משנה אהלות פרק ח׳ משנה א׳

הבאת הטומאה הוא שיאהיל דבר ממה שנזכר על הטומאה ועל אדם וכלים וחציצה בפני הטומאה הוא שיחוץ אחד מן הדברים בין המקום אשר בו הטומאה ובין מקום אחר עד שלא תעבור לה הטומאה וכבר התבאר ג"כ שהאהל מציל מן הטומאה לפי שהוא חוצץ בפני הטומאה להוצאתו ממנו ויציל כל מה שתחתיו מכלים ואדם מאלו הכלים אשר התנו בהם שהם מחזיקים מ' סאה כבר קדם זכרונם אחד אחד והתבאר סבת היותם שלא יקבלו טומאה בט"ו מכלים: וכבר התבאר סקורטיא שהיא כסוי עור אשר ישכבו בה: וקטבליא. העור אשר יאכלו עליו. וביאור מפץ ומה הוא ומה דינו בעשרים וארבעה מכלים. ואמר שהן עשויין אהלים לפי מה שביארנו פעמים שהאהל מביא את הטומאה למה שתחתיו עם הטומאה וחוצץ בפני הטומאה למה שהוא יוצא ממנה וכן אם היתה טומאה בבית והלכה בתוך הבית הנה כל מה שבתוך האהל טהור שהאהל חוצץ בפני הטומאה ודע זה וזהו ענין אמרו עשויין אהלים לפי שהן אם לא יהיו אהלין הרי הן ככלים ויטמאו ולא יחוצו בפני הטומאה כמו שקדם: ועדר בהמה. הוא שיהיה ראש כל בהמה בין רגלי האחרת ויתחברו כולם ויהיו עומדות לא הולכות וכן יתבאר בתוספתא: ומכונות חיה. קבוץ החיות המדבריות וכמו שיאמר לכלל בעלי חיים הבייתות עדר כן יאמר לכלל החיות [המדבריות] מכונות ובתנאי ג"כ שיהיו אלו החיות עומדות דבוקות: והעוף ששכן. שיהיה קשור על כותל או על אילן: והעושה מקום לבנה בשבלים. שיחפה לשבלים מקום דומה לבית: ואירוס. הסנבר. וקיסוס אלבלב: וירקות חמור. אמרו שהם קתא אלחמאר והוא אלתקם ואמרו שהוא יאכלו אותו החמורים והכונה בזה שהוא עשב לא יאכלנו האדם למזון: ואוכלים טהורים. לפי שהטמאים לא יחוצו בפני הטומאה וידוע שהאוכלין לא יטמאו אלא אחר הכשר כמו שהתבאר פעמים: ועגול של דבילה. תאנים מדובקים כדמיון עוגה ואין הלכה כר"י ב"נ.

השידה. פי' הר"ב תיבה גדולה של עץ כמין ארון. ובמקומות אחרים פי' עגלה. והארכתי בריש פרק יח דכלים:

שיש להם שולים. עי' מה שכתבתי במשנה יג פרק דלקמן:

כוורת הקש. פי' הר"ב עשויות מקש כלומר מזנבות השבלים שהן קשים. כך כתב הר"ב בריש פרק טו דכלים. [*ולא ידעתי למה מפרש בכאן קופות. וכן בסמוך סלים]:

והן מחזיקים ארבעים סאה כו'. פי' הר"ב דכיון שהם גדולים עי' בפירושו לריש פט"ו דכלים גם עי' מ"ש במשנה ו פרק ה [ד"ה או כוורת] ומהר"ם כתב בכאן וז"ל נ"ל דהא דקתני חוצצים שידה תיבה ומגדל ומפרישים בין טומאה דלמטה לכלים שע"ג. כי כן צריך לפרש משום סדין ומפץ דמקבלין טומאה. ואין חוצצין בחלון [*כדתנן בפרק עשירי משנה ד]. אם כן צריך לפרש דחוצצין דשידה תיבה ומגדל וכוורת. היינו עם דפנות אהלים. כדאמרי' לעיל פ"ה [*משנה ה']. שהכלים הטהורים אינם מצילין אלא עם דפנות אהלים. וליכא למימר דשאני הכא דנטויים וקבועים כאהל. ונימא דעשויים אהלים אכולה בבא דלעיל מינה קאי. דהא ודאי ליתא. דא"כ מאי איריא שמחזיקים ארבעים סאה. אפילו אין מחזיקים ארבעים סאה נמי דהשתא מקבלי טומאה חוצצין. מידי דהוה אסדין דחוצצין. אע"ג דמקבלי טומאה. כיון דעשוין אהלים כדפי'. אלא ודאי עשוים אהלים לא קאי אלא איריעה וסקורטיא וקטביליא וסדין ומפץ ומחצלת. וא"ת וליתני נמי שידה תיבה מגדל וכוורת. שאין מחזיקין ארבעים סאה מביאין וחוצצין. וכגון שעשויין אהלים. וי"ל דאין דרך לקבוע אותם לאהל. ע"כ נ"ל. עכ"ל [ועיין ברא"ש מ"ש בזה]. ומה שנראה לי בזה כבר כתבתי ברפ"ו בס"ד [ד"ה אפילו] ודעת הר"ש נראה כדברי מהר"ם מהא דרפ"ט:

שהם כוריים ביבש. עי' מ"ש ברפט"ו דכלים:

סקורמיא. פי' הר"ב עור שלובשים כו'. ובמשנה דפט"ז דכלים מפרש בשם הרמב"ם עור שאוכלים עליו. וכ"כ שם בפירושו וכאן מפרש כן לקטבליא. אבל בסקורטיא מפרש שהוא כסוי עור אשר יכסו בה המטה לישב בה. ושם*) [אינו] מפרש כן לסקורטיא. ובגמ' בפ"ז דנדרים דף נה [ע"ב]. מפרשים אסקורטיא דהתם כיתונא דצלא:

ומפץ. עיין בפרק כד [דכלים] מ"י ובסופו בפירוש הר"ב:

ומכונות חיה ועוף. פי' הר"ב קיני כו'. ובתנאי גם כן שיהיו אלו החיות עומדות דבוקות. הרמב"ם. אבל נראה מדבריו דל"ג ועוף. וכן לא העתיקו בחבורו פרק י"ג [מהלכות טומאה מת הלכה ג]. וכן במשניות ישנות מנוקדים. אבל לשון הר"ש כלשון הר"ב. וכן גיר' מהר"ם:

[*והעוף ששכן. פי' הר"ב שהיה קשור כו'. עיין מ"ש במשנה ה [ד"ה והעוף]:

והעושה מקום לבנה בשבלים. לשון הר"ב שמחפה לשבלים מקום דומה לבית. דברי הרמב"ם שבפירושו הן. אבל בנא"י שיחפור בשבלים וגירסא אחרת שיחטט בשבלים. וכן הוא בחיבורו פרק י"ג [הלכה שם]. והחוטט בשבלים מקום לקטן להצילו מן השמש. ע"כ. גם הר"ש פירש שלא יכהו החמה. ע"כ. ומתניתין נקטה והעושה לבנה בלשון נקבה. נ"ל לפרש שכן דרכן של נשים לעשות כן ולכל זה הגירסא לבנה. אבל הר"ב העתיק לבינה ביו"ד. וכן הוא *)בס"א. ופי' בעל כף נחת משימים לבינה על גבי השבלים שלא יוליכם הרוח וכשמסיר אותה לבינה נשאר מקומה כמו אהל. וכך פירש הערוך. ע"כ. והר"ב לא דק שהעתיק לבינה ביו"ד. ומפרש לפירוש הרמב"ם שהוא כגירסת הספר. לבנה בלא יו"ד. ומהר"ם כ' דנ"ל דגרס לכנה בכ"ף ופירושו מלשון הכן והכנה במסכת כלים [סוף] פי"ב והן עניני מדות כמו כנא כנא בפרוטה במסכת כתובות פ' אלמנה [דף צט ע"ב]. והכן היא המדה גדולה והכנה היא מדה קטנה או משקולת כדפי' התם. ונראה דכנה היא מדה שמודדין בה התבואה. והכן הוא מחק שמוחקים בה את המדה ושכיחי בגורן למדוד בהן התבואה אחר הדישה. ועושין להן בגורן בשבלים מקום גבוה מן הצד כדי שלא ישתברו ויתעקמו בדריסת רגלי בני אדם. או רחת שזורין בה את התבואה היא. א"נ עניני משקולת הם ששוקלים בהם כספים שגם הם מצויין בגורן לשקול בהם כספים מאת לוקחי תבואה בגורן כדאשכחן בפ' איזהו נשך מי שהוא נושה בחברו מנה והלך ועמד על גרנו וכו'. עד יש לי חיטין שאני נותן לך וכו'. א"נ גרס לבינה כפי' הערוך. ע"כ:

האירוס כו'. במחוברים כדתנן במשנה ה. וכתב הר"ב שכל אלו עלין שלהן רחבין. והרמב"ם בחבורו שם כתב שמתקיימי' בימות החמה והגשמים ולפיכך הם כמו הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ. וכ"כ במשנה ה:

ואוכלים טהורים. שלא הוכשרו. הר"ש:

יש מביאין את הטומאה בהיה תחתם טומאה וטהרה אע"ג שלא נגעו אהדדי נטמא הטהרה:

וחוצצין בין כשהיו כמחיצה זקופה או כתקרה בין הטומאה לטהרה. נשאר' הטהרה בטהרתה:

השידה תיבה גדולה מאד:

והתיבה קטנה משידה:

והמגדל ארגז שראנק בל"א. ומחודד למעלה כמגדל וכולן כלי עץ ממש הן:

כוורת הקש עשוי מקש:

כוורת הקנים העשוי מקנים. וקמ"ל הנך. לאשמעינן דאע"ג דעשויין מגדולי קרקע שאינן כלי עץ ממש. אפ"ה דינן ככלי עץ וה"ה שאר מינין [רמב"ם פ"א מכלים הי"ג]:

ובור ספינה אלכסנדרית הוא חבית גדולה שעשויה כעין בור מעץ. וממלאין אותה מים מתוקים. שיוליכו עמם הספנים הנוסעים בספינות גדולות של אלכסנדריא שפורשים לימים רבים בים. ונקט אלכסנדריא. וה"ה כל ספינות גדולות המפליגות לים. ורק משום דבזמן המשנה. אחר אשר החריב אלכסנדר מוקדון את צור וצידון. שהיו מלפנים מרכלות עמים באניות רבות למרחקים [כנזכר ישעי' כ"ג ויחזקאל כ"ו וכ"ז] ואלו היו ראשי ממלכות הפעניציער המפורסמים. ולאחר שהשביתם שוב בנה עיר. וקראה על שמו אלכסנדריא. והחזיק ידה לשלוח אניות גדולות ורבות למרחקים תחת צור וצידון שהחריבם:

שיש להן שולים רחבים לישב עליהן בלי סמיכה אחרת:

שהם כוריים ביבש אשידה תיבה ואינך כולהו דנקט במתניתין קאי. דבכל אחד צריך שיהיו ג' תנאים הללו [סי' רמ"ס] דהיינו שיהיה מושבו רחב כדי שיהיה לו קביעות כאהל. משא"כ במחודד. ושיחזיק תוך הכלי מ' סאה בלח דהיינו כמדת אמה על אמה ברום ג' אמות. ושיחזיק עם הגודש. ס' סאה ביבש. וזהו רק כשלא יהיה הכלי ארוך וצר. אלא פיו רחב. והכלי עגול בדפנות סביב וגבהו כחצי רחבו [כשבת לה"א ורש"י שם]. וכשיש בהכלי ג' תנאים הללו. אינן מתטלטלין מלאין. והו"ל כלי עץ העשוי לנחת דדינו כאהל ואמק"ט [כרפט"ו דכלים] ולהכי חוצצין. והא דלא נקט סתמא כל כלי שיש לו שולים וכו'. ה"ט מדיש כמה כלים דאף שמחזיקין מ"ס וכו' אפ"ה עשויין להתטלטל ומק"ט ואינן חוצצין [וככלים שם. אמנם ק' אמאי שידה תיבה ומגדל ואינך מביאין וחוצצין והרי תנינן דהנכנס לחו"ל בשידה תיבה ומגדל טמא. מדקיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כעירובין דלע"ב]. ואת"ל דהיינו רק שלא תחשב הכלי אהל לחוץ על מה שבתוכה. ולכן האדם שבתוכה נטמא. אבל עכ"פ חוצצת היא בין האויר שלמעלה ושלמטה ממנה. ליתא דהרי אדרבה חזינן לקמן [פ"ט מי"ב] דבין אויר שלמעלה ושלמטה ממנה אינה חוצצת ועל מה שבתוכה חוצצת. והן אמת שלפי דעת רבעתו"ס [חגיגה כה"א ד"ה אהל] בנזרקת באויר לכ"ע אינו אהל. ובמונח במקומו לכ"ע דינו כאהל ופלוגתייהו רק כשבני אדם או בהמות מוליכין אותה. ובזה קיי"ל כר' דל"ש אהל. א"כ י"ל דהכא מיירי בעומד האהל במקומו דלכ"ע שמיה אהל. אלא לתוס' עירובין [דלע"ב] דרק במונחת במקומה פליגי וכגון שהיתה השידה מונחת סמוכה למצר א"י. ופיה בא"י וחללה בח"ל. ונכנס לתוכה. וגם בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ק' משנתינו היכי נוקי לה. והנה רבינו מהרש"א אף הוא היה מתכוון לומר שדברי רבתו"ס בחגיגה ובעירובין עולין בקנה א'. וכוונתם בחגיגה כך הוא כוונתם בעירובין. אבל פשטות לשונם בעירובין לא משמע כן וייע"ש. אלא נ"ל דהא דאמרינן אהל זרוק. ר"ל אהל מטולטל לא שמיה אהל. היינו רק לענין שיהיה נחשב כאילו האהל סתום מכל צד. והאדם מופרד בתוכו מאויר חו"ל שמקיף השידה מכל צד. אלא אויר האהל בעל לגבי האויר המקיפו ונחשב אויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל ונמצא שנכנס לאויר חו"ל אבל לענין שיהיה נחשב השידה כמחיצה לחוץ בין הטומאה לטהרה. הרי אפילו היתה השידה מלאה נקבים חלולים מכל צדיה ומעורב אויר שבפנים עם אויר המקיפה. אפ"ה כל שאין בנקב טע"ט חוצצת. ורמל"מ [פי"א מטו"מ ד"ה ועוד נראה] ר"ל דלרמב"ם שם דנקט לשון פורח. היינו דוקא באהל שפורח ממש. דהיינו שנזרק האהל. ורק בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ובמחכ"ר לא יכולתי להלם דבר זה. דנימא דהנכנס בשידה לחו"ל. מיירי שזרק השידה לשם. ותו קשה מדאמרינן [חגיגה כה"א] דלהכי לא הביאו נסכים מגליל מדהיה חו"ל מפסיק. ובשידה לא היה יכול להביאן דאהל זרוק ל"ש אהל ואי נימא דרק בשידה נזרקת ל"ש אהל. הרי יכול להביאן בשידה מהלכת. ובשלמא אי נימא דרבי רק בהולכת במרוצה ל"ש אהל. י"ל דגזרינו הולכה בנחת אטו במרוצה [וכמ"ש בבועז כאן סי' ב'] אלא אי נימא דרק באהל הנזרק ס"ל ל"ש אהל. הכי ס"ד לומר דנגזר הולכה אטו זריקה הרי זריקת אהל מלתא דלא שכיחא היא ול"ג בה רבנן [כביצה דב"ב]. אלא ודאי גם כוונת הרמב"ם שנשאת השידה מבני אדם או בהמות. ולאפוקי בנגררת השידה מהן ע"ג קרקע דהא ודאי כנח דמי. דכל גירור כמונח במקומו דמי [כשבת צ"א ב]. ולשון פרח דסמך עלה רמל"מ הוא פורח באויר דהרי מצינו לשון פרח גם בשנח צד א' ממנו ע"ג קרקע [כב"ק ד"ל ע"א]:

ויריעה הן עורות שפורסין להיות אהל:

וסקורטיא שירצע בל"א שלובשה העבדן בעסקו במלאכתו:

וקטבליא עור שמציעין על המטה או על השולחן. וקמ"ל דאע"ג דכל הנך כלים נינהו ומק"ט [ככלים פט"ז מ"ד] אפ"ה מדעשויין אהל בטלן מתורת כלי וחוצצין [הר"ש]:

וסדין אף דסתם סדין של פשתן הוא. והרי בכה"ג גם בשעשאו אהל מק"ט [כשבת פ"ב מ"ג] אפ"ה עכ"פ כל אהל חוצץ בפני הטומאה [הר"ש. ולתוס' שבת כ"ז ב' מיירי הכא בסדין קנבוס גמי או משי וכדומה שאיו מקבלין טומאת אהלים ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ד בפתח האהל סי' א']:

ומפץ הוא מצע ארוג מגמי עשויה לסיכוך:

ומחצלת הוא מצע שנארג מקנים ושניהן דינן כפשוטי כלי עץ דהרי מגדולי קרקע עשויין. ואפ"ה התורה רבתה בהן טומאה [כהר"ב ספכ"ד דכלים]:

שהן עשויין אהלים נ"ל דר"ל שהן עשויין גג לדפנות. דאי"ל דבגג לחידא סגי. דא"כ למה צריך תנא לאשמעינן ברישא כל הנך שמחזיקין מ"ס שעי"ז אמק"ט. הרי חזינן בסיפא דאפי' במקבל טומאה אפ"ה כשמאהיל על הטומאה חוצץ מדחשב אהל. אע"כ דכשהכלי מחזיק מ"ס שאמק"ט. אז אפי' בלי דפנות אהלים מציל. אבל כל הנך דחשיב ואזיל מיריעות ואילך דמק"ט. להכי דוקא כשנטוי כנטיית אהל. דהיינו בגג למחיצות אז חוצצין. משא"כ בגג לחודא. אולם לתוס' [שבת כז"ב] הא דקאמר תנא שהן עשויין אהלים. ר"ל שקבועים בקרקע [ערמל"מ פ"ה מטו"מ הי"ב]:

ועדר בהמה טמאה וטהורה הא דאצטריך למנקט טמאה וטהורה. נ"ל דלא זו אף זו קתני. דאפי' טהורה דראוייה לישראל כשישחטנה אפ"ה לא אמרינן דמדחזי לאכילתו לא מבטל לה התם [כב"ב דיט"ב ודכע"א]. ומיירי שעומדין הבהמות הללו ראשו של זה בין רגליו של זה דחוקים מאד יחד. שאין טפח על טפח אויר ביניהן [או שאין הטומאה שתחת הבהמה רחבה טפי מעובי בטן הבהמה] וקמ"ל דאף שאין כל החציצה מגוף א'. וגם הטומאה מונחת כנגד מקום הסדק שבין זל"ז. אפ"ה כיון דליכא אויר ורווח ביניהן אין הטומאה בוקעת דרך הסדק [כפ"י מ"ב]. וכ"ש כשהטומאה מונחת תחת או ממעל לבהמה אחת שחוצצת. דאהל אף שאינו עשוי בידי אדם שמיה אהל [כלעיל ספ"ג וסוכה כא"א]:

ומכונות חיה ועוף קינין של חיה ועוף לשון מכון לשבתך. וקמ"ל אף שהקן לא נעשה בידי אדם. ויש ג"כ רווח קצת בין עצי הקן וההוצין שהעוף עושה מהן הקן:

והעוף ששכן שישב בשום מקום והאהיל העוף בגופו. ואף שאינו קשור במקום ששכן [הר"ש]. ואת"ל מ"ש עוף דצריך שכן. ובבהמה סגי אפי' מהלכת. י"ל שאני עוף הפורח שהוא קל ומקפיא נפשו גם כשהולך כמבואר בש"ס [שבת קכ"ח ב]. ולרמב"ם כאן לא סגי בעוף שכן עד שיהיה קשור. מיהו למעט טע"ט של חלון או ארובה שבין אהל לחבירו. בעינן שיהא קשור שם [הר"ש ורב"א]:

והעושה מקום לבנה בשבלים י"ג לבנה. ור"ל אשה שעשתה חתירה ומקום שכיבה לבנה הקטן להניחו שם בשעה שקוצרת. כדי להצילו מחמימות השמש. כדי שיגינו עליו השבלים שמזה ומזה שכפופין עליו. וי"ג לבנה בלי מפיק ה"א. ור"ל שחטט בין השבלים מקום מרובע לתשמיש מה. וי"ג לבנה ר"ל שחטט בין השבלים מקום עגול כחצי לבנה. דהיינו שיהיו השבלים כפופים מזה ומזה על היושב תחתם. כיושב תחת קערורית חצי לבנה. ולכל הגרסות מיירי בכה"ג שהשבלים כפופים ומאהילות על המקום שתחתם. וקמ"ל דאף שהשבלים מתנועעים לכאן ולכאן. והרי קיי"ל דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה [כעירובין טו"א וסוכה כד"ב] אפ"ה נהי דמחיצה לא הוה. חציצה מיהו הוה. ומיירי שלא נתבשלו השבלים עדיין ואמק"ט דאל"כ כל העומד לקצור כקצור דמי [כסנהדרין טו"א ושאר דוכתי טובא] ואף די"ל דאף דכקצור דמי. עכ"פ לאו כנטול משם דמי. אפ"ה כל פירות שנתבשלו אף שעדיין מחוברין מק"ט [כחולין קי"ז ב] וא"כ כל המק"ט אינו חוצץ. אע"כ בשלא נתבשלו עדיין מיירי. [מיהו י"ל דלעולם בשנתבשלו השבלים מיירי ואפ"ה אף בחטה בקליפתה מק"ט [כחולין קי"ט א'] אעפ"כ בעודה בשבלים מחוברין אמק"ט [ועי' פ"א מ"ה דטבו"יי וברתוי"ט שם ובפירושינו שם]:

האירוס הם מיני ירקות שמתקיימין בארץ בימות החמה ובימות הגשמים ולא יבולו בחורף. להכי מחשבו אהל למה שתחתם. [ונ"ל דרמב"ם לשטתיה אזיל דבעי שיבטלנו שם לעולם. אבל להרא"ש שהבאתי דבריו בהלכתא גבירתא בפרקן דסגי בשיבטלנו כל עוד שהטומאה שם. א"כ הכא אפי' לא יתקיימו ביה"ג חוצצין וק"ל להרמב"ם מ"ש משבלים שאינן מתקיימין ביה"ג ואפ"ה חוצצין וי"ל] ואע"ג שהן מאכל אדם. אפ"ה כיון שמחוברין אמק"ט וחוצצין:

ואוכלים טהורים ר"ל תלושין שלא הוכשרו. ואע"ג דעכ"פ הרי אין שום דבר חוצץ עד שיבטלנו במקום שהניחו. דהיינו שדעתו להניחו שם לעולם. והנך כיון דחזו לאכילת אדם לא מבטל ליה [כב"ב י"ט ב]. י"ל זהו בסתמא. אבל הכא מיירי שבטלו בפירוש [ועי' בהלכתא גברתא כאן ובפט"ו סי' נ"ג]:

ר' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלים טהורין דסבירא ליה דכל דבר שאין רגיל לעשות ממנו אהל. אם אף על פי כן עשה ממנו אהל. בטלה דעתו אצל כל אדם:

חוץ מן העגול של דבלה שרגיל להשתמש בו לאהל.

מיהו חציצה דנקט במתני' לצדדים קתני. דג' מיני חציצה לטומאה. (א) אם הכלים עומדין סתומין באהל המת. מצילין על מה שבתוכן שלא יתטמא מה שבתוכן. (ב) אם יש פתח בין אהל המת לאהל אחר וכלי הבא במדה סותם הפתח ההוא. אפילו פה הכלי נגד אהל הטמא. חוצץ שלא תכנס הטומאה מאהל לאהל (כמגילה דכו"ב) (ג) אם טומאה תחת כלי כזה. או תחת דבר אחר החוצץ. או שהיא למעלה מהחוצץ. הר"ז חוצץ שלא תהא הטומאה בוקעת ועולה או יורדת. והנה מין חציצה א' שזכרנו. ודאי לא שייך רק בכלים שמחזיקין מ' סאה שנזכרים במשנתינו דסגי להו בסתימה בעלמא. מיהו בכ"ח צריך סתימה בצמ"פ. ומין חציצה ב' שזכרנו דהיינו לחוץ בין אהל לאהל. זה שייך בכל הנזכרים במשנתינו (וגם בכ"ח כפ"ו מ"ב) רק שבחצץ בעוף צריך שיהיה קשור. אולם מין חציצה ג' שזכרנו. לא שייך רק באינך שנזכרו במשנתינו. ולא בכלי שמחזיק מ"ס. דאע"ג דאמק"ט כל אדם וכלים אין חוצצין בפני הטומאה (כרפ"ו). ותו הרי לקמן (פ"ט מ"א בבא א' ומי"א בבא ב') אמרינן להדיא בטומאה תחת הכוורת שמחזיק מ"ס. אז רק על מה שבתוכה מצלת. אבל ממעל לה טמא. דחשבינן כאילו אין הכוורת מפסיק בין הטומאה לטהרה. ובפיה למעלה גם על תוכה אינה מצלת מדמעורב אויר שלמעלה ושבתוכה (כר"ב פ"ט מי"ג). ואילו הכא סתמא תנן דכלי המחזיק מ"ס חוצץ. אע"כ דחוצצין דמשנתינו לצדדין קתני וכדאמרן. וכך כ' ג"כ הרא"ש כאן. וכ"כ גם רכ"מ (פי"ט מטו"מ הי"א). ותמוהין דברי הר"ב כאן שכ' שחציצה שבמשנתינו היינו בין מטה למעלה. והרי משנתינו נקטה מחזיק מ"ס. והרי הר"ב בכבודו ובעצמו כ' לקמן (רפ"ט) דכלי המחזיק מ"ס אינו חוצץ בין מטה למעלה. וצ"ע. אמנם רבינו רב"א זצוק"ל דמוקי לקמן כל הפ"ט בכוורת שאין מחזיק מ"ס. הא במחזיק מ"ס חוצץ בין בקיעת הטומאה למעלה או למטה. א"כ גם מין חציצה ג' הנ"ל שייך בכל הדברים שבמשנתינו. ואפ"ה צ"ל דחציצה דמתני' לצדדין קתני. דהרי מין חציצה א' הנ"ל לא שייך רק בכלים המחזיקין מ"ס:

וא"ת כיון דהא דחשבינן בהמה כאהל. רק מאדם ילפינן (כסוכה כא"ב ותוס' שם) וא"כ מ"ש דבאדם אמרינן דנעשה אהל לטמא. אבל לא לחצוץ (כלעיל רפ"ו) ומ"ש בבהמה דאמרינן הכא דמביאה וחוצץ. י"ל דאדם שאני דמק"ט וכל המק"ט אינו חוצץ (כפ"ו סוף מ"א) ובכל כה"ג וודאי אמרינן דון מינה ואוקי באתרה. ואע"ג דעובד כוכבים אמק"ט ואפ"ה פשוט לכאורה שאינו חוצץ. י"ל דעכ"פ יש במינו המק"ט (עי' שבת פד"ב) אבל שאר בע"ח אמק"ט כלל [כחולין דעה"א. ורכ"מ ציין שכך כ' הש"ס ריש העור והרוטב. ובמח"כ ליתא שם]. אמנם מ"ש הר"ב כאן דרק דכשהעדר עומד אז חוצץ. אבל במהלכות אינן חוצצין. אילה"ק לדבריו א"כ למה נקט במשנה ג' בהמה וחיה שמתו לפלוג ולתני בדידה ולאשמעינן רבותא טפי דבבעה"ח מהלכות אינן חוצצין. י"ל דבעי למינקט אידך בדידה ברבותא אחריתא. דגם באינה מהלכת אינה חוצצת וכגון שמתה. אולם הן אמת דהר"ב לישנא דפי' הרמב"ם נקט שכ' דמתני' בעומדות מיירי. אבל כ' עוד דהכי איתא בתוספתא. וזה תמוה דהרי בתוספתא (פ"ט דאהלות) כתוב מפורש להדיא דבמהלכות מיירי. והגם שי"ל שהיה לו להרמב"ם גירסא אחרת בתוספתא. עכ"פ גם בחיבורו (פי"ג מטו"מ ה"ג) לא הזכיר רבינו תנאי זה שיהיו עומדות. וכן הר"ש והרא"ש כאן כתבו דבמהלכות מיירי משנתינו. ולפע"ד מוכח כך גם ממשנתינו עצמה. מדלא תני עומדת. כדתני שכן בעוף. וכ"כ במשנה ה' דתני עוף פורח לא תני ההפוך מרישא עדר מהלך אלא ש"מ דרישא נמי בעדר מהלך מיירי. ואפ"ה חוצץ. וה"ט משום דלא דמי עדר מהלך לעוף מעופף וטלית מעופף. דאינן חוצצין וכמשנה ה'. דהתם מעופף לכאן ולכאן במרוצה רבה ואין נוגעין בקרקע בב' הקצוות. משא"כ עדר בתוך הדברם. אע"ג שמהלכין הן מתנהלים לאט. וסמוכין מכל צד על רגליהן. לכן דינן כאהל קבוע וחוצץ. ועוד נ"ל ראיה מש"ס (סוכה כ"א ע"א) דלר"י לוקחים שוורים. כדי שיהיו חוצצין מטומאת התהום הרי אף שהשוורים מהלכין עם התינוקות וגם לרבנן עכ"פ דלתות שעל השוורים מתטלטלים ע"י הילוך השוורים. ואפ"ה מחשבו אהל לחוץ בפני הטומאה מדהולכין לאט. משא"כ עוף וטלית וכדאמרן. הו"ל אהל זרוק דקיי"ל דלא שמיה אהל. וא"ת עכ"פ הרי קיי"ל כרבי (חגיגה כה"א) דס"ל דהנכנס בשידה לארץ העממים טמא. דאהל זרוק ל"ש אהל. ומ"ש מבהמה מהלכת. וכ"כ אמרינן התם שאין מביאין נסכים מגליל. משום שהיה ארץ העממים מפסיק בין גליל לא"י וגם בשידה לא אפשר להביאן. דאהל זרוק ל"ש אהל. ואמאי והרי אפשר להכניסן ע"ג בהמה בהליכה לאטית. י"ל דבכל הנהו גזר רבי שמא יוליכם במרוצה. אבל במהלך לאט י"ל דגבי טומאה כ"ע ס"ל כבן עזאי (שבת דה"ב) דמהלך כעומד דמי. והרי בעומד גם רבי ס"ל דאהל זרוק שמיה אהל (כרמל"מ פי"א מטו"מ. ד"ה ועוד). אמנם מה שתרצו תוס' (סוכה כא"א ד"ה ועל. ותוס' עירובין לא"א ד"ה תרגומא) דאף דלרבי אהל זרוק ל"ש אהל. עכ"פ שוורים חייצי. דרחמנא קרינהו אהל. כדכתיב עצמות וגידין תסוככני עכלה"ט. וקשה אם כן עוף הפורח נמי עצמות וגידין יש בו. ואמאי אינו חוצץ הבהמה מהלכת. ומנ"ל לחלק בין עומד על רגליו או כולו פורח באויר (ועי' נזיר דף נ"ה ע"א תוס' ד"ה והתניא וצ"ע).

שיש להם שוליים. עיין במ"ש ברפט"ו דכלים ולקמן סימן ג'. ופי' הרא"ש ז"ל ונראה דחוצצין דשידה תיבה ומגדל וכוורת ובור אין פירושו כמו אינך דקתני במתני' דכל אינך חוצצין בין כלים וטומאה שעל גביהן או תחתיהן אבל חוצצין דשידה וחבריו אי אפשר לפ' כן דהא לקמן תנן דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה שתחתיה או על גבה ופי' ר"ש ז"ל אע"פ שהכוורת אינה מקבלת טומאה אינה חוצצת כיון דהיא כלי כדתנן בפ' ששי אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר דאפילו נדבך הנתון ע"ג כלי אבנים אינו מציל כל שכן הכלי עצמו אבל חוצצין דשידה מיירי בפותח טפח שבין בית לבית או בין עליה לבית כי ההיא דתנן בפ"ה היתה שלימה בש"א מצלת על הכל ומיירי שאין הטומאה תחת הקדרה אלא מן הצד עכ"ל הרב רבינו אשר ז"ל:

וסדין. תוספות שבת פ' שני דף כ"ז ע"ב עלה דמתני' דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים כתבו דהאי סדינין מיירי בסדינין של משי וקבועים בקרקע שאינם מטמאין אבל סדין של פשתן אע"פ שהוא מחובר לקרקע מקבל טומאה. ואינו חוצץ ע"כ. גם שם בע"א כתבו שהכלים אין מטמאים ואין נעשין אהל המת במחובר ע"ש:

ועדר בהמות. כשהן עומדות ולא מהלכות וראשו של זה בין רגליו של זה והה"נ בהמה אחת ונקט הרבה אע"פ שאין דבוקם קיים. הרא"ש ז"ל. ובערוך גריס אדר בהמה והוא לשון עור כמו אודרייתא דפ' ד' נדרים שהן עורות וכתב הר"ש ז"ל ואי גרסי' עיר צריך לומר כגון פחות מחמשה טפחים דלית ביה שיעורא ולא מקבל טומאה א"נ כדתני' פ' דם חטאת עוצבה שחישב עליה לקצעה טהורה עד שיקצענה ע"כ:

ומכונות חיה ועוף. כן נראה שהיא גירסת הר"ש ז"ל וכן משמע קצת מתוך דברי הרא"ש ז"ל שכתב מכונות חיה קיני חיה מלשון מכון לשבתך ע"כ וכן משמע שפי' הערוך וז"ל מכונות פי' מקום ששוכנין החיות והעופות ע"כ. עוד כתב הרא"ש ז"ל וז"ל והרמב"ם ז"ל פי' כי שם מכון לחיה ולעופות כשם עדר לבהמה אבל אני לא מצאתי בפי' הרמב"ם ז"ל כתיבת יד שהזכיר עוף וז"ל שם ומכונות חיה קבוץ החיות המדבריות וכמו שיאמר לכלל בעלי חיים הבייתות עדר כן יאמר לכלל החיות המדבריות מכונות חיה ע"כ גם בחבורו אשר עשה בפי"ג מהלכות טומאת מת לא הזכיר שם עוף:

והעוף ששכן. שהיה קשור ויתכן דהכא אפילו בלא קשור דל"ד לעוף ששכן בחלון דבפ' לא יחפור דהתם לענין למעט בחלון שיהיה פחות מטפח משום דבעינן בטול הר"ש והרא"ש ז"ל:

והעושה מקום לבנה. שמחטטת בשבלים מקום דומה לבית לבנה כדי שלא יכהו השמש ובערוך נראה דגריס לבינה ביו"ד שפירש נותנין אבן על השבלים שמא סובלתם הרוח ע"כ אלא שבערך מכן נראה שפי' בלשון שני כפי' ראשון שכתבתי:

האירוס והקיסוס. פי' הר"ס ז"ל לקמן דקתני חוץ מן הירקות שמנו משמע שכל אלו במחוברים לקרקע עסיקי' ע"כ:

וירקות המור. כן שמו לפי שהם מרים ויש גורסים חמור והוא אוכל והרמב"ם ז"ל פי' לענה. הרא"ש ז"ל. ובערוך ויריקת חמור פי' קשואים והן מרים והן פקועות שדה ע"כ. וכן הגי' ה"ר יהוסף ז"ל: