אותו בצק אסור בהנאה אפי' יהיו פחות משיעור וזהו ענין אמרם ובערלה ובכלאי הכרם אסור:

ואמרם בית שמאי אומרים אף מטמא. ענינו שכיון שהחמיץ בשאור טמא או שתבל בתבלין טמאין אפילו יהיה פחות מכביצה שתטמא הכל לפרסום פעולתה ובית הלל אומרים עד שיהא בשאור או בתבלין כביצה ואז תטמא וכבר זכרנו פעמים שאוכלין טמאין אין מטמאין זולתן אלא אם יש בהם בכביצה וזהו ענין אמרם טומאת אוכלין בכביצה בכל מקום ואמרו עד שיהיה בו כביצה:

המחמץ. פי' הר"ב בתפוחים. מסיים הר"ש שרסקו ונתנו לתוך העיסה. ועיין מה שכתבתי במ"ב פ' עשירי דתרומות:

כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו'. מה שכתב הר"ב ה"ק המחמץ והמתבל בערלה ובכלאי הכרם אסור. ומדמע בתרומה. [*לכאורה] לאו למימרא דדוקא מדמע בתרומה ולא מחמץ ומתבל. ומחמץ ומתבל דוקא בערלה וכלאים. ולא מדמע. דהא במתני' פי' לכולהו בתרומה. [*וכן כתב הר"ש שם. וכן פירש"י בפ' גיד הנשה (חולין דף צט)] ובודאי דהוא הדין דכולהו בערלה וכלאים [*ומתני' דהתם פירושא דהכא] אלא בא לומר דלישנא דמדמע לא נשתמשו בו אלא בתרומה אבל הוא הדין מערב בערלה וכלאים וכן ה"ה מחמץ ומתבל בתרומה כדלקמן [*אבל כי דייקת בלשון הר"ב מפרש מדמע דהכא כלומר נעשה איסור דמוע ולא עירוב ובישול כדלקמן ומפ' כולה מתני' דהכא דאינו עולה במאה ואחד וזה דוקא בחימוץ ותיבול. וכן פירש הרמב"ם למתניתין דהכא וגם למתניתין דלקמן מפרש בענין זה כמ"ש שם בס"ד]:

[*לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה. עיין מ"ש ברפ"ב דטהרות]:

כל המחמץ שחימץ עיסה בשאור או בשמרי' של איסור:

והמתבל שנתן תבלין איסור בקדירה:

והמדמע שעירב לח בלח אפי' בלי בישול ונרגש הטעם. ומדמע נ"ל כמו מלאתך ודמעך לא תאחר שפירש הרמב"ן שהוא לשון דמע עין ר"ל מעשרות של תירוש ויצהר שיוצאות הטפות מהפרי כמו דמעות. וכ"כ נראה לי בכל מקום שהזכירו חז"ל מלת מדמע ר"ל תערובות לח בלח שמתערב יפה דבלח יש בילה. ויש אומרים דמחמץ ומתבל קאי אערלה וכ"כ ומדמע היינו נמי ממש מחמץ ומתבל בתרומה רק דבתרומה נקרא מדמע:

אסור אפי' יש ר"א מדנרגש טעמו לא בטל:

ובית שמאי אומרים אף מטמא בנתן שאור או תבלין טמאים בקדירה טהורה אף שאין בשאור ותבלין כביצה שהוא השיעור לטמא אחרים אפילו הכי נטמא הכל דכמו דלא בטל טעמן לא בטל טומאתן:

ובית הלל אומרים לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה ר"ל אם יש בהטומאה כביצה והיא מחמץ או מתבל וכו' אז לא בטיל דאע"ג דגם בטומאה שייך ביטול [כנדה כ"ז ב'] הכא שאני דנרגש האיסור. מיהו הא דאמרינן דכל דעביד לטעמא לא בטיל היינו רק באסור מעצמו והוא דבר חריף [רטו"ז יו"ד סי' צ"ח סס"ק י"א]:

כל המחמץ וכו'. וה"פ כל המחמץ בערלה או בתרומה או בכלאי הכרם כגון בתרומה ובכלאי הכרם בשאור של דגן וברמון [פי' בתרומה] חמוץ ובתפוח חמוץ ובערלה בבוסר וברמון חמוץ ובתפוח חמוץ ואע"ג דאין בהן כביצה ויש בעיסה שיעור להעלות איסור והיינו להחמיר דקתני לקמן וכן קבלו מן הנביאים ולקמי' מפ' דהאי להחמיר היינו במין במינו דוקא:

והמתבל. כגון בצל ושום של תרומה ושל כלאי הכרם ופלפלין דערלה דתניא בברכות דבפלפלין נהגא ערלה נמי אסור ואפי' יש בו כדי להעלות:

בפי' ר"ע ז"ל והמדמע בתרומה כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה רחוק הרבה כי הלא גם המחמץ והמתבל חוזרין על התרומה א"כ מהו המדמע ונ"ל לפ' דהמדמע חוזר על כולם כמו המחמץ והמתבל ופירוש המשנה כך הוא כל דבר שהוא מחמץ או שאינו מחמץ אלא מתבל או שאינו מתבל אלא שהוא מדמע כלומר שמערב טעמו והרי הוא כאילו אמר והנותן טעם בין בתרומה בין בערלה בין בכלאי הכרם אוסר. עכ"ל ז"ל:

והמדמע. י"ג מדמע ולא נהירא וכתב הרש"ש ז"ל והמדמע כגון שעירב מכל התרומות קמח ועשה מהן שאור וחימץ בו עיסה ויש בה כדי להעלות מדמע לשון מערב כמו מטמע משפחה שנטמעה נטמעה נטמעו בין העובדי כוכבים והני כולן אפי' הוו פחות מכביצה ויש בעיסה כדי להעלות אוסרין משום דכך קבלו כל המחמץ וכו' להחמיר וטעמא כדאמרינן בפ"ק דחולין שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל אבל במטמא כגון כחצי ביצה טמא שנתנו לתוך העיסה וחימצה נחלקו דלב"ש הכא נמי דיינינן להחמיר ונעשית העיסה כשאור ונטמאת ולב"ה לא נטמאת ואע"ג דנאסרה ובירו' מיבעיא לן טעמא דב"ש אי דוקא כי הוי זית דהיינו חצי ביצה השאור של תרומה דמגו דאוסר לעיסה מטמא לה או דילמא לעולם קאמרי דיש בו טומאה ואפי' אין בו איסור עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין במה שכתבתי במסכת מקואות פ"ז סי' ג':

ובכלאי הכרם אוסר בש"א אף מטמא. כך צ"ל: