משנה אהלות פרק ז׳ משנה ו׳

זה כולו פשוט אין צריך ביאור:

מחתכין את הולד במעיה. דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להרגו ולהציל את אמו רש"י פ"ח דסנהדרין דף עב. ועיין מה שכתבתי במשנה ג פ"ה דנדה [ד"ה וההורגו]:

יצא רובו. כתב הר"ב ומשיצא רוב ראשו כו'. כדתנן במשנה ה' פ"ג דנדה:

שאין דוחין נפש מפני נפש. וא"ת מעשה דשבע בן בכרי. הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש. התם משום דאפילו לא מסרוהו לו. היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב. והן נהרגים עמו. אבל אם היה הוא ניצל. אע"פ שהן נהרגים לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן א"נ משום דמורד במלכות הוי והכי מפרש לה בתוספתא *)[דתרומה] רש"י שם בסנהדרין והר"ש בספ"ח דתרומה כתב דבירושלמי מוכח דאם יחדו מוסרי'. ואפי' אינו חייב מיתה וזה מן הדין אבל מדת חסידות שלא למסור:

האשה שהיא מקשה לילד וחוששין שתמות האם ע"י קישוי לידתו. והכא ודאי בולד בן קיימא מיירי. דאל"כ מה קמ"ל. ותו דבסיפא ביצא רובו אמאי להצלת האם לא יגע בו:

מפני שחייה קודמין לחייו לכאורה קשי' מה זה טעם. והרי זהו עצמו דקאמר ברישא. ונ"ל דה"ק דאפי' ידעינן בודאי שכלו לו חדשיו. וכגון שבעל ופירש [כשבת קל"ו א'] אפ"ה חייה קודמין לחייו קדימה זמניית דכל עוד שהוא במעי אמו. לאו נפש חי מקרי. דהרי בנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה פטור ממיתה [רש"י סנהדרין ע"ב ב']:

יצא רובו היינו שיצא פדחתו כבר. דאז כבר יצא רוב ראשו. והו"ל כילוד:

אין נוגעין בו ואפי' לא ידעינן בודאי שכלו לו חדשיו. לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי [כנדה טו"א] אלא אמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן [כש"ס יבמות קי"ט]. ואע"ג דאין הולכין בנפשות אחר הרוב [סנהדרין דע"ט] היינו לעשות מעשה להרוג אדם. אבל לענין שב ואל תעשה מלהרגו כי הכא הולכין אחר הרוב. וא"כ לא גרע הוא מאמו. ולהכי אין נוגעין בו [ועי' יומא פד"ב בענין פקוח הגל ודו"ק].

והא דלא דיינינן ליה כרודף דניתן להצילו בנפשו (כסנהדרין דעב"ב). שאני הכא שלא התכוון הולד להמיתה. ואע"ג דשבע בן בכרי נמי לא התכוון שיהרגו בני אבל על ידו ורק להציל א"ע המליט א"ע אליהן. ואפ"ה מדיחדו אותו שימסרוהו חשבוהו כרודף ומסרוהו להריגה. והרי הכא בהולד ג"כ איכא הך סברא. מדהוא גרם מיתתה ולא היא גרמה מיתתו בצאתו מרחם. נהווי כיחדוהו ודינו כרודף. ואת"ל שאני שבע בן בכרי דהרי אילו לא מסרוהו. היה הוא והן נהרגין מחיל יואב כשיכבשו העיר. מדמרדו במלכות. משא"כ הכא אפשר שכשתמות אמו ינצל הוא כשיקרעו בטנה וככל יוצא דופן. וא"כ מה עדיף חיי אם מחיי ולד. ליתא דהרי הבא במחתרת נמי אינו מתכוון להרוג. ורק על עסקי ממון בא. ולולי שהיה הבעה"ב מעמיד על עצמו כשיקח זה ממונו היו גם שמהן נצולין. ואפ"ה אמרינן מדחזקה שאין הבעה"ב יכול להתאפק בעצמו הו"ל פסיק רישא שיהרג הבעה"ב וכל פסיק רישא הו"ל כמתכוון (כשבת קג"א). וא"כ בהולד נמי נימא. מדודאי תמות האם ע"י יציאת הולד. הו"ל כפסיק רישא שתמית ע"י יציאתו. ונדייניה לולד כמתכוון להרגה. והו"ל כרודף שניתן להצילו בנפשו. י"ל דשבע בן בכרי וגם הבא במחתרת. אע"ג שלא התכוונו לרדוף. עכ"פ הן עצמן גרמו ברצונם הפסיק רישא להסכנה. לפיכך דיינינן להו שפיר כרודף במתכוון. ועוד שגם הגרמא עצמה שלא כדין עשו. והרי מה"ט נמי קיי"ל (בח"מ תכ"ה) דהמזייף מטבעות. שג"כ גרם הפסיק רישא להסכנה ליושבי הארץ בישראל בכוונה וגם שלא כדין עשה. להכי ג"כ דינו כרודף. אבל הכא הולד הזה לא גרם הפסיק רישא בכוונה. וגם שלא כדין לא עשה. דכך דרך הטבע הוא. להכי לא דיינינן ליה כרודף. מיהו נ"ל דדוקא בשאפשר שכשתמות האם ינצל הולד או בשאפשר ששניהם ינצולו. אבל אם כשלא נמיתו ימותו שניהן מעצמן. אפשר שמותר להמית הולד כדי להציל עכ"פ אמו וכמעשה דשבע בן בכרי. ואע"ג דלא דמו אהדדי וכדאמרן. עכ"פ מדאיכא רק חיי שעה להולד. דבל"ז ימותו שניהן. לא דיינינן ביה כולה האי בולד שעכ"פ ספק נפל הוא. ואין לו חזקת חי עדיין כל זמן שהוא ברחם אמו. ובכה"ג וודאי דמא דידה סומק טפי ומותר להציל עכ"פ נפש אחת מישראל [ועמ"ש בס"ד בפירושינו למשנה סוף יומא בענין זה]:

האשה שהיא מקשה כו'. תוס' בנדה פ' יוצא דופן דמ"ד כתבו דמתני' מייתי לה בפרק בן סורר ומורה ע"כ ואני הדיוט לא מצאתי שם רק סיפא דמתני' דיצא רובו וכו' איתא התם בדף ע"ב וגם הרא"ש ז"ל כתב בתוספותיו בספ"ק דערכין דהתם בפרק בן סורר ומורה מייתי לה אלא ששם היה כתוב יצא ראשו אין נוגעים בו: