משנה אהלות פרק ט׳ משנה ד׳

זה הדין בכוורת פקוקה או אפוצה אשר אינה כלי ואינה אהל כמו שזכרנו להיותה כאשר האהילה על הטומאה תביא טומאה לבית ואם היתה הטומאה על גבה לא יטמא הבית כי הטומאה מבחוץ ואינה חלולה ונחשוב הטומאה כאילו הגיע תחת קצה האהל כמו שהקדמנו ואמנם היות הטומאה על גבה כמו היותה על שטח הארץ כמו שביארנו ולזה כנגדו עד הרקיע טמא ולא יטמא זולת זה:

תוכה וגבה טהור. מדקתני הכא תוכה וגבה טהור. ולעיל בפחותה ופקוקה ואינה גבוהה טפח. לא קתני תוכה וגבה טהור כשהטומאה תחתיה. אלמא דלעיל תוכה [*טמא] כמו שפירשתי [שם ד"ה כנגדו] ואע"ג (דעל) [דלעיל] גבה טהור [לא קתני]. והכא קתני ליה בהדיא. י"ל דלא איצטריך למיתני לעיל. דכיון דתני כנגדו עד התהום טמא. אם איתא דע"ג [נמי טמא]. א"כ הוה תני כנגדו עד לרקיע טמא. ומדתנא עד התהום. ולא תנא עד לרקיע. ש"מ דע"ג טהור. ולהכי לא איצטריך למיתני. מהר"ם:

על גבה כו'. האי דבהנך בבי דלעיל. קתני בתוכה לבסוף. והכא קתני ע"ג לבסוף. נראה לי דבכל דוכתא קתני תחתיה ברישא. והכא דתחתיה והבית שוין הן מערב להו ברישא וכיון דמבית קא סליק. קתני תוכה בתר הכי שהוא סמוך לבית טפי מע"ג והדר תנא ע"ג. ועוד משום דתוכה סמוך לתחתיה טפי מעל גבה. וכן יש לפרש בבבא דבסמוך דמקדים תוכה לבבית. משום דמתחתיה וגבה דכוורת קא סליק. מפרש תוכה דכוורת ברישא. כ"כ מהר"ם. ולפירוש השני קשיא לי. דכי היכי דבמתני' דלקמן מתחתיה וגבה דכוורת קא סליק. ה"נ במתני' א וג. ואמאי לא מפרש התם תוכה דכוורת ברישא. ולי נראה טעם אחר. דבמתני' א מש"ה קתני בתוכה לבסוף. לפי שבכולן יש מקום טהרה משא"כ בתוכה דהכל טמא. הלכך קתני לדשוין בהדדי. ומכיון דבתר הבית נשנה בתוכה. הלכך במתני' ג נמי שנאן באותו הסדר. ודכוותה הכא במתני' ד. ובמתני' דלקמן לא הקדים הבית לתוכה. משום דהתם קא סליק ותני תוכה והבית טהור. ניחא טפי למיתני נמי כה"ג בתוכה או בבית. ובשיטה זו שייטי כולהו בבות דלקמן:

היתה הכוורת הנ"ל שאינה כלי:

טמא דהאויר שתחתיה והאויר שבבית מעורבין הן ברוחב טפח. לפיכך כאהל א' הוו ובאה טומאה מזה לזה:

תובה וגבה ר"ל מה שע"ג מבחוץ.

טהור דהרי פיה לחוץ ומדאינה כלי. דפנותיה חוצצין שלא תכנס הטומאה לתוכה מהחוץ. או מתוכה להחוץ. [ולכאורה ק' מהך דלקמן [פט"ו מ"ו] בבית שמלא תבן. דכשהטומאה תוך התבן. כלים שבחוץ טמאין. וכשהטומאה בחוץ יש חילוק אם הכלים שבפנים תוך התבן מונחים ברווח שיש בו טע"ט טהורים. ואם לאו טמאים. הרי עכ"פ חזינן התם שהתבן שאינו כלי אינו חוצץ והיאך נימא הכא דדופן האפוצה או פחותה יחוץ בין הטומא' להטהרה. הרי כמו התם אין התבן חוצץ משום דסתם תבן עתיד לפנותו [וכהרמב"ם פכ"ד מטו"מ ה"ג] ה"נ כוורת אפוצה זו הרי עתיד לפנותו. או נימא איפכא כמו דהכא מדאפוצה וממולאת בקש שביטל הקש תוך הכוורת כיון שאמק"ט. אע"ג שלא ביטל להכוורת במקום מעמדה חוצצת. כ"כ הו"ל התם. אע"ג שלא ביטל להקש במקומו. עכ"פ כיון שהקש אמק"ט מדאינו מאכל אדם [כרמב"ם פ"ב מאוכלין] הול"ל שיחוץ. י"ל דדוקא כשהטומאה והטהרה שניהן באהל א' אמרינן דאין שום דבר שאמק"ט מחשב חציצה ביניהן עד שיבטל הדבר שחוצץ שישאר שם לעולם. וה"ט דתבן התם. שהטומאה והטהרה שניהן בבית לא מחשב התבן חציצה עד שיבטלנו. אבל הכא שאין הטומאה והטהרה תחת אהל א'. אע"ג שלא ביטל הכוורת בהמקום שמפסיק אפ"ה מחשב חציצה. וכן מוכח מלקמן [רפי"ב] בנסר שע"ג תנור. דאע"ג דאין מבעל להנסר ע"ג תנור אפ"ה חוצץ]:

והא דלא קתני הכא דתחתיה עד התהום טמא כדקתני לעיל סימן כ'. נ"ל דדוקא התם שהטומאה רצוצה למעלה ולמטה להכי הטומאה בוקעת גם תוך הקרקע עד התהום. וכן בכולה פרקן בכל מקום שהטומאה רצוצה. נקט מה"ט דטמא עד התהום אבל הכא וכן בשאר דוכתא בפרקן כל היכא דמיירי שיש אויר טפח תחתיה קתני רק תחתיה טמא. דהיינו שאינה בוקעת לתוך הקרקע עד התהום. מדיש מקום למעלה שתוכל להתפשט שם הטומאה. וא"ת עכ"פ אף שיש אויר טע"ט תחתיה. להוי האויר ההוא כבית המאהיל על הטומאה. והרי קרקע הבית טמא עד התהום (כר"ב פ"ג מ"ז ופט"ו מ"ה). י"ל התם באהל עם דפנות וקבוע. משא"כ הכא שהכוורת מאהלת רק על הטומאה ואין לאהל ההוא דפנות. שאינו אהל רק לפי שעה (ועמ"ש בס"ד פ"ד סימן ג'. ופט"ו סימן מ'):

בכולה פרקן כשאין תחת הכוורת אויר טע"ט. סמיך התנא דין טומאה תחתיה לדין טומאה ע"ג. מדשניהן אין בהן דין אהל. שתתפשט הטומאה ממקומה לצדדין. והדר נקט דין טומאה בתוכה מדיש שם דין אהל שתתפשט הטומאה בכל תוכה. משא"כ כשיש תחת הכוורת אויר טע"ט. סמיך התנא דין טומאה תחתיה לדין טומאה בתוכה משום דבשניהן יש בהן דין אהל. שתתפשט בהן הטומאה לצדדין. והדר נקט בסוף דין טומאה ע"ג. מדאין שם דין אהל:

בפירוש ר"ע ז"ל צריך להגיה תוכה טהור אפילו מה שבפנים כיון דפיה לחוץ וגבה נמי טהור מה שבחוץ דמצלת על וכו':