משנה אהלות פרק ה׳ משנה א׳

כבר ביארנו שעין התנור הוא הנקב אשר בשפלות מהארץ אשר ישליכו ממנו האש ומוציאין ממנו האפר: וקמורה מקובבת והוא שיהי' התנור כלו תוך הבית והנקב הקמור בולט חוץ לבית עוד האהילו נושאי המת במת על זה הקבוב ואמרו ב"ש כבר נדבק האהל בזאת הקבוב ונכנסה הטומא' לבית מעליוני התנור כמו אם הית' טומאה תחת זה הקבוב ובה"א שהתנור לבד הוא אשר יטמא כי האהיל המת על מקצתו ור"ע אומר שהתנור טהור שאין האהל על עצם התנור אבל על הקבוב היוצא ממנו ואין הל' כר"ע ודע כי כאשר תמצא האהילו עליו קוברי המת הנה הכונה בזה שתהיה הטומאה מאהלת על זה הדבר לפי שטומאת אהל תכלול ג' עניינים כמו שהתבאר בראש פ"ק מכלים והוא שיהיה הדבר אשר האהיל על הטומאה או האהילה הטומאה עליו ושמור זה ולא יצטרך לכופלו בזאת המסכת:

ועינו. פי' הר"ב נקב כו'. ומפורש יותר במשנה ז פ"ח דכלים:

קמורה. מקובבת. הרמב"ם. וז"ל כף נחת דרך עושי תנורים לכסות הנקב של עשן מלמעלה. ולפתחו מן הצדדין. *)לסיבות. אחד מפני הגשמים שלא יכבו אש התנור. ב' מפני הרוח שלא יעכב העשן לצאת מן התנור. וכשיוצא מן הצד אין הרוח שולט בו. ע"כ. ועיין בריש משנה דסוף פרק [ג] דלעיל:

והאהילו עליו קוברי המת. ל' הר"ב האהילו המת על העין. ועיין מ"ש ברפ"ג:

בש"א הכל טמא ובה"א וכו'. וכתב הר"ש דבשאין בעין פותח טפח איירי. דאי יש בו פותח טפח למה לא תכנס לבית. דלא דמי להני דאמרן בפרקין [דלעיל] דאין דרך טומאה ליכנס. דהכא הרי נכנסה לתנור ולמה לא תצא לבית דרך פתח פיו. ועוד דגבי מגדל אוקמינן [בר"פ דלעיל] בדלתותיו מגופות וכאן פיו של תנור פתוח. ולא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה עומדת. אלא בדלית ליה פותח טפח איירי. [וכן] מוכח בתוספתא. וסברי ב"ש דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן. כדאשכחן בסיפא גבי ארובה שבין בית לעליה. וב"ה סברי דנכנסת טומאה לכלי [דרך נקב] קטן ולא לטמא הבית. ור"ע סבר דאין נכנסת כלל. והא דמשמע [סוף] פרק תשיעי בכלים דבעינו של תנור בעי צמיד פתיל. דקתני תנור שניקב מעינו שיעורו מלא [פי] כוש. התם כשעומד כולו באהל המת דמגו דבעי צמיד פתיל לפתחו. בעי נמי לעינו. אבל הכא דאין פיו באהל המת. לא עכ"ל. והכ"מ פי"ח מהט"מ [הלכה ד] כתב. שהרא"ש כתב דמיירי כשיש בעין טפח על טפח. דאל"ה אפילו טומאה בעין טהור התנור. כדתנן פ"ח דכלים משנה ז. ומ"מ העתיק ג"כ דברי הר"ש. וגם מהר"ם פי' ביש בעינו פותח טפח דאל"ה לכ"ע טהור. והוקשה לו טעמא דר"ע דאמר אף התנור טהור. וכ' דנ"ל דמדאורייתא לא עיילא טומאה אלא דרך פתח של כלי. וכי היכי דאמרינן פ' חבית [פכ"ב דשבת דף קמו] כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח לענין בנין שבת. ה"נ נימא לענין טומאה. ועינו של תנור אינו להכניס. אלא להוציא עשן ולא קרינן ביה כל כלי פתוח שהטומאה קודמת לפתחו וכ"ש כלי שניקב אח"כ כו'. ובלבד שלא יהא באותו נקב כרמון או רובו כדאמר ס"פ המצניע (שבת דף צה) ומדרבנן גזרו טומאה נכנסת דרך נקב אע"פ שאינו עשוי להכניס ולהוציא. ב"ש סברי כעין דאוריי' תקון. ולב"ה לא גזרו כולי האי. ולר"ע לית ליה גזירה זו כלל. ומתני' סוף פ"ט דכלים דלא כר"ע. א"נ אפילו כר"ע ולהציל על עצמו ועל מה שבתוכו. אבל הכא אם תכנס טומאה לתוכו יטמא כל אשר בבית. להפסד מרובה חששו ואמרו שאין טומאה נכנסת לתוכו. ולית ליה לר"ע הא דב"ה דדמיא כי חוכא ואטלולא לטמא לחצאין. וכן יש לפרש בסמוך גבי ארובה שבין בית לעליה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ומכאן יש לי ליישב פירש"י דסוף המצניע עד שיפחת רובו שפירש"י כ"ז שלא נפחת רובו כו'. ומקשים עליו מכמה משניות ומדהכא. ולפירושי הכל מיושב ואדרבא נראה להביא ראיה מכאן דבענין אחר לא מיפרשה שפיר ואין לי להאריך. עכ"ד:

תנור של חרס:

ועינו קמורה לחוץ עין התנור הוא צואר התנור שהעשן יוצא מתוכו רעהר בל"א. וקמורה ר"ל שהרעהר הזה נמשך מקורה מתוך התנור ומתארך לחוץ כעין קנה חלול שיוצא מהתנור [וכעין קמור לעיל פ"ג מ"ז]:

והאהילו עליו קוברי המת שבשעה שנשאו המת בחוץ. האהילו המת ממעל לצואר הרעהר שהיה משוך לחוץ. והא דנקט שהרעהר היה מקורה לצד מעלה. לרבותא נקט הכי דקמ"ל דאע"ג שאין נקב הרעהר בעליונו דאז הרי האהיל המת על הנקב להדיא. אלא אפי' כשהרעהר לצד מעלה מקורה. והנקב שלו מן הצד אפ"ה כשהאהיל עליו המת. כל האהל כמליא טומאה דמי. ונכנסת שפיר הטומאה בהנקב. ומיירי נמי שעין התנור היה פתוח רק פחות מטפח לחוץ. ואפ"ה אילו היה התנור כולו עומד בחוץ. היה נטמא התנור דאף שהתנור ועינו של חרס הן שאמק"ט מגבו. עכ"פ הרי אין לו צמ"פ. וכל נקב שבכלי שנעשה בכונה אפי' הוא פחות מטפח צריך לסתמו בצמ"פ [כרתוי"ט כלים פ"ח מ"ו ד"ה אם]. וה"נ היה הטומאה נכנס להתנור דרך הנקב שבעין אף שהוא פחות מטפח. מיהו בבבא זו דהתנור עומד בתוך הבית. ומחובר בכותלי הבית. הו"ל כמחובר בדפנות אהלים. ודינו כאהל. שאין טומאה נכנס לתוכו מדאורייתא רק בפתח טפח [כפ"ג מ"ז]:

בית שמאי אומרים הכל טמא התנור וכל מה שבהבית. דגזרו בתנור עומד בפנים אטו עומד בחוץ. ומדנטמא התנור נכנסת הטומאה להבית דרך התנור דהרי אפי' כשהתנור סתום לגמרי בפנים לצד הבית. הרי אין צמיד פתיל מועיל רק מלהכניס טומאה לתוך הכלי שסתום בצמ"פ אבל לא מלהוציא. וכ"ש הכא שנטמא התנור. וכלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. ומשו"ה אף דבכל דוכתי כ"ח המחובר עם דפנות אהלים חוצץ בין הטומאה לאהל הטהור [כלקמן מ"ג] היינו רק כשגבו של הכ"ח פונה לצד הטומאה דאין כ"ח מק"ט מגבו. אבל הכא הרי הטומאה נכנסת לתוך התנור. וי"ל בכה"ג אין דרך טומאה להכניס אלא להוציא. הכא שאני דכאילו הטומאה כבר בהבית דמי והתנור אינו חוצץ:

והבית טהור דדוקא לענין התנור שייך למגזר עומד בפנים אטו עומד בחוץ. משא"כ לענין הבית:

רבי עקיבא אומר אף התנור טהור דגם בתנור לא גזרינן עומד בפנים אטו עומד בחוץ. ולרתוי"ט ומהר"ם מיירי בשחור העין פתוח טפח לחוץ [ולזה נוטה טפי גם לשון התוספתא] ואפ"ה אין טומאה נכנסת לתוכו מדאורייתא מדהוא פתח שעשוי רק ליציאה. דהיינו שיצא שם העשן. ולא גם לכניסה. וכל כה"ג לא מחשב פתח מדאורייתא [כשבת קמ"ז א'] ורק מדרבנן גזרינן בה אטו פתח שעשוי ג"כ לכניסה [ועי' כלים פ"ט מ"ח ודו"ק] ולב"ש אלימא הך גזירה דלטמא גם הבית להתנור עומד בתוכו. ולב"ה רק בהתנור עצמו גזרו. אבל לא על הבית שהתנור עומד בתוכו ור"ע לית לי' הך גזירה כלל:

כך פירשתי ע"ד הר"ש דמשנתינו מיירי באין בהעין פ"ט. והסבתי לזה סברת רב"א דס"ל דהכא מדמחובר לדפנות אהלים דינו כאהל. רק שרבינו רב"א רוח אחרת אתו בפי' המשנה. כהנראה למעיין בדברי קדשו. וא"ת עכ"פ הרי כל כ"ח אפי' במודבק בדופן אהל. אין דינו כאהל רק בממורח בהדופן בצמ"פ (כרמב"ם פכ"א מטו"מ ה"ג). י"ל דוקא התם. שתציל הכ"ח על מה שבתוך הכלי צריך שיהיה מסוגר בצמ"פ. כדין כל כ"ח שאינו מציל על תוכו כשהוא באהל המת רק במסוגר בצמ"פ. אבל הכא לענין שתציל הכ"ח שלא תכנס הטומאה להטהרות שמונחים אחורי דפנות האהל. ושפיר מסייע הכ"ח להדפנות. אף באין דבוק בצמ"פ.

בש"א הכל טמא. ומיירי שיש בעין טפח על טפח דאי לאו הכי אפי' טומאה בעין התנור טהור כדתנן בפ"ח דמס' כלים הרא"ש ז"ל גם הר"ש ז"ל פי' בפירוש כתיבת יד ישן שבא לידי וז"ל ודוקא כשיש בעינו פותח טפח פליגי דאי ליכא פותח טפח לכו"ע טהור ע"כ: