משנה אהלות פרק ה׳ משנה ו׳

כבר ביארנו פעמי' שבור בחפירה ודות בבנין ואין הבדל בין הדות והכוורת השלימה כי כאשר תניח כוורת שלימה בשטח הבית הנה הוא כמו סהר בנוי וידוע ומבואר שהמאמר אמנם הוא בכורת המקבל מ' סאה בלח שהיא טהורה ואינה מקבלת טומאה כמו שהתבאר בט"ו (מ"א) מכלים:

וחלק הוא בסיס שאין לו דפנות:

וסרידה שאין לה גפיים הוא נסר בלתי אוגניים כמו שהתבאר בכלים (פ"ח מ"ג):

וכפישה הוא כלי אשר לו שפה נצבת על השטח שהוא אמר בזאת המשנה שאם היה זה הסהר החפור בבית אשה בו הטומאה לו צדדין גבוהים על שטח הבית כמו שבונים סביב הבארות זר וכפו ע"ז הזר כלי לו צדדין הנה הוא יציל על כל מה שבסהר החפור או הבנוי כאשר לו צדדין גבוהים על הארץ ומבואר הוא שזה הכלי אשר כפו אותו שהוא יציל על מה שתחתיו אמנם יהי' כלי טהור מכלי גללים ואבני' ואדמה לפי מה שהשרשנו בעשירי מכלים וכמו שזכרנו בזה הפ' ואם לא יהיה לסהר החפור צדדין גבוהים אצל חפירה בארץ לבד וכפו על פי זאת החפירה כלי לו אוגנים הנה כל מה שבזה הסהר טמא ולא יציל זה הכלי באהל המת מה שיהיה תחתיו והוא אמרו אם היתה באר חלקה. וכוורת פתוחה ר"ל שלא תהיה פקוקה וכפישה נתונה עליו טמא ואם כסה זה הסהר אשר אין לו אוגן גבוה על הארץ או הכוורת החלולה בכסוי פשוט אין לו צד הנה יציל על כל מה שבתוכו כאשר לא יכסהו בכלי ואין כלי מציל והוא אמרו אם היה נסר חלק וכו' לפי שהנסר אינו כלי והראה סבות זה ואומר שאין הכלים מצילין וכו' ר"ל שהכלי אשר הוא כלי בהיותו בעל דופן לא יציל אלא אם דבק לדופן אהל כמו אוגן הסהר או הבור או [צ"ל הגת] הגב אולם אם לא יהיה לאהל דופן גבוה לא יציל הכלי בסמיכתו לזה ואמרו חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן הוא שוהא בגובה אוגן הסהר על הסהר ועל הארץ חצי טפח וגובה שפת הכלי אשר כפו עליו חצי טפח הנה לא יציל ואמרו שיהיה לה טפח מורה שאם היה בגובה דופן הכלי טפח יציל כאשר (אמר) כפו אותו על פי הבור ואע"פ שלא יהיה לבור אוגן גבוה ויהיה אמרו שהכפישה לא תציל באשר הושמה ע"פ הבאר חלקה בתנאי שלא יהיה בגובה דופן כפישה טפח וכן בארו בתוספתא (פ"ו) ואמרו כשם שהכלים מצילין על אהלים שיש להן דפנות כן מצילין על אהלים שאין להן דפנות בד"א בכלי שיש בו טפח אבל בכלי שאין בו טפח אינו מציל ונדע מזה כי כאשר היה צד הכלי טפח הנה הוא יציל עכ"פ וכאשר היה בגובה צד הבית ג"כ טפח הנה הוא יציל על כל מה שבנסר חוץ מכפית הכלי ואם לא היה בגבהו טפח ר"ל בגובה צדדיו אם כסהו בנסר ומה שדומה לו הציל ואם כסהו בכלי לא הציל אלא אם היה בו גובה טפח ר"ל בשפת הכלי ולא יתנגד זה שאמרנו בעשירי מכלים היו כפויים על פיהן מצילין כל שתחתיהם לפי שזה יהיה בכלי שיש בו טפח ר"ל בגבהו לפי שהוא יהיה בדמיון אהל כמו שבארנו שם:

הבור והדות. וכן שוקת שבסלע במ"ו פ"ה דפרה [*ומשנה ה פ"ד דמקואות] ומה שפירש הר"ב שניהן בקרקע. אלא שבור בחפירה ודות בבנין. עיין מ"ש בזה במ"ב פ"ד דב"ב:

וכפישה נתונה עליה. פי' הרמב"ם כפויה עליה. ומצאתי לו חבר במ"ח פרק יא דתנן נמי נתונה ופירושו כפויה. ומיירי אפילו שאין בדופני הכפישה טפח. דאילו יש בהן טפח הרי מצילין אף בבאר חלקה ועיין בדברי הר"ב [לקמן] בדבור חצי טפח כו'. ומ"ש שם בס"ד:

או כוורת פחותה. דהוי השתא כעין באר חלקה אבל כשהיא שלימה. הרי היא כדות שעל הארץ הואיל והיא באה במדה ואינה מקבלת טומאה. כ"כ הרמב"ם [בפירושו]. והכי נמי תנן ברפ"ח דכלים הבאים במדה מביאין וחוצצין ולא תקשה מרפ"ו. כמו שאאריך שם בס"ד. גם ברפ"ט. ושם במשנה יג [ד"ה או מכוסה] אכתוב מאי דקשיא אדהכא. ודעת מהר"ם עיין ברפ"ח:

פחותה. ה"ג בכוליה פ"ט. וכן היא בנוסחת מהר"ם בכאן. ומ"ש הר"ב שאינה פקוקה בקש וכ"כ הר"ש והרמב"ם ולאו למימרא דאילו פקוקה הוי' כשלימה דליתא כדתנן בפ"ט מ"ג ז' וי"ב אלא כלומר דאילו פקוקה לא הויא דומיא דבאר חלקה ומש"ה לא מצי למתני ופקוקה:

אם היה נסר חלק כו'. פי' הר"ב על באר חלקה או כוורת פחותה. וכ"כ הר"ש גם הרמב"ם. ותמיהני דכיון שהכוורת פחותה היאך מציל הנסר שעליו והרי הטומאה נכנסת במקום שהיא פחותה הואיל ואינה פקוקה:

סרידה. פי' הר"ב כמין עריבה כו'. וכ"כ במשנה ג פ"ח דכלים וכ"פ הר"ש במשנה שם ועוד מפרש שם לפירוש הרמב"ם ואותו הפי' לבדו כתב לקמן פי"ב משנה ב. ובכלים פ"ט משנה ז וכן במשנה ב פט"ו מפרש שם לפירוש הר"ש בלבד ועיין מ"ש שם: סרידה שאין לה גפיים. בסרידה של בעלי בתים איירי. דתנן במסכת כלים פט"ו [משנה ב] סרידה של נחתומים טמא של בעלי בתים טהור. גיפפו מד' רוחותיו טמא הר"ש. [*ומפרש הר"ב גפיים. אוגנים ואזנים. ששנינו בפכ"ה דכלים מ"ו וע"ש]:

טהור שאין הכלים מצילים כו'. פי' הר"ב דדוקא כפישה שהיא כלי אינה מצלת אלא עם דפנות אהלים. אבל נסר כו'. והא דכלי אינו מציל בבאר חלקה היינו בכלי שאין לו דפנות כו' וכ"פ הר"ש. אלא שיש חסרון בלשונו וגם הרמב"ם מפרש כן ולדבריהם שיעור ל' המשנה כך הוא שהכלים אין מצילין אלא עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות. דכיון דתנא קאתי למתני טעמא על נסר חלק דמציל. ובעי למימר לפי שלא אמרו אין מצילין אלא בכלי. הלכך שיעור הלשון שהכלים אין מצילין כו' דמשמעו דאתא למידק מינה. הא נסר חלק שאינו כלי מציל. אבל כי קתני שאין הכלים מצילין כו'. משמעו דאתא למימר טעמא אכלים גופייהו ואינו במשמע כלל דאתא למידק מינה הא נסר חלק מציל וכ"ש שצריכין אנו להכניס בשיעור הלשון תיבת אלא. דאי כדקתני שאין מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות ודאי דליתא דעם דפנות אהלים אין צריך שיהא דופן לכלי הנתון עליו. וכמו שכתבתי בדבור וכפישה כו' הלכך ודאי שענין משנתינו לומר שאין מצילין אלא עם דפנות אהלים. עד שיהא להן דפנות דהיינו טפח כדמסיק. ובהכי מצילין אף בלא דפנות אהלים אבל בדפנות אהלים מצילין ואפילו כשאין להן דופן טפח. ומפני הלחץ זו הדחק שצריכין לסבול בשיעור לשון משנתינו. ודאי דמש"ה הוא שחזר בו הרמב"ם בחבורו פכ"א מהט"מ [הלכה ו] שלא העתיק הא דשאין הכלים כו'. על הדינים השנוין במשנתינו זו. אלא סמכה למה שהעתיק [הלכה ג] מרפ"י דכלים היו כפויים על פיהם מצילין כל שתחתיהן עד התהום. וכתב שהוא בלא מירוח מפני שהן כאהל [ועיין מ"ש לקמן במשנה יג פ"ט] [ד"ה או כפייה] וכתב שאם היו פיותיהן דבוקות בדפני הבית מצילין בלא צמיד פתיל. מפני שהן מצילים משום אהל לפיכך צריך שיהיה בדופן הכלי טפח שאין הכלים מצילים עם דפנות אהלים עד שיהיה להן דופן. היה לכלי דופן חצי טפח והיה יוצא מדופן האהל שפה חצי טפח והדביק זה לזה כו' ועכשיו אין להוסיף ולא לסרס בלשון משנתינו כלל. שהרי הוא ענין בפני עצמו ולא בא ללמד ולמידק מיניה על נסר חלק כלל. ואתא למימר שהכלי צריך שיהא לו דופן כשיציל עם דפנות אהלים וזה כשהודבק בדופן האהל ולא כענין הרישא דמשנתינו שהכלי כפוי על דפנות אהלים והשתא אתי שפיר מתניתין דלקמן דתנן בה כשם שמצילין מבפנים כך מצילים מבחוץ דהשתא מבחוץ דומיא דמבפנים דתרווייהו בדבוקים בצד הדופן של אהל משא"כ לפי' המפרשים דהך דמבפנים בכפוי' דמענין הרישא היא והך דמבחוץ בדבוקה והכי קתני כשם כו' ואי קשיא לדברי הרמב"ם שבחיבורו דשאין הכלים מצילין מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אדלעיל מיני' כלל היכי קתני שאין. דמאי נתינת טעם. איכא לא קשיא כלל דטובא משכחת להו והוי כאילו קתני ואין. *)[עיין] במ"ב פ"ק דביצה כמ"ש שם הר"ב ועוד עיין [מ"ש] ברפ"ד דנדה ובמ"ה פ"ה דפרה וסוף פ"ז דעירובין ובמ"ב פ"ב דהוריות. ומהר"ם כתב וז"ל קשה מאי קאמר עד שיהא להם דפנות הא כבר קתני [עם] דפנות אהלים ונ"ל דאצטריך דאי מרישא ה"א אינו מציל [עם] דפנות עד שיהא כמו כן אהלים דאהלים עיקר אבל באהלים בלא דפנות מציל. קמ"ל דבעינן תרוייהו ע"כ. ועיין מ"ש בשמו ברפ"ח. גם דבריו שברפ"ט:

וכמה תהא הדופן טפח. למעוטי פחות מטפח אבל יתר מטפח כ"ש הוא דעדיף. הר"ש:

חצי טפח מכאן כו'. כתב הר"ב הא דאין כלי מציל כו' אבל אם יש לכלי דפנות טפח מציל על הבור אע"פ שאין דפנותיו בולטין כלל. אלא שהן שקועין בתוך הבור דהא בכלי כפוי איירינן כמו שכתבתי בדבור וכפישה כו'. וכתב הרמב"ם ולא יתנגד זה אמרנו בעשירי מכלים היו כפוים על פיהם מצילין כל שתחתיהן. לפי שזה יהיה בכלי שיש בו טפח ר"ל בגבהו. לפי שהוא יהיה בדמיון אהל כמו שבאר שם. ע"כ. ומ"ש הר"ב וכפישה דאמרן לעיל שאם היא נתונה על באר חלקה אינה מצלת מיירי שאין בה דפנות טפח. וכ"כ הרמב"ם. והר"ש כתב וז"ל ולפי זה היה נראה כפישה דאין מצלת על באר חלקה היא פשוטי כלי עץ כדפי' בקונט' בשלהי הניזקין (גיטין דף סב) ולא כמו שפירשתי כלי הבא במדה דא"כ היו דפנותיו יותר מטפח. ע"כ. והר"ב כבר פי' דמיירי בכלי הבא במדה. וכתבתי ג"כ שם דמיירי שאין בדפנותיו טפח. ולפיכך י"ל שמפני ארכו ורחבו בא במדה. אע"פ שאין בו עומק טפח. ומצאתי כך למהר"ם. אבל כתב על זה שהוא דוחק. ולאחר זמן בהיותו תפוס במגדל אנזושהיי"ם חזר בו. וכתב נ"ל דכפישה אינה מחזקת מ' סאה ואפ"ה טהורה שאינה עשויה אלא לכפותה על הכלים וכפישה הוי מלשון הכפישני באפר (איכה ג) שהוא לשון כפייה. וטהורה כדתניא בת"כ כל המשמש כפוי בכלים טהור. ע"כ. ועיין במשנה ג פי"ב דכלים:

כיצד נ"ל דהך כיצד לא קאי רק אכללא דכלי שאמק"ט כלל. היאך יציל עם דפנות אוהלים. כדי שלא תימא דוקא כשכלי כזה תחוב או מונח בחור טפח שבכותל. שרוב החציצה הוא מדפנות האהל. וכקדירה שבארובה לעיל שהרוב החציצה הוא מעזיבה. אז מציל. להכי קמ"ל הכא בור וכפישא. שדפנות הבור הוא רק טפח ורוב החציצה הוא מכלי שאמק"ט ואפ"ה מציל. ותו קמ"ל בור דלא תימא דוקא בפני עליה שהוא חוץ לבית חוצץ כלי כזו קמ"ל דאפילו בפני הבור שהוא תשמיש הבית. והוא תוך הבית. אפ"ה ניצל ע"י כלי כזה:

הבור וחולית הבור גבוה טפח על הקרקע סביב לפיו. אבל הדופן שבקרקע עולם שתוך חלול הבור. לא מחשב דופן מדלא מנכר הדופן רק מצד א':

והדות ציסטערן והוא כעין בור בנוי לא תוך הקרקע רק ע"ג שטח הקרקע. וא"כ יש לו דפנות ממש סביב:

שבבית שיש מת תוך הבית. וכלים יש בבור ודות:

וכפישה כפישה הוא סל גדול שכובשין בו הזיתים מחזיק מ"ס שאמק"ט. והוא דוגמת כלי גללים הנ"ל. רק נקט כפישה. מדרגילה שאין לה דפנות גבוהות טפח דאילו היה לה דפנות גבוהות טפח. הרי כל כלי שאמק"ט שכפוי אפי' על ארץ חלקה שבבית שאין כאן דפנות אהלים כלל. היתה מצלת [כרמב"ם מטו"מ פכ"א ה"ג]. א"נ נקט כפישה לרבותא דאע"ג שהיא מעץ ויש במינה טומאה. אפ"ה מצלת וכ"ש כלי גללים וכו':

נתונה עליו כתב הרמב"ם דמיירי שהכפישה כפוייה על פי הבור והדות. ונ"ל דלרבותא נקט כפוייה. אע"ג דבכה"ג דופני הכפישה פינים למטה. וסמוכים לדופני הבור. אפ"ה אין מצטרפין ב' הדפנות לגובה הטפח:

טהור ר"ל הכלים שבבור טהורים דאותו טפח שבשפת הבור הו"ל כדופני אוהלים. והכפישא שאמק"ט מצלת עמה. והו"ל שניהן יחד כאהל נעול שתוך אהל המת וכמגדל בבית [רפ"ד] דבטומאה בבית. מה שבתוכו טהור מדאין דרך טומאה לכנוס:

אם היתה באר חלקה שפי הבור שוה לקרקע הבית. וא"כ אין לה דפנות אהלים. ולא נקט בבבא זו דות. דכל דות יש לו דפנות טפח. וכמש"ל:

או כוורת פחותה ר"ל או שלא היו הכלים בבור רק תוך כוורת שמחזקת מ"ס. ונפחת קצת מדפנותיה. וה"ה בהיתה שלימה. אם כפישא נתונה עליה אינה מצלת על מה שבתוכה רק במחוברין שניהן יחד בצמ"פ אע"ג שכל א' מחזיק מ"ס [וכמש"ל בבועז רפ"ד בשם הר"ש] רק נקט הכא פחותה לרבותא דסיפא דאע"ג שפחותה אפ"ה כשמכוסה בנסר חלק מצלת על מה שבתוכה. מיהו כל כלי שמחזיק מ"ס וכפוי פיה על הארץ מצלת אשתחתיה [ככלים רפ"י]:

וכפישה נתונה עליה עפ"י הכוורת או הבור [ונקט עליה לשון נקיבה משום כוורת. וגם באר בל' נקיבה נקרא. כמו באר חפרוה שריה. וכי במשנתינו באר חלקה]:

טמא וקמ"ל בור חלק. דאע"ג דודאי הוא כאהל. אפ"ה מדהוא חלק בלי שפה סביב לפיה. א"כ אין לה דפנות אהלים וקמ"ל כוורת. דאע"ג דודאי יש לה דפנות. עכ"פ מדנתנקבה ונפרץ קצת מהדופן. אינה עוד אהל. ולא מחשבו תו דפנותיה כדפנות אהל. ומיירי שאותו הפחת שנפרץ בהכוורת אין בו טע"ט. דאל"כ אפי' היה דינה כאהל. או שהיה נסר חלק על פיה. היה הטומאה נכנסת דרך נקב שבכוורת [ותמוה תמיהת רתוי"ט בזה וע"ש]:

אם היה נסר חלק ר"ל אם באר חלקה הנ"ל או כוורת פחותה הנ"ל מכוסים עם נסר חלק:

או סרידה שאין לה גפיים ר"ל או שהם מכוסים עם עריבה שאין לה אוגנים. וכך רגילה להיות עריבה של בעה"ב. דמדאין לה ב"ק אינו מקבל טומאה [ועי' מ"ש בס"ד כלים כ"ח מ"ג]:

טהור דמדמכוסים בהנך שאינן כלים א"צ בדפנות אהלים. דכך היתה הלממ"ס. דדוקא אהל שנסתם פתחו עם כלי אינו חוצץ בפני הטומאה עד שיהיה להאהל או להכלי דפנות טפח. אבל בנסתם האהל עם דבר שאינו כלי. אע"ג שאינן מדובקין יחד בצמ"פ. וגם אין דפנות לא להאהל ולא לדבר שסתמו. כגון בור חלקה שנסתם עם נסר חלק אפ"ה מציל. וה"ה בכוורת שנפחת. אף דלענין שיציל בצירוף כלי כיון שנפחת לא מחשב תו כאהל [וכלעיל סי' מ"ו] אפ"ה לענין שתציל הכוורת לבד. כגון בכפויה על פיה או בשפיה למעלה ומכוסה בנסר אע"ג שיש נקב מפולש בדפנה אפ"ה כיון שאין הנקב טע"ט מציל. וכמגדל לעיל [פ"ד מ"א]. עוד י"ל דכוורת אפי' נתנקב. עכ"פ מדמחזיק מ"ס לעולם מחשב כאהל. רק אם נסתם פיו בכלי צריך שיהיה דפנות אהלים. וזאת הכוורת מדנפחת בדפנותיו. תו לא מחשבו דפנות אהלים. דדפנות שלימות בעינן. אבל כשמכוסה בנסר. הו"ל כשאר אהל בלי דפנות. וכבור חלק שכשמכוסה בנסר מציל:

עד שיהא להן דפנות ר"ל הא דאמרינן דדוקא במכוסה הבור בכפישה. אין הבור מציל עד שיהא שם דפנות אהלים אבל במכוסה הבור בנסר חלק מציל אפי' בלי דפנות אהלים. והרי על זה יש להקשות. ולאו ק"ו הוא ומה במכוסה בכפישה. שיש לה עכ"פ דפנות נמוכות פחות מטפח אפ"ה אינה מצלת בבור חלקה. מכ"ש במכוסה בנסר חלק. דהול"ל שלא יציל בבור חלקה. וע"ז משיב התנא. שאין הכלים מצילין וכו'. ור"ל דה"ט. דכך קבלנו הלממ"ס שאין הכלים עם דפנות מצילין אהלים עד שיהיו להן. דהיינו להכלים או לאהלים דפנות ממש. וכדמסיק וקאמר. וכמה תהא וכו' דצריך שיהיה הדופן שיציל גבוה טפח. אבל כשאין להכלי דופן כלל. כבור שמכוסה בנסר. אז אפי' גם אין דפנות להאהל כלל. אפ"ה כיון שהוא סתום מציל:

וכמה תהא הדופן שיציל בין שיהיה הדופן בהבור או בהכלי שנתכסה בו הבור:

אינה דופן ר"ל אבל אם היה חצי טפח גובה דופן להבור. וחצי טפח גובה דופן להכלי. אינו מצטרף:

עד שיהא לה טפח ממקום אחר בבור או בהכלי שמכסה פה הבור:

וזה כוונת רבעתו"ס (גיטין ס"ב א') שכתבו דכפישא הוא פשיטי כלי עץ. דאין ר"ל שהוא כלי פשוט ממש. דא"כ היינו נסר חלק דסיפא. אלא ר"ל דמדאין דפנו גבוה טפח דינו כפשוטי כלי עץ. ואפ"ה כלי הוא וצריך דפנות אהלים. ולא זכיתי להבין דברי רש"י שם שכתב דכפישא היינו בלאי חמתות. ומ"ש זה מנסר חלק. והרי שניהן אינן כלי. וכ"כ תמוהין דברי רתוי"ט שהביא בשם מהר"ם (בסוף ד"ה טהור) שפירש דכפישא אינה מחזקת מ"ס. ואפ"ה אמק"ט מדעשוייה לכפות ע"ג כלים. וק' והרי לקמן (פי"ח מ"א) מוכח דעשוייה לקבלה. וכ"כ בסוגיא דגיטין הנ"ל ואפ"ה אמק"ט מדמחזקת מ"ס וצ"ע:

ונ"ל עוד דמיירי שנתנקבה מעצמה. דאילו בכוונה. אפי' בפחות מטפח היתה הטומאה נכנסת דרך שם. דהרי אין שם צמ"פ (כרתוי"ט כלים פ"ח מ"ו ד"ה אם). וא"ת עכ"פ מ"ש מריש פ"ד במגדל שיש נקבים מפולשין בדפנותיו. ואפ"ה כשהמגדל מחזיק מ"ס. מחשב כאהל וחוצץ. וה"נ נימא בכוורת פחותה שיהיו דפנותיה כדפנות אהל ותחוץ. נ"ל דדוקא התם שדרך לעשות החורין בדפנותיו. לא נתבטל עי"ז שם אהל מהמגדל. משא"כ הכא שנפחתה ונתנקבה מעצמה. א"נ י"ל ועיקר. דבין מגדל או כוורת כל שמחזיק מ"ס ועומד תוך אהל המת דינו כאהל תוך אהל ממש. דאפי' יש בו כמה נקבים. כל שאינו טע"ט. ונעשה מעצמו. אין טומאה נכנסת בו. ומציל על כל מה שבתוכו. ולהכי במגדל אף שיש נקבים בדפנותיו. עכ"פ מדאינן לאורה ולא להוציא דרך שם כשאינן טע"ט מציל על מה שבתוכו. וה"ה בכוורת שיש לה פתח בפריצתו פתוח. אילו היתה כפויה על פיה. או מכוסה בנסר כבסיפא. היתה מצלת. מיהו כ"ז בשיציל הכלי בעצמו על מה שבתוכה בלי סיועת כלי אחר שאמק"ט ואפי' מכוסה בנסר. הרי גם נסר אינו כלי. ובטל לגבי הכלי שאמק"ט שהיא כאהל ממש. וכיון שסתום מציל. אבל כשצריך להצלתה צירוף כלי אחר. וכגון הכא שסתם פי הכוורת בכפישא. אע"ג שהכפישא ג"כ דינה כאהל. מדמחזקת מ"ס. אפ"ה מדאין דפנותיה גבוהין טפח. אין דפנותיה נחשבים כדפנות אהל. וצריכה היא צמ"פ על כל נקביה וסדקיה. אע"ג שהן פחות מטע"ט דנחשבת ככלי ממש. ואפי' נתנקבו הנקבים שבה מעצמן (ועי' לעיל פ"ד סי' ט' ולקמן פ"ט מי"ג בבא ב'). אמנם מ"ש הר"ש והר"ב דהכא מיירי שאין הפחת שבכוורת פקוק בקש. נ"ל דלרבותא דסיפא נקטו הכי דבמכוסה בנסר. אע"ג שהפחת פתוח עכ"פ מדאין הפחת טע"ט מצלת על תוכה דאי במכוסה בכפישה. אפי' פקוקה בקש. איך יציל. אף דמבטל להקש שם. כיון דנפחת אין כאן אהל. ולא זכיתי להבין דברי רתוי"ט שכ' דר"ל אילו היתה פקוקה בקש לא הוה דומיא דבור חלקה. וק' ולמה לא דמי. הרי כיון דאין הכוורת שלימה ואין דינה כאהל א"כ בין בבור ובין בכוורת אין כאן דפנות אהלים. ותו אפי' לא יהיה דמי לבור חלק. עכ"פ כיון שאינה מצלת הו"ל למתנייא. וצ"ע:

וכן משמע מרתוי"ט ד"ה או. אולם הר"ם והר"ש והרא"ש לא גרסו בכל משנתינו כוורת פחותה. אלא כוורת פתוחה. ופירשו דר"ל שאינה כפויה על פיה. רק פיה פתוחה לצד מעלה מול תקרת הבית. וכ' הרא"ש דלהכי בכה"ג במכוסה פיה בכפישה אינה מצלת. מדצריך דפנות אהלים ודפנות כוורת אינן נדונין כדפנות אהל. ולכאורה אינו מובן דעת רבינו. דהרי כוורת שמחזיק מ"ס ואינה נקובה. ודאי דינה כאהל ולמה לא יהיו דפנותיה כדפנות אהל. ואת"ל דאע"ג שהיא ודפנותיה נחשבים שפיר כאהל. עכ"פ לענין שתציל בצירוף כלי אחר צריך דפנות אהל ממש. ליתא. דמי גרע דפנות הכוורת מדפנות הכפישא שכשהן גבוהין טפח וכפוייה על בור חלק או על דות. מצלת וכמ"ש הרא"ש בעצמו בשם התוספתא. וא"כ מ"ש כוורת מכפישא והרי שניהן באין במדה. אלא י"ל דכונת רבינו דאפ"ה כשהכוורת שלימה ומכוסה בכפישא. אע"ג שכל א' מהן מחזיק מ"ס אפ"ה אינן נדונין כדפנות אהלים. אלא צריכין צמ"פ. ביניהן. וכמש"ל בס"ד בשם הר"ש (ועי' בועז רפ"ד):

ורתוי"ט הסיב פי' משנתינו דקאמרה שאין הכלים מצילין וכו' שהוא ענין חדש. ולא תלי כלל במה שנזכר במשנה תחלה. אלא האי שאין וכו' הוא כמו ואין. ר"ל ואם הדביק הכלי בדופן האהל. אינה מציל עד שיהא להכלי עצמה דופן טפח. הא אם היה רק גובה חצי טפח בולט מהאהל. וחצי טפח גובה דופן הכלי. אינו מציל. וכ"כ הרמב"ם (פכ"א מטו"מ ה"ז). ומה ערבים עלי דברי רבינו אלו זצוק"ל. דלפי דבריו אלו אין כאן שום דוחק וחסרון בלישנא דמשנתינו. וגם לפ"ז שייך טפי למתני בתר הכי במשנה ז' כשם שמצילין בפנים כך מצילין בחוץ. דבחוץ דומיא דבפנים. דתרווייהו בדבוקים בצד הדופן. והגם שיש קצת לדקדק. חדא דנימא שיהיה מלת שאין כמלת אין אף שמצינו לפעמים דוגמתו במשנה. עכ"פ אינו במורגל כל כך בלשון המשנה. וזאת שנית במה דקאמר תנא היה לו חצי טפח מכאן וכו'. הרי מלת לו מלבד שמיותר. משמע נמי דמכאן ומכאן דקאמר בתר הכי בגוף א' מיירי. טפי הול"ל היה חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן. ותו דלפי פ' רבינו. האי מכאן ומכאן דקאמר תנא ר"ל חצי טפח דופן שבכלי עצמו. וחצי טפח בולט מהצד שבכותל הבית. וק' צד כותל הבית מאן דכר שמיה. ואפילו נימא דאדפנות אהלים קאי שהזכירו התנא מקודם. לכה"פ הול"ל חצי טפח מזה וחצי טפח מזה. דמלת מכאן ומכאן משמע דאכלי גופי' קאי. ואעפ"כ אנא בעניותא אוסיף מיא וקמחא בדברי רבינו כדי לצדד גם כל הדקדוקים הנ"ל ויהיה הכל מיושב. כמשחל ביניתא מחלבא. דמלת שאין דקאמר תנא הוא ודאי נתינת טעם על מה דקאמר תחלה. וה"ק תנא הא דנקיטנא ב' אופנים שיציל בהם כלי שאמק"ט. כשהוא בצירוף אהל. דאופן א' היינו בשהכלי מונח וסותם ארובה שבמעזיבה. ואופן השני. כשהכלי מונח על בור שבקרקע הבית. ולא נקיטנא בשפה הכלי סמוך לדפנות אהלים. שג"כ מצלת עם דפנות אהלים על מה שבתוכה. אפי' בלי צמ"פ. ה"ט. שאין הכלי מציל עם דפנות אהלים שסמוך להכלי. רק בשיהיה להכלי עצמו דפנות. ור"ל דבהנך ב' אופנים שזכרנו מציל הכלי. אע"ג שאין דופן להכלי עצמו בגובה טפח. מה שאין כן כשהכלי מציל על מה שבתוכה. מדמונחת פיה סמוך לדפנות אהלים. צריך שיהיה להכלי עצמו דופן טפח. וע"ז הדר תנא וקאמר. היה בכלי חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן בגוף הכלי. והשוליים של הכלי באמצע גובה דופן טפח של כלי. נמצא שיש להכלי ב' פיות לשני חללים שבה. ופה א' פונה להכותל. אינו מציל. והיינו משום שאין החצי טפח גובה דופן הכלי שמצד האחר של השוליים מצטרף לחצי טפח דופן הכלי שפינה לצד כותל הבית:

כך פירשתי לרתוי"ט שזה כוונת הר"ש. ותמהני טובא. דהרי על כרחך משנתינו מיירי בכפישא מחזקת מ' סאה וכהר"ב (ריש מ"ו). דאל"כ הרי הכפישא עצמה נטמאה. ואיך תחוץ בפני הטומאה (ועי' מ"ש לעיל סי' מ'). וא"כ מה רבותא קמ"ל דתוך הכפישא טהור. אדרבה תוך הכפישא פשיטא דטהור. דהרי אפילו לא היתה סמוכה לכותל היה תוכה טהור מדמחזקת מ"ס דינה כאהל לחוץ בפני הטומאה (כרמב"ם פי"ג מטו"מ). והכי אמרינן נמי לקמן (פ"ח מ"א) דכלי שמחזיק מ"ס חוצץ בפני הטומאה. דודאי פשטותא דלישנא משמע אפילו בלי דפנות אהלים (ודלא כרתוי"ט שם). וא"כ טפי הו"ל להתנא הכא לאשמעינן דגם מה שממעל להכפישא טהור. דהרי לקמן (פ"ט מי"א) בכוורת כפויה על צדה באויר. חזינן דכלי שמחזיק מ"ס רק על תוכה מצלת ולא מה שע"ג. וא"כ הו"ל לאשמעינן הכא דבסמוכה לדפנות אהלים. דנדונת כאהל ממש. מצלת גם על מה שע"ג. ותו ק"ל במה דמשמע מדברי רתוי"ט (ד"ה כיצד) דבכפישא כפויה שפיה מהצד מיירי. וכן כתב רתוי"ט לעיל (מ"ו ד"ה וכפישא) דבכפישא כפויה על פיה מיירי. ומסיק שם דלפ"ז על כרחך מיירי שאין בדפנות הכפישא טפח. דאל"כ היו דפנות הכפישא מצילין אפילו בבאר חלקה. וא"כ לפי דברי רבותינו הנ"ל. סתם כפישא דנקט תנא. היינו באין דפנותיה גבוהין טפח. ועל זה קשה והרי הכא במשנתינו בפירוש כתב הרמב"ם דמתניתין מיירי בשיש להכפישא דפנות גבוהות טפח. ואיך ח"ו נאמר שיהיה התנא פוסח על ב' סעיפים. דהרי במשנה ו' ובמשנה ז' בתרוייהו סתמא נקט. ואיך נימא דמשנה ו' מיירי באין דפנותיה גבוהות טפח. וסתמא דמשנה ז' מיירי בגבוהות טפח. אתמהה. ותו קשה דאי במשנה ו' בכפישא ממ"ס כפויה מיירי א"כ למה צריך שיהיה להבור דופן גובה טפח סביב לשפתו. וכי גרע בור חלקה מקרקע חלקה. שכתב הרמב"ם (פכ"א מטו"מ) דכלי שממ"ס שכפויה על פיה. מציל על מה שתחתיה באהל המת. ואע"ג דלהרמב"ם שם רק בגובה טפח מציל באהל המת. היינו כדי שיהיה אהל תחת הכפישא. דאל"כ הו"ל מה שמונת תחת הכפישא כמונח בהאהל המת או כטמון בהקרקע של אהל המת. דהטומאה שבהאהל בוקעת לתוך הקרקע עד התהום. כל שאין אהל מפסיק (כרמב"ם פ"כ מאה"ט ה"ו). אבל הכא שיש בור תחת הכפישה שכפויה על פיה. א"כ מדיש חלול טע"ט תחת הכפישא. לא בקעה טומאה לתוכה. ול"ל דפנות אהלים. תסגי שכפישא שאמק"ט סותמת פתח האהל ותחוץ. ובל"ז נצטרך לדחוק דמ"ש הר"ש והר"ב שמה שע"ג כפישא טהור רק לרבותא נקטו הכי. וק' לפ"ז א"כ למה לא נקט התנא עצמו הך רבותא ודוחק לומר דלרבותא דסיפא נקט תוכה דבכותל גנה אפילו תוכה טמא. אמנם זחלתי ואירא מחוות דעי נגד רבותי זצוק"ל. ואני ילק פשוט ויעוף אשר קטנם עבה ממתני. דל"מ היה נ"ל דלישנא דמתניתין כפישא נתונה. דהרי בלשון זה נקט תנא. במשנה ו' ומשנה ז'. טפי משמע דנתונה כפישא כדרכה. שפיה למעלה דדוקא בכפויה על פיה לא מצריך הרמב"ם דפנות אהלים (כפכ"א מטו"מ) משא"כ בעומדת כדרכה. ולפ"ז דבעומדת כדרכה מיירי. שפיר מצינן למימר שיש לה דפנות גבוהות יותר מטפח. ואפ"ה לא מחשבו כדפנות אהלים. מדאינן פונים לצד הבור. ובזה יצודד נמי לחץ זה הדחק שנדחק רתוי"ט לומר דמיירי דאין דפנות הכפישא גבוהות טפח. ואפ"ה מחזקת מ"ס ע"י ארכה ורחבה. ובמחכ"ר זהו דוחק גדול מאד. דהרי להחזקת מ"ס צריך אמה על אמה ברום ג' אמות. דהיינו הכל באמה בת ו' טפחים (כיו"ד רסי' ר"א). וא"כ יהיה תשבורת שטחה 648 טפחים קוביק דהיינו טפח על טפח ברום טפח. ואי נימא שאין לכפישא דופן גבוה טפח. א"כ ע"כ שתהיה אורך ורוחב הכפישא. וכ"כ אורך ורוחב הבור שתחת שפתות הכפישא הרבה יותר מכ"ה על כ"ה טפחים. דהרי אם נכפיל כ"ה על כ"ה יעלה בתשבורת רק 625 טפחים. ואיזה פתח גדול צריך שיהיה לבית שיכניסו בה כלי גדול כזה. ומי פתי יסור הנה שיהיה בביתו בור שארוך ורחב יותר מד' אמות על ד' אמות. ויכסהו רק בדרך ארעי בכפישא. ולא יכסהו בנסרים קבועין ע"ג. אלא ודאי שיש להכפישא דפנות גבוהות כמה טפחים. ואפ"ה כשהניחה כדרכה ע"ג בור חלק אינה מצלת. מדאין דפנותיה פונים לצד הבור (ועי' לעיל סי' נ"ב). וא"ת בשלמא אי נימא דמשנה ו' בכפישא שאין דפנותיה גבוהות טפח מיירי היינו שפיר דנקט התם או כוורת. כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דכוורת יש לה דפנות גבוהות טפח אפ"ה מדפרוצה שפתה או שוליה לא מחשבו תו דפנות אהלים (כלעיל ס ' מ"ו). אבל אי נימא דגם כל כפישא יש לה דפנות טע"ט למה שני תנא בלישנא למנקט כוורת. טפי הו"ל למנקט שהושיב ב' כפישות זו ע"ג זו ושניהן פיהן למעלה. ודפנות תחתונה פרוצה. י"ל דאורחא דמלתא נקט. דכוורת דרך שיש נקבים בדפנותיה ליציאת הדבורים (כלקמן רפ"ט). א"נ י"ל דרבותא קמ"ל. אע"ג דכוורת הכי אורחא שיהיו נקבים בדפנותיה אפ"ה כל מנוקב לא מחשב דפנות אהלים. וכ"ש כפישא מנוקבת. וכ"כ במשנה ז' מיירי שהכפישה עומדת כדרכה. ע"ג יתידות ופיה פתוח למעלה. ודפנה סמוך לכותל הבית שאין בין דפנות הכפישה לכותל הבית אויר טפח אמרינן דכשהטומאה תחתיה כלים שבכפישה טהורים. והיא היא מ"ש הר"ב והר"ש דכלים שע"ג כפישא טהורים דהיינו גם מה שבתוך הכפישא. דהרי תוכה פתוח כלפי מעלה. ולהכי טהורין מדנחשבת הכפישא כולה כאילו היא חלק מהבית. וכזיז בולט מכותל ומפסיק בין הטומאה לטהרה. שא' מהן למטה וא' למעלה. שחוצץ (וכלקמן פי"ד מ"ה). וא"כ גם קושיא הראשונה מתורצת. שהקשינו למה נקט תנא דכלים שתוך הכפישא טהורים. ולא נקט רבותא טפי דאפי' הכלים שממעל להכפישא טהורים. די"ל דכיון דפיה כלפי מעלה ודאי אין רבותא בין אויר שלמעלה להאויר שבתוכה. דהרי ב' האוירים מעורבים ואדרבה אויר שבתוכה רבותא טפי. דאע"ג דקרוב יותר למקום הטומאה שתחת הכפישא [ובשניהן מפסיק שולי הכפישא בין הטומאה להטהרה] אפ"ה טהור. אמנם ק"ל א"כ ל"ל דפנות אהלים. הרי גם בל"ז. דוקא כשהטומאה רצוצה תחת כלי הבא במדה שפתוח למעלה. בוקעת הטומאה לתוך חלול הכלי (כפ"ט מי"ד). ורק כשהכלי מכוסה בתקרה למעלה והיא מחזקת מ"ס. וטומאה תחתיה רצוצה. אז בוקעת רק למטה עד התהום ולא לתוך הכלי (כפ"ט מי"ב). אבל הכא שיש אויר טפח תחת כלי הבא במדה. אז אפי' היא פתוחה למעלה. אם יש טומאה תחתיה אינה בוקעת לתוכה (כלקמן פ"ט סוף מי"ד). וכ"ש דקשה מזה לרבותינו שפירשו משנתינו דבכפויה על צדה מיירי. דודאי אין מן הראוי שהטומאה שתחתיה תבקע לתוכה. מדהכלי בא במדה. והיא כאהל. והאויר שתחתיה נמי כאהל הוא. והו"ל כאהל ע"ג אהל. והתחתון שהטומאה בתוכו פתוח מן הצד. שאין הטומאה שבתחתון בוקע למעלה (וכמ"ש בס"ד לעיל ספ"ג בקרית ארבע סי' ד'). וכן מבואר ג"כ לקמן (פ"ט סוף מי"ב). לכן גם בזה הוכרחתי לפי קט קוצר שכלי לנטות שוב מדברי רבותינו ז"ל. ולומר דהכא לאו בכפישא שמחזקת מ"ס מיירי. רק בעשויה מכלי גללים כלי אבנים ואדמה. ובכה"ג דוקא עם דפנות אהלים מצלת. אבל בלי דפנות אהלים. כל שכנגד תחתיה. אפי' עד הרקיע טמא (וכפ"ט סוף מי"ג). ונ"ל עוד דהא דנקט תנא הדין כשהטומאה תחתיה. לאו דתידק מינה דהא כשהטומאה בתוכה או ע"ג שיהיה תחתיה טמא. ליתא. דהרי מדדיינינן להכפישא כאילו היא זיז בולט מכותל הבית. כמו דחוצצת בין טומאה שתחתיה לטהרות שע"ג. כ"כ חוצצת איפכא. רק דאפ"ה נקט בשטומאה תחתיה דתוכה וע"ג טהור לדיוקא דהא תחתיה מתפשטת הטומאה לכל שתחתיה. אבל כשהיה הטומאה בתוכה או ע"ג. רק כנגדה למעלה או למטה טמא. אבל אין הטומאה מתפשטת בתוך כל הכלי או לתוכה. והיינו מדיש לה דפנות אהלים. וחסדי ה' אזכיר תהלת ה' שחנני לברר כל זה בעזרתו ית' מקודש:

בפי' ר''ע ז"ל צ"ל אבל נסר וסרידה שאין לה גפיים דלאו כלים נינהו וכו'. אמר המלקט כדתנן בפרק ח' ובפרק ט"ו דמסכת כלים:

שאין הכלים מצילין עם דפנות אהלים. בא ליתן טעם לתרתי בבי קמייתא הא דבאר חלקה וכוורת פתוחה טמא לפי שאין דפנות לאהלים והא דנתן עלי' נסר חלקה או סרידא שאין לה גפיים טהור לפי שכך היא הקבלה דדוקא כלים הוא דאין מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות אבל דבר שאינו כלי מציל אע"פ שאין לו דפנות הרא"ש ז"ל ובתוספתא תניא ר' יהודה אומר משום ר' יהושע כשם שהכלים מצילין עם אהלים שיש להם דפנות כך מצילין עם אהלים שאין להם דפנות בד"א בכלי שיש בו טפח על טפח אבל בכלי שאין בו טפח על טפח אינו מציל וכתב הר"ש ז"ל מתני' דלא כר' יהודה א"נ מתני' בכלי שאין בו טפח ע"כ:

היה לה חצי טפח מכאן. פי' הרא"ש ז"ל בלשון ראשון שכגון שהיה חצי טפח מצד זה של הבור ומצד אחר של הבור חצי טפח אינו דופן עד שיהא לו טפח גובה סביב ע"כ:

בסוף פי' ר"ע ז"ל מיירי שאין בה דפנות טפח. אמר המלקט אבל אם יש בה טפח מצלת אע"פ שהבור חלק: