משנה אהלות פרק ג׳ משנה א׳

בעבור שקדם מאמר רבי דוסא שלא יתחברו אצלו החלקים הנבדלים להשלים בהן שיעור לטמא בטומאת אהל התחייב דרך משל שילמדך בו שזהו סברתו גם כן בכל מיני הטומאות ר"ל טומאת מגע וטומאת משא במת ונבלה ודע שהאדם החי כאשר האהיל על המת כבר נטמא כמו שהתבאר בזאת המסכתא ובזאת המשנה בתחלת הענין וזה שאמר שאם נגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית או נגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו או יהיה עמו באהל כמו שיהיה האדם וחצי זית תחת האהל ויוציא אבר מאיבריו חוץ מן האהל ונגע בחצי זית הנה זה הוא טמא אצל חכמי' ויורה זה שנוגע ומאהיל הוא דבר אחד אצלם שאלו שני מינים משם אחד הוא. עוד אמר אחר זה אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור וזה יורה שנוגע ומאהיל אינו משם אחד וביאורו בש"ס זה והבדילו הדין בו וזה שנוגע ומאהיל שני שמות כמו שאמר אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור אמנם אמרו תחלה ובמת נוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית שהוא טמא וזה בתנאי זכרנו שם והוא שיהיה טמון על גבו חצי זית מן המת והטמנה שניה למעלה וביניהם פחות מגובה טפח וההטמנה העליונה מאהיל על זאת החצי זית עוד נגע חצי זית אחד מן המת וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת בזאת ההטמנה העליונה שהוא יטמא לפי שיתחבר חצי זית שנגע בו לחצי זית שהאהיל עליו וכאילו נגע בו כזית מן המת ואמנם היה זה להיותו גבוה על זה החצי זית בפחות מטפח אשר הוא פחות משיעור האהל כמו שהתבאר לך וחשבנו ששני חצאי זיתים נגעו בו אולם אם היה בין שני אלו ההטמנות פותח טפח אשר הוא שיעור האהל לא יהיה טמא לפי שנוגע ומאהיל שני שמות וכן אמרו בש"ס (חולין דף קכה:) בטומאה רצוצה בין ב' מגדלין עסקינן ואין בהן פותח טפח וכן אם נגע ג"כ חצי זית בהטמנה השפלה ויהיה חצי זית אחר למעלה ממנו ר"ל תקועה בקרקעית המגדל העליון וביניהן פחות מטפח הנה הוא גם כן תטמא על אלו הפנים אשר זכרנו בהיותנו חושבים הכל נגיעה בקורבתה פחות מטפח לחצי זית אחד מהדבר אשר האהיל או הוא איהל עליו אולם מאהיל ונוגע הנה לא יצטרף אצל החכמים כמו שעשו דמיון ואמרו אבל הנוגע בכחצי זית וכו' וחלק רבי מאיר על תנא קמא ואמר שחכמים ג"כ יסברו שאהל ונגיעה מצטרפים ואין הלכה כרבי מאיר והבן מכל זה שנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית טהור ואם היה בין הטומאה והדבר אשר האהיל עליו פחות מטפח הנה הוא כאילו נגעה בו ונחשבה נגיעה להתחברו עם זולתו לפי מה שקדם ביאורו אצל החכמים אולם ר' דוסא שאומר הנה הוא טהור ידמה אותו בדמיון נוגע ומאהיל ואצל החכמים כנוגע בשני חצאי זיתים בבת אחת והלכה כחכמים:

הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית. פירש הר"ב שהמאהיל על המת טמא. כאילו היה עם המת [באהל]. דהכי דרשינן במסכת נזיר פכ"ג דף נג. על פני השדה זה המאהיל על פני המת. וכמ"ש כבר בסוף מתניתין ה פ"ק דכלים. ומ"ש הר"ב ובגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכה) מוקי לה בטומאה רצוצה כו'. פירש רש"י כל דבר שאין לו מקום ריוח. קרי רצוץ ופחות מטפח לאו חלל הוא ונקרא מה שבתוכו רצוץ. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל הנוגע בכחצי זית כו' מיירי בשיש פותח טפח כו'. וכתב הר"ש יש תימה למה שינה מענינה דרושא. ומאי אבל דקתני. מאחר דאין חלוקים אלא שזו רצוצה וזו אינה רצוצה. ע"כ. והתוס' דהעור והרוטב מתרצים. אבל לדבריהם טומאה רצוצה היינו שתהא רצוצה בין שני מגדלים. והאדם מאהיל על המגדל העליון ומכיון שהטומאה רצוצה כמאן דמלי טומאה והוי כנוגע. וכך פירש"י. ולפיכך מתרצים. דלהכי לא תנן. אבל אם אינה רצוצה טהור. משום דאתא לאשמעינן דאפילו שני מגדלים דומיא דרישא לא הויא טומאה רצוצה בהמשכה ע"י דבר אחר. דתרתי בעינן בין ב' מגדלים וגם שהוא עצמו מאהיל על הטומאה. או הטומאה עליו. ע"כ. אבל אין נראה שזו סברת הר"ב והר"ש אלא דחדא מלתא הוא. דאותו דבר שהטומאה רצוצה מתחתיו. הוא שאנו אומרים בו דהוי כנוגע. ואם הטומאה בין שני מגדלים הרי מגדל העליון הוא שטמא [*משום נוגע בחצי זית הרצוץ ונוגע בחצי זית שעליו] והכי אסברה לה הרמב"ם בפירושו. ואי נמי שהאדם מאהיל על טומאה בלא פותח טפח הרי הוא טמא כשיגע עוד בחצי זית אחר. ומצאתי בדברי מהר"ם. שכתב וז"ל. ונ"ל דלהכי [*לא] קתני לישנא דרישא הנוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו או הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית טהור לד"ה. אלא נקט בהאי לישנא לאשמעינן דבשאינה רצוצה עסקינן. דמדנקט וד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית. מכלל דלאו רצוצה היא. דאין ד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית אא"כ אינה רצוצה. ומכלל דרישא דלא קתני הכי. דרצוצה היא. ע"כ. ועיין לקמן:

מאהיל על כשני חציי זיתים. יש לתמוה דלא תנן נמי ההיפך או כשני חציי זיתים מאהילים עליו. ולא מיבעיא דברצוצה ודאי דכך לי שהטומאה עליו או תחתיו כיון דהכל משום נגיעה הוא. אלא אף באהל כך הוא מטמא כשהטומאה מאהלת עליו. כמו כשהוא מאהיל על הטומאה. דמאי שנא. דכיון דגלי לן קרא דמאהיל על הטומאה מטמא. ולא בעינן דוקא אהל שיאהיל על הטומאה ועליו. א"כ ה"ה כשהטומאה מאהלת עליו. דמאי שנא. וכ"כ הרמב"ם בגדר טומאת אהל שהוא על א' מג' דרכים שהאדם או הכלי מאהילין על המת או שהמת האהיל עליהן או שהיה המת עמהם תחת אהל אחד. כמ"ש בפ"א מהט"מ [הלכה י] גם בפירושו לרפ"ה אלא שיש שם חסרון ובנא"י הוא מוגה:

או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור. לדברי התוס' דמפרשים סיפא נמי בטומאה רצוצה ניחא. דהאי דקאמר מאהיל על כחצי זית בטומאה רצוצה היא דה"ל כנגיעה. ואידך ה"ל אהל המשכה והוא שני שמות. וכ"פ הראב"ד ברפ"ג דעדיות. אבל לסברת הר"ב ודעימיה. דכולה סיפא באהל שאינה רצוצה תימה למה יהיה טהור. וראיתי למהר"מ דמסיים במאי דתירץ לעיל לתמיהת הר"ש למה שינה כו'. הוקשה לו גם כן קושיא זו למה יהיה טהור. הא חד שמא דאהל הוא וכתב די"ל דמאהיל על כחצי זית היינו טומאה רצוצה וה"ל מגע ואהל ולא מצטרפי ע"כ. וזה דוחק דסיפא הוה ברצוצה ובאינה רצוצה. והרמב"ם בספ"ד מהט"מ [הלכה יד] כתב הנוגע בחצי זית [*או הנושא חצי זית] ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. או שהאהיל עליו חצי זית אחר או שהאהיל הוא על חצי זית אחר ע"כ. ונראה בעיני דהוא ל"ג במשנה לבבא זו דאו מאהיל על כחצי זית כו' ומדנפשיה מבאר והולך כל ג' דרכי טומאות האהל לומר ששלשתן אינן מצטרפין לנגיעה או למשא אבל במשנה ל"ג אלא חד בבא הנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. ותו לא מידי. וכן בפירושו לא זכר אלא בבא זו וכן בדפוס הגמרא במשנה דרפ"ג דעדיות ובספר המשנה דעדיות בדפוס שלפני לא נמצא. אלא בבא קמייתא והבבא דאו מאהיל כו' ליתא. וכן נראה דהר"ב והר"ש ל"ג לה:

אמר ר' מאיר אף בזה כו' וחכמים מטמאין. פי' הר"ב דנגיעה ואהל חד שמא הוא ויתכן לומר דטעמו דחזינן לאהל כמאן דמלי טומאה מאחר שגזירת הכתוב הוא שכל אשר באהל טמא. עיין מ"ש במשנה ה פ"ח דכלים:

הכל טמא חוץ מן המגע כו'. מסקנא דמלתייהו דרבנן היא. מהר"ם:

חוץ מן המגע עם המשא. לשון הר"ב כגון שנגע כו' והסיט. וכן לשון הר"ש ומשום דהיסט לא נכתב בפירוש בכתוב. אלא דאנן אית לן דהיסט בכלל משא. הלכך חביבא להו למנקט היסט:

זה הכלל כל שהוא משם אחד כו'. לסימנא בעלמא. כמו שכתבתי משמא דגמרא בזה הכלל דמשנה ב פ"ד דמגילה [*וכן אתה מוצא במ"ג פ"ב דכלים ואחרים שכתבתי שם בס"ד]:

משם אחד. לשון הר"ב מגע ומגע משא ומשא אהל ואהל. וכ"כ הר"ש ולת"ק אליבא דחכמים הוא שפירשו כן דאילו לר"מ איתא נמי מגע ואהל דחד שמא נינהו:

כל המטמאין באהל שנשנו רפ"ב:

ר' דוסא בן הרכינס מטהר ר"ל כל מה שבאהל טהור. דס"ל לר"ד דכל שאין בהן השיעור שלם אינו מצטרף. מיהו נ"ל דס"ל לר"ד. דבהנך שהמשוער הוא מגוף א' בנחלקי סגי אף שמונחים סמוכים מאד יחד וכשהמשוער אינו מגוף א' כגון תרווד רקב ורובע עצמות צריך שלא יהיו נוגעים יחד:

כיצד נקט כיצד. דקמ"ל דלרבנן דר"מ לאו דוקא במת ובטומאת אהל לחוד ס"ל לר"ד דאמצ"ט אלא גם במטמאי מגע ומשא שבכל המטמאין ס"ל לר"ד דאמצ"ט. והא דנקט פלוגתייהו באהל היינו לאשמעינן רבותא אליבייהו דרבנן דאפי' באהל שיש לומר שהמקום שמאהיל על חצי זית זה אינו מאהיל על זה. אפ"ה ס"ל לרבנן דמצטרף [ואפשר ד"ה. כוונת רש"י שהבאנו בבועז לעיל ודו"ק]:

הנוגע בכשני חציי זיתים מן הנבילה ה"ה בב' חצאי עדש' משרץ. או בב' חצאי שיעור משאר טומאות. רק נקט נבילה. מדבעי למנקט צירוף משא. ונבילה הוא המצוי טפי משאר דברים המטמאין במשא:

הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית מאהיל דהכא וכ"כ בכולה רישא דפליגי בהו ר"ד ורבנן. מיירי בטומאה רצוצה. דהיינו שאין ריוח טע"ט בתוך האהל למעלה מהטומאה. דאז הר"ל כמגע ולהכי מצטרף למגע. משא"כ במאהיל דסיפא דלכ"ע אמ"צ למגע. היינו באינה רצוצה. ולהכי לכ"ע אינו מצטרף למגע:

מאהיל על כשני חציי זיתים לכאורה היה נראה דמדלא נקט נמי ההפוך ממאהיל על ב' חצאי זיתים. דהיינו שב' חצאי זיתים מאהילין על הנאהל. ש"מ דבכה"ג גם לרבנן אמ"צ משים דאין אהל אחד על הכל שיצרפן. אתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא שמפסיק בין ב' החצאי שיעורין ומבטל להו [כעירובין ד"י ע"ב] אבל באמת א"א לומר כן דהרי נקט נמי מאהיל על חצי זית. וחצי זית מאהיל עליו דמצטרף. אלמא דלגבי טומאה לא ס"ל לרבנן דאויר המפסיק יבטל השיעור אלא ע"כ להכי לא נקט ב' חצאי שיעור המאהילין דמצטרפי. משים דמק"ו שמעינן כן. דהשתא מאהיל ונאהל מצטרפין. שניהן מאהילין לא כ"ש. ואפ"ה נקט מאהיל על ב' חצאי זיתים. לאשמעינן רבותא לר' דוסא. דאפ"ה ס"ל דאמ"צ:

ר' דוסא בן הרכינס מטהר ור' דוסא ודאי פליג על כל הנך דתנינן לעיל [פ"ב מ"ז] והכי אמרינן בפירוש [חולין קכד"ב] דר"ע כרבנן דר"ד ס"ל. וא"כ ה"ה ברובע שנדקדק התם. פליג ר"ד. ורק נקט אהל לרבותא דרבנן [וכמש"ל סי' ג']:

וחכמים מטמאין אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית מדלא איירי בסיפא כגוונא דרישא. דהיינו בטומאה רצוצה. וכלעיל סי' ה'. להכי נקט באהל דסיפא שהוא באופן שדבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. דהיינו שהדף שמאהיל על האדם ועל הכחצי זית מונח בשוה. והרי מדהאדם הוא גבוה הרבה מהכחצי זית א"א שהדף שמונח ממעל שניהן בשוה. יהיה הטומאה שתחת הדף רצוצה. דל' עליו משמע שמאהיל על כל גוף האדם. והרי האדם שתחת הדף אפי' יהיה מושכב כל ארכו על הארץ יהיה כל גבהו יותר מטפח שממעל להחצי זית. וא"כ איך אפשר שיהיה קצה השני מהדף רצוץ על החצי זית. וגם בל"ז מדנקט מאהיל א"א דמיירי בטומאה רצוצה. דא"כ אפילו היה הטומאה כזית. היה הכזית ההוא בוקע ועולה ויורד ולא היה נטמא האדם:

או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור אפי' לרבנן:

אמר ר' מאיר אף בזה רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין דס"ל דכל טומאה אפי' אינה רצוצה כל אהל כמליא טומאה דמי:

הכל טמא ר"ל בכל גוונא מצטרף לרבנן דר"ד ודברי ר"מ היא. תדע דאי לת"ק הול"ל נמי חוץ ממגע עם האהל. [וכן משמע נמי מרתוי"ט ודלא כמשמע לכאורה מדברי הר"ב. שהרי כ' ואין הלכה כר"מ קודם ד"ה חוץ. וגם רב"א כתב כדברינו. וכן משמע נמי מהרא"ש]:

זה הכלל לאתויי ב' חצאי זיתים שמאהילין עליו או כחצי זית מאהיל על מקצת גופו. ודבר אחר מאהיל על כחצי זית ועל מקצת גופו אחר או שדבר אחר מאהיל עליו ועל ב' חצאי זיתים. דכל הנהו לא תני להו במתניתין ואפ"ה מצטרפי מדהם משם א':

כל שהוא משם אחד מגע ומגע וכו':

והנה רש"י חולין (קכד"ב) כתב. דלהכי לר"ד אין אהל ואהל מצטרף. משום דבמקום שמאהיל על חלק זה. אינו מאהיל על חלק האחר: ולכאורה משמע מלשון זה דדוקא במונחים ב' חצאי הזיתים זה אצל זה. הא במונחים זה על זה. מודה ר"ד דמצטרף. דהרי בכה"ג המקום שבאהל שמאהיל על חצי זית זה מאהיל גם על חצי זית האחר. אבל באמת א"א לומר כן. דוכי ס"ד דר"ד פליג אתרווד רקב ורובע עצמות. דמדהן גופין מחולקין. והמקים שבאהל שמאהיל על גוף זה אינו מאהיל על גוף האחר. אמ"צ. ותו הרי במתניתין דלקמן קאמרינן דגם במגע ומשא ס' ל לר"ד דאמ"צ. והרי גבי משא ודאי ליכא האי סברא דהרי הכא אדם א' נושא הכל. וכח א' נושא הב' חצאי הזיתים. ואפ"ה ס"ל דאמ"צ. אלא ודאי לאו דוקא כ' רש"י כן. רק שכשאין השיעור יחד כפי המקובל אמ"צ. ולפיכך גם במונחים זה על זה אמ"צ:

ומה שהקשה הר"ש דל"ל להש"ס התם לדייק לדברי ר' דוסא ברישא. דכמו דס"ל באהל דאמ"צ. ה"נ ס"ל במגע ול"ל כולי האי והרי בפירוש קאמר ר"ד בסיפא במגע נבילה דאמ"צ. נלפענ"ד דהך כיצד לאו פלוגתייהו דר"ד ורבנן גופייהו ניהו. דלאו אינהו קאמרי הכא בפירוש. אלא פלוגתייהו דת"ק ור"מ ניהו. דמר מפרש הכי פלוגתייהו דר"ד ורבנן ומר מפרש לה בגוונא אחריתא. ואשכחנא דוגמתו הרבה בש"ס דקאמרי הך מלתא דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא. ולפיכך שפיר קאמר בגמ' טעמא דת"ק דס"ל דלר"ד גם מגע אמ"צ היינו משום דמדמי לה לאהל דאמ"צ:

כך נ"ל לפי שיטת רבותינו ז"ל. שכתבו דסיפא מיירי באינה רצוצה. אולם ראו נא כי אורו עיני מדברי רבינו רב"א זצוק"ל. ואם כי אין דבריו דברי. עכ"פ הוא ז"ל בידו הגדולה פתח לי שער אור דמצינן שפיר למימר דסיפא נמי מיירי בדוגמא דרישא בטומאה רצוצה. ואפ"ה אינה מצטרפת למגע. ומשום דכל טומאה רצוצה דאמרינן דהוה כמגע. ה"ט. משום דכשהטומאה רצוצה תחת האדם. או כשהאדם רצוץ תחת הטומאה. הו"ל כאילו הטומאה עולה ויורדת היא עם האדם. ונוגעת בו. ולהכי שפיר מחשב כמגע להצטרף למגע ממש. אבל כשדבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. אפי' אם יהיה הטומאה והאדם רצוצים תחת הדף המאהיל עליהן. יהיו נחשבים רק כאילו שניהן נוגעין בהדף המאהיל על שניהן. אבל עכ"פ הרי לא נגעה הטומאה בהאדם. ואיך יצטרף עם המגע שנגע אז האדם בחצי זית האחר. כך נ"ל לפי דברי רבינו אף שלא פי' כן ממש. גם לא הזכיר ענין רציצה בכל המשנה. והרי בהכי ודאי מיירי רישא. וכדאוקימנא לה בש"ס (חולין קכה"ב) וגם הרמב"ם (ספ"ד מטו"מ) לא הביא דטומאה רצוצה מצטרף למגע. ולא זכיתי לידע למה. וצ"ע. רק דק"ל דכיון דאוקימנא למאהיל דסיפא דנמי בטומאה רצוצה מיירי. א"כ מה אריא שמאהיל דבר אחד עליו ועל חצי זית. אפי' היה כזית שלם תחת הדף לא היה נטמא עי"ז האדם שאצבעו תחת הדף דהטומאה רק בוקעת ועולה כנגדה למעלה ולמטה. ואינה מתפשטת למן הצד כלל. ומה קמ"ל דאינו מצטרף. וגם הכי בכי הא יאמר ר"מ דחכמים מטמאין:

וא"ת עכ"פ בהאהיל על כחצי זית. ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. למה יהיה טהור. הא אהל ואהל חד שמא הוא. י"ל דמיירי דא' האהלים היה רצוץ. והשני לא היה רצוץ. ולהכי הו"ל כמגע ואהל דאמ"צ: אמנם לפי דברי רבינו רב"א הנ"ל. גם פה הרחיב ד' לנו וא"צ לדחוק כלל. דאפי' מיירי הכא בששני אהלים רצוצים ככל אהלים דלעיל. אפ"ה האהל שהוא ע"י הדף לא מחשב רק כאילו נגע בהדף. ולא כאילו נגע בהטומאה. ואיך יצטרף למה שהאהיל גופו על טומאה רצוצה דהו"ל כנגע ממש בהטומאה:

ולרב"א הנ"ל דסיפא נמי בטומאה רצוצה מיירי. י"ל דס"ל לר"מ דהא דטומאה רצוצה אינה מתפשטת לצדדים. היינו ברצוצה מכל הצדדים סביב. אבל בשיש רק מעט רווח אויר מפסיק בין הטומאה להטהרה הו"ל כאילו רווח אויר ההוא שהטומאה רצוצה בתוכה רק למעלה ולמטה. כמליא טומאה. ומתפשטת הטומאה בכל הרווח להצדדים והו"ל שפיר כאילו נגעה הטומאה בהטהרה:

ורתוי"ט כתב דזה הכלל דברי ת"ק היא. וכן מוכח מדבריו בשם מהר"מ בד"ה הכל טמא שכ' שהוא דברי ת"ק. ולהרא"ש סיומא מלתא דר' מאיר היא כולה. ול"מ נ"ל דהך זה הכלל ד"ה היא לכל מר כדאית ליה. דלת"ק מגע אמצ"ט לאהל שאינו רצוץ. מדמחשב ב' שמות. ולר"מ גם מגע מחשב כשם א' עם האהל. דאהל כמליא טומאה דמי ומגע הוה. וכ"ש לרב"א הנ"ל דר"מ נמי רק ברצוץ קאמר דמצטרף למגע. שניהן שם א' הוא. דמחשבו כמגע ומגע. ורק מגע ואהל שאינו רצוץ אמ"צ לר"מ:

כל המטמאין באהל וכו'. בפ' העור והרוטב כתבתי דר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד:

או מאהיל על כשני חצאי זתים או מאהיל על כחצי זית וכו' כך צ"ל. אכן מצאתי שהח' הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל אדרבה מחק כל זה ממשנתו וכ' בחוץ בגליון וז"ל כמו שהגהתיו מצאתי בנוסחא של פאס ונלע"ד שהגרסא הכתובה בספר ג"כ יש ליישבה וכולה מתני' איירי בטומאה רצוצה דחשיבא כמו מגע חוץ מהא דקתני בסיפא ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית דאיירי בפותח טפח והתם מוכרח הדבר בעצמו שמדבר בטומאה שיש בה פותח טפח דאי בטומאה רצוצה אותו הדבר האחר שמאהיל עליו ועל כחצי זית אינו מביא לו הטומאה מכחצי זית שהטומאה בוקעת ועולה ולכן בהכרח הוא היכא דקתני ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית הוא מדבר בפותח טפח שמביא לו הטומאה ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל ובגמ' פ' העור והרוטב מסיק רבא דהיכא דהוא מאהיל על המת או המת מאהיל עליו אפי' למעלה מטפח חשיב כנגיעה דטומאה עולה ויורדת וחשיב כנוגע בה אבל ע"י המשכה ונגיעה או אהל דלמעלה ולמטה תרי שמי נינהו פי' אהל ע"י המשכה דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא הטומאה מאהלת עליו אלא דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו כדקתני בסיפא ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טומאה ור"מ סבר דאהל ונגיעה חד שמא נינהו אפילו אהל דהמשכה וזה הכלל סיומא דמילתא דרבי מאיר היא ע"כ. ובריש פרק שלישי דעדויות הארכתי יותר בבאור מתני' ועיין עוד במה שכתבתי לעיל ריש פרק שני: