משנה אהלות פרק ט׳ משנה י״ד

כבר ביארנו פעמים כי כאשר היתה פחותה ופקוקה בקש שהיא כמו חתיכה מן הארץ והדבור כולו מבואר אחר הבנת כל מה שקדם: וענין אמרם שאין טומאה עולה לה כי כאשר היתה הטומאה תחתיה לא נטמא לא תוכה ולא למעלה ממנה לפי שהיא בהיותה יושבת על שוליה חצצה בפני הטומאה בתוכה לא יטמא מה שתחתיה וזה כולו אם לא יהיה בינה לבין הארץ טפח אולם אם היה שם חלל טפח הנה כבר יהיה אהל ולזה יטמא כל מה שתחתיו יהיה הטומאה תחתיה אולם אם היתה הטומאה בתוכה או על גבה הנה היא כמו אם היתה קבורה בתוך הארץ או על הארץ אשר תטמא עד לרקיע כל מה שיהיה נכחי אליה לפי מה שקדם להיותה אינה ככלי ואין הלכה כרבי אלעזר ורבי שמעון:

במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי. לשון הר"ש לא נקטיה לרבנן משום דינא דהך בבא. דלדידהו באינה גבוהה שוה פחותה ופקוקה [לבזמן] שהיא כלי. אלא משום דפליגי הכא ר"א ור"ש. נקטיה. ועוד משום *)דוהיתה גבוהה יש חילוק כדקתני באידך בבא. ע"כ:

שהיא כלי. עיין כל מה שכתבתי בזה במשנה יב דהכא נמי דכוותה:

רבי אליעזר ור"ש אומרים אין טומאה עולה לה. פי' הר"ב לתוכה. וכ"כ הר"ש. ושניהם לא פירשו טעמייהו. ומהר"ם האריך בזה וסוף דבריו מסיק דסבירא להו דכי היכי דאינה בוקעת לתוכה אף לת"ק בשלימה. היכא דמוטה על צדה אע"ג דלא גבוהה טפח אע"ג דבוקעת למעלה ממנה ע"ג ה"נ לדידהו בטומאה תחתיה אינה בוקעת לתוכה אע"ג דבוקעת למעלה ממנה ולמטה הימנה ביושבת על שוליה. להכי אמרי אין טומאה עולה לה דמשמע אבל בוקעת למעלה ממנה. וכשטומאה בתוכה אינה בוקעת תחתיה. אלא יוצאה דרך פיה. הכי ס"ל דגמירי הלכתא בכלים הטהורים. ואפילו נפחתו שוליהן אם הטומאה כנגד מה שנשאר שלם מן השולים או כנגד עובי דופן הכוורת תורת כלי עליה עדיין לחוץ בפני הטומאה. אבל במוטה על צדה באויר. אין הדין שוה לת"ק בפחותה כמו לחכמים בשלימה. דלת"ק טומאה תחתיה בוקעת עד נסר העליון בפחותה ואינה גבוהה מן הארץ טפח. ולחכמים אינה בוקעת בשלימה רק עד דופן התחתון. דאפי' ביושבת על שוליה אינה בוקעת יותר לדידהו. כ"ש במוטה על צדה. [*והא] דלא קתני לעיל במלתא דחכמים. אין טומאה עולה לה אף לא יורדת ממנה במוטה על צדה באויר. כדקתני הכא במלתייהו דר"א ור"ש ביושבת על שוליה באויר. י"ל דלא ה"מ למתני הכי. דלישנא דאין טומאה עולה לה כו' משמע אינה עולה לתוכה כשהטומאה תחתיה. אבל בוקעת היא חוצה לה למעלה הימנה וזה [*היה] טעות. דאדרבה אינה בוקעת כלל רק עד דופן התחתון. וניחא השתא דנקט לעיל כנגדו עד התהום טמא. ותו לא. אע"ג דפחותה בוקעת עד נסר העליון. אלא משום דלחכמים בשלימה [ועי' מ"ש בדבור דלקמן] לא מצי למימר הכי. לא נקט אלא עד התהום. ומיהו בלאו הכי צריך לומר דלא דק כדפרישית לעיל בבבא שלישית [משנה ג ד"ה כנגדו]. דהתם ליכא טעם אמאי לא נקט עד דופן העליון אלא לא דק דלא אתא אלא לאפוקי דאינה בוקעת על גבה. ועוד דאפי' בבבא דמונחת על צדה באויר. צ"ל דלא דק. דאמאי לא קתני נמי כנגדו עד דופן התחתון נמי טמא אלא לא דק. כדפרישית עכ"ד:

אין טומאה עולה לה. אתרוייהו קאי בין בפחותה בין בשלימה ומחזקת ארבעים סאה כדפרישית. מהר"ם. והא דדייק לעיל למכתב דלחכמים בשלימה. לאו למעוטי פחותה לדידהו. אלא משום דבדברי חכמים קתני שלימה:

היתה גבוהה כו'. לת"ק בפחותה. ולר"א ורבי שמעון אף בשלימה. מהר"ם:

טומאה תחתיה. כל תחתיה טמא ותו לא. כיון דיש אהל טפח ואפי' פחותה [והכא יושבת על שוליה] כיון דפקוקה בקש. קש נמי חשיב אהל. כמו כוורת הקש דמביאה הטומאה וחוצצת לעיל [ריש] פ"ח. וכן העושה מקום לכנה בשבלים. מהר"ם:

או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים דכלי שמחזיק מ"ס שפיה פתוח למעלה אין דינה כאהל לחוץ בין מטה למעלה. רק במודבק בדפנות אהלים [כפ"ה מ"ז]. וטעמא דמלתא נ"ל. משום דדפנה של כלי רק לתשמיש פנים היא דעבידא. להכי במאהיל צד פנים שלה חוצץ. ולא במאהיל צד החיצון של כלי. ולפיכך דוקא בכפויה על פיה שצד פנים שלה מאהיל על שתחתיו. מחשב חציצה אף בלי דפנות אהלים. וכ"כ במוטה על צדה. נהי דדופן התחתון של הכלי אינו חוצץ ומטעמא דאמרן. עכ"פ צד פנימי של דופן העליון של הכלי. מדעשוי לתשמיש פנים. מחשב אהל וחוצץ. אבל ביושבת על שוליה. שרק צד החיצון של השולים מאהילין על שתחתם. והרי גם השולים רק לתשמיש פנים עשויין ולא מחשבו אהל לחוץ בין טומאה לטהרה. רק במדובק בדפנות אהלים. ומצינו דוגמתו [סוכה י"ז א']:

בוקעת ויורדת וכל שכנגד הטומאה בתחתיה תוכה ועל גבה טמא דאף שאינו כלי עכ"פ מדפתוחה למעלה ועומדת על שוליה אין אהל כלל לא בתחתיתה ולא בתוכה ולפיכך אין השוליים חוצצין:

ר' אליעזר ורבי שמעון אומרים אין טומאה עולה לה ס"ל דפחותה או מחזקת מ"ס חוצצת אפי' כשפיה למעלה. ולפיכך כשהטומאה תחתיה אז רק תחתיה כנגד הטומאה טמא עד התהום:

אף לא יורדת ממנה דכשהטומאה ע"ג או בתוכה. אין טמא רק למעלה כנגד הטומאה. אבל תחתיה טהור. הכל כדין כפויה על צדה לעיל במשנה י"ב. רק דהתם מדיש דופן הכלי מפסיק בין תוכה לאויר שלמעלה. לפיכך אין טומאה בוקעת מתוכה למעלה או מלמעלה לתוכה. משא"כ הכא שאין הפסק להכי ודאי שבוקעת מתוכה למעלה ומלמעלה לתוכה:

היתה גבוה מן הארץ טפח בבא זו היא לכ"ע דאף דפיה פתוח למעלה. עכ"פ כיון דיש תחתיה מקום להתפשט שם הטומאה למן הצד. וגם דבר שאינו כלי מאהיל על אויר ההוא. והו"ל אויר זה כשאר אהל שחוצץ בין שהטומאה בתוכו או ע"ג. דמ"ש אהל זה מאילו היה האהל תוך הכלי [כלעיל סוף משנה י"ב]:

ומה"ט לא הוה מצי למנקט לעיל במשנה י"ב במוטה על צדה ג"כ כהך לישנא. אין טומאה עולה לה וכו'. משום דבהך לישנא אין טומאה עולה לה ולא יורדת ממנה. אין מובן רק ב' מקומות. א' למעלה וא' למטה. וזה שייך שפיר רק במשנתינו. שהאויר שלמעלה מפה הכלי הוא מעורב עם האויר שתוך הכלי להכי קאמר שפיר אין טומאה עולה לה דהיינו שכשהטומאה תחתיה. אינה עולה למעלה מהשוליים כלל. ואינה יורדת ממנה. שאם הטומאה למעלה מהשולים. בין בתוך הכלי או למעלה מפיה. אינה יורדת לתחת השוליים. אבל במוטה על צדה אי הוה נקט כהך לישנא. סד"א דג"כ רק מב' מקומות מדבר. דהיינו שכשהטומאה בתוכה אין טומאה מתוכה עולה למעלה מהכלי. וגם אינה יורדת מתוכה לתחתית הכלי. הא בשהטומאה למעלה מהכלי. אז עכ"פ תחת הכלי נגד הטומאה טמא. וכשהטומאה תחת הכלי. עכ"פ למעלה מהכלי נגד הטומאה טמא. והרי באמת אין הדין כך דכיון שהוא כלי הבא במדה. ודאי חציצה גמורה היא בין אויר שלמעלה ושלמטה מהכלי. וכ"כ במשנתינו לא מצו ר"א ור"ש למנקט כלישנא דמשנה י"ב. דאף דהוו שפיר מצו למנקט טומאה תחתיה. כנגדה עד התהום טמא. עכ"פ לא הוו מצו למנקט אידך בבא. ע"ג כנגדו עד הרקיע טמא. דהוה משמע כל שהטומאה ע"ג אינה בוקעת למטה כלל. והא ליתא. דכשהטומאה למעלה מפיה. ודאי בוקעת למטה לתוך חלול הכלי. להכי נקט תנא בכל חד לשון אחר הנאות לו:

טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. כתב הרא"ש ז"ל אע"פ שאינה כלי אינה מצלת דטומאה רצוצה היא ומטעם זה יורדת כיון דהטהרה רצוצה פי' שהכלים הטהורים הם במקום פחות מטפח מידי דהוי אביב קמור תחת הבית ואין בו פותח טפח וטומאה בבית דמה שבתוכו טמא כיון דאין במקום הטהרה פותח טפח ור' אלעזר ור"ש סברי דמצלת אע"פ שהטומאה או הטהרה רצוצה עכ"ל ז"ל ותניא בתוספתא מודה ר"א ור"ש בטומאה תחת הפקק טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכתב הר"ש ז"ל פי' דהא דמטהרי בפחותה משום דעשויה כעין כלי והיה עליה תורת כלי משא"כ בפקק ע"כ והקשה מהרי"ק ז"ל אבבא שלישית ושביעית ושלש עשרה דקתני בהו כנגדו עד התהום טמא למה לא יהיה ג"כ כנגדו עד הרקיע טמא וכבר השיג הראב"ד ז"ל כן והניחו מהרי"ק ז"ל בצ"ע ועיין במ"ש שם גבי תירוץ ההשגה: