משנה אהלות פרק ב׳ משנה ג׳

כבר בארנו שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ונתנו טעם בזה וכן כל עצם שאין עליו דמיון אנושי בזאת הסבה בעצמה:

וארץ העמים. כל הארצות חוץ מא"י שהם להתרשלותם עם המתים וקוברין אותן בכל מקום [צ"ל שפטנו] שפשטו על ארצותם בזאת הטומאה וזה בגזירה מדרבנן לפי מה שבארנו בפתיחה לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה:

ובית הפרס הנזכר בכאן הוא המקום היה בו קבר ונחרש ונשברו עצמות ונתפזרו במקום ההוא ונאמר ג"כ שכבר יהיה בכל חלק ממנו עצם כשעורה ויקרא בית הפרס בעבור שנידש ונתפשטו העצמות על כל הארץ ההוא ורוב בלשון חכמים פורשים שענינו התפשטות:

ומקדח הוא המקבת:

קטן של רופאין. הוא מקבת קטנה יפתחו בה הנגעים והמורסות:

וגדול. של לשכה כבר התבאר בכלים (פי"ז מי"ב) ששיעור הנקב אשר ינקוב הוא כפונדיון:

וכדי שינטל מן החי וימות. כבר התבאר בש"ס (בכורות דף לז:) שהוא כסלע וכבר בארנו שיעור הסלע והפונדיון בריש קדושין (דף יב:) ומחלוקת ר"מ וחכמים אמנם הוא לדעת ב"ש הנדחה:

עצם כשעורה. פי' הר"ב דכתיב ועל הנוגע. הכי כתיב קרא. ולא וכל. כמו שהיה כתוב לפני. וכבר כתבתי בזה במשנה ה פ"ק דכלים [ד"ה מטמא] ודין טומאת מגעו ומשאו ע"ש בסוף משנה ד ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב ובעצם לענין טומאת אהל בעינן שיהא ניכר. ולפיכך לא עצם כשעורה בלבד אלא כל עצם שאין עליו דמיון אנושי. הרמב"ם. וכלומר שדרה וגלגולת שחסרו. ומ"ש הר"ב שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם. עמ"ש שם מ"ה:

וארץ העובדי כוכבים. כתב הר"ב והכא מיירי בגוש עפר כו' שהם [להתרשלותם] עם המתים וקוברין אותן בכ"מ [שפטנו] על ארצותם בזאת הטומאה וזה בגזירה מדרבנן [כו'] לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב דעל אוירה גזרו. ומיהו אין גזירותם בשוה. דהמתטמא בגושה טמא טומאת ז' וצריך הזייה ג' וז'. ולא כן למיטמא באוירה. כמ"ש במשנה ג פ"ז דנזיר [ד"ה ומזה] ולקמן פ"ב משנה ו. ומה שדקדק הר"ב לכתוב גוש. דהכי תנן ברפ"ה דטהרות. ועיין במכילתין סוף פי"ז:

ובית הפרס. כתב הר"ב שדה שנחרש בה קבר. ל' מהר"ם אבל שדה שאבד בה קבר מטמא אפילו באהל [כדתנן במשנה ג פרק בתרא] ותימה לי אמאי לא תנינהו ברישא בהדי הנך דמטמו באהל. וי"ל דתנא [ושייר] ושייר נמי ארץ העובדי כוכבים במקומה דמטמאה באהל ע"כ. ומה שפירש הר"ב מלשון פרוס כו' (ישעיה נח). עיין עוד פירוש אחר בפירושו לרפי"ז:

אבר מן המת וכו' שאין עליהם בשר כראוי. וכשיש עליהם בשר כראוי וחסר העצם תנן לה לקמן משנה ה ובסוף פרק ו דמסכת עדיות:

השדרה והגלגולת שחסרו. השדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות. והגלגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות. הרמב"ם פרק ג' מהלכות טומאת מת [הלכה ב]:

אפילו חוליא אחת. עיין בפירוש הר"ב סוף משנה א בפ"ג דחולין:

כדי שינטל כו'. כתב הר"ב ושיערו חכמים בחסרון כסלע. בר"פ ועל אלו מומין [דף לז.] הר"ש. ובפרק אלו טרפות ד"נ בגמ' שאם ימתח החוט המקיפו יהיה בארכו טפח [ע"כ] ונמצאת למד שהסלע הוא שליש בטפח על השרש שכל שיש בהיקפו טפח יש בעוביו שליש ממנו וכדתנן במשנה ח פרק יז דכלים ומדהר"ב לא כתב בפ' אלו טריפות דחסרון בגלגולת כסלע הוי טריפה. ש"מ דס"ל כפי' ר"ת בפ' אלו טריפות (חולין דף מב) דחסרון גלגולת הוי עם הקרום ובהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה. אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרין גלגולת עם נקיבת הקרום והקשו עליו. ורוב הפוסקים הסכימו דחסרון גלגולת בכסלע בלא *)נקב הקרום נמי מיטרפו אדם ובהמה:

באיזה מקדח אמרו. וכן עוד פליגי תנאי אליבא דב"ש במ"ד פ"ה דתרומות. ועיין בריש פ"ג דפאה:

בקטן של רופאים. וסלע דב"ה זוטר ממנו והוו ב"ש לחומרא. דהא לא תנן לה במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. גמ' פ"ו דבכורות דף לח:

בגדול של לשכה. כתב הר"ב ושיערו חכמים. במשנה יב פי"ז דכלים. וע"ש:

וארץ העובדי כוכבים ר"ל גוש מחו"ל שנכנס לא"י הנוגע בו או הנושאו טמא טו"ז. וצריך הזאה. מחשש עצם כשעורה. ודוקא כשהיה הגוש מחובר יחד וגדול כפיקה גדולה של שקאין [כבכורות כ"ב א] אבל לא כשהכניס לא"י עפר דק. ואפי' כשהיה אפר דק וגבלו יחד לגוש א' טהור. דצריך שיהיה גוש כברייתו. וכל זה כשהכניס הגוש לא"י. אבל אדם הנכנס לחו"ל אפי' לא נגע ונשא ארצה. רק נכנס לאוירה. כגון שרכב לשם טמא טו"ע ולא טמא טו"ז. וגם א"צ הזאה:

ובית הפרס דהיינו שהתחיל לחרוש מהקבר ולהלאה. לכל רוח עד מאה אמה נטמא העפר מחשש עצם כשעורה שהוליכה המחרישה מהקבר לשם. ואפי' קבור בעומק מאד. לא פלוג רבנן בתקנתייהו. ומקום כזה נקרא בית הפרס [על שם פריסת ושבירת העצמות דחיישינן להו]. וכל גוש ממקום הזה שגדול כפיקה הנ"ל. אפי' הוציאו משם מטמא במגע ובמשא. וטמא טומאת ז' וצריך הזאה. אבל הנכנס לשדה בית הפרס ולא נגע ולא נשא לא נטמא אף שהאהיל על קרקעה. אבל שדה שנאבד בה קבר שנקרא גם כן בית הפרס [על דרך השלוח] הנכנס לשם אפילו לא נגע או נשא טמא. שמא האהיל על הקבר ושייר ליה תנא ברישא ולא נקט ליה בין כל המטמאין באהל. כדשייר שם הנכנס לאויר חוץ לארץ. והנך תרתי דנקט תנא הכא טומאתן מד"ס:

ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי כפ"א סי' ס':

השדרה והגלגולת שחסרו אפי' היו שניהן יחד. וחסר מכ"א משהו ומיירי שאינן רובע הקב. וכגון בנפל:

כמה הוא חסרון בשדרה שלא יטמא באהל:

ובית הלל אומרים אפילו חוליה אחת מיהו כשנעקרו רוב צלעות שבה אף שכולן מונחים בצדה. אמ"צ לטמא באהל. רק כשהן בקבר [נזיר נ"ב א]:

בית שמאי אומרים במלוא מקדח כעובי מקדח בארער בל"א ושיעור זה היה מקובל להם הלממ"ס ככל השיעורין [סוכה ד"ו א'] ופליגי בה לקמן באיזה מקדח נאמר:

ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות הוא כרוחב סלע. שהוא מעט פחות משליש טפח [עש"ך יו"ד סי' ל' סק"ה] וכל טפח הוא ד' גודלין נמצא רוחב סלע הוא מעט פחות מרוחב גודל ושליש. [ונ"ל דעכ"פ הוא טפי מרוחב גודל ורביעי. והא דלא נקטו ב"ה השיעור כסלע. מדשיעורו מבורר טפי. נ"ל דה"ט מדבעי לאשמעינן דזהו נמי השיעור לטריפות שאינו חי [ועי' תוס' חולין מב"ב]:

בקטן של רופאים לפתוח המכות:

וחכ"א בגדול של לשכה שהשתמשו בו בעזרה. והיה מונח בלשכה מיוחדת והיה רחבו כפונדיון. והוא מטבע של נחושת שרחבו קצת טפי מסלע כסף [ועמ"ש בס"ד כלים פי"ז סי' ק"א] מיהו לכ"ע שיעורו דב"ש גדול מדב"ה:

וסדר משנה א' וב' הוא כך. מתחלה יזכיר כללות כל הטומאות. דהיינו. המת והדר נקט. בשרו. וכל מה שנתהווה ממנו. ואח"כ נקט. עצמותיו. וכן אופן חלק העצמות שיטמאו. והדר נקט. הדם. וכל אופן ממנו שיטמא. והדר נקט כל בריה חדשה. שיתהווה ממת. כרימה ואפר שרוף. ובסוף הכל נקט. כשנתערב ריקוב המת בגוף אחר. ואעפ"כ יטמא. כעפר קברות:

ונ"ל דאע"ג שהביא הר"ש הכא פלוגתא שבתוספתא דדוקא לר"ש צריך כברייתה. משא"כ לחכמים. והרי רבים פליגי עליה. ואפ"ה פסק הרמב"ם כר"ש. ה"ט משום דלקמן (ספי"ג) קיימי רבנן בשטתיה דר"ש. ש"מ דרבנן דתוספתא היינו ר"מ דספי"ג. אבל אילה"ק לרבנן דר"ש. מ"ש ממלא תרווד רקב שגבלו במים דאינו חיבור (וכמשנה ב'). נ"ל התם אפר לאו בר גיבול הוא. מדאינו נגבול יחד. משא"כ הכא עפר ודאי בר גיבול הוא (כשבת י"ח א'). עוי"ל דלרבנן דוקא גוש חו"ל דעיקר טומאתו מחשש עצם כשעורה להכי גם בגוש שלא כברייתו יש לחוש כן. משא"כ בתרווד רקב. הרי חיבורי אדם אינו חיבור:

והא דנקט (שבת דט"ו ב') שגזרו על אוירה. ולא קאמר שגזרו על המאהיל על קרקעה. לאו למימרא דאפי' בהיה מפסיק בין האדם להקרקע אהל. אע"ג דאז אינו מאהיל על קרקעה נמי יטמא דליתא. דבאמת לא גזרו רק בלא היה הפסק אהל. דלא גרע קרקע חו"ל ממת ממש. ואע"ג דהנכנס לחו"ל בשידה תיבה ומגדל טמא (כגיטין ד"ח ע"ב) התם אין אהל מפסיק דקיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל. אלא להכי נקט אוירה. דאי הוה נקט אהל. סד"א דאפי' הכניס לחו"ל ידו או רגלו נטמא כולו כבמת. להכי קאמר שנכנס לאוירה. לאשמעינן דדוקא כשנכנס לשם ראשו ורובו גזרו בו טומאה (ועי' רמל"מ פי"א מטו"מ בד"ה ודע השלישי):

וא"ת פשיטא. דהרי לא גרעי מעצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא. נ"ל דכשעורה קמ"ל חומרא אף שהוא רק מועט. ובאברי מת וחי. ושדרה וגולגולת קמ"ל קולא. דאף גדולים ביותר. כל שאין בהן רובע אמ"ט באהל. ותמוה עכ"פ למה לא תני נמי הכא אותן עצמות שיתירים באשה מבאיש שג"כ מטמאין רק במגע ומשא ולא באהל (כפ"א סי' נ"ט) וליכא למימר דתנא ושייר. דמה שייר דהאי שייר. וצ"ל דמדשייר ברישא שאבד בה קבר. שמטמא גם באהל וכמ"ש בסי' כ"ח. על כרחך דחשיב לכולה הך מתניתין כחדא בבא. ולבני הגאון מוה' ברוך יצחק שליט"א שייר נמי מת עובד כוכבים דמטמא במגע ומשא ולא באהל:

וא"ת הרי בלתי ספק הכלי ההוא דק ומחודד כדי לפתוח בו מכה. וא"כ יהיה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. דהרי לב"ה רחבו כסלע. ולמה לא תני לה בעדיות (רפ"ד). י"ל דכלי ההוא רחב למעלה במקום אחיזה קצת טפי מרוחב שליש טפח. ובאותו צד משערי ב"ש. א"נ נ"ל דמדקאמרו ב"ה כדי שינטל מחי וימות מוכח דכד אתשיל ביה מדרשא לענין טריפה איתשל דהו"ל ב"ש לחומרא (כחולין נ"ב ב') אף דבשדרה ע"כ צ"ל איפכא דכד איתשל בי מדרשא לענין טומאה אתשיל:

והא דנקט פלוגתייהו אליבא דב"ש דבמקום ב"ה אינה משנה (כביצה י"א ב'). י"ל מדמשמע בש"ס (בכורות ל"ח א') דאין בין ב"ש לב"ה רק משהו. ולפיכך מדשיעור ב"ה אין מבורר כל כך כשיעורא דב"ש. להכי מפרשי רבנן שיעור המבורר דנקטי ב"ש. וממילא נדע דשיעורא דב"ה הוא מעט פחות מזה [רב"א]:

וארץ העמים. יוסי בן יועזר איש צרידא ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ברייתא בפ"ק דשבת דף י"ד ומפ' התם במסקנא בגמ' אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דבשמונים שנה קודם לחרבן גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואוירא כדקאי קאי ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל דהכא בגוש מיירי וכ' ודוקא גוש אבל עפר לא ושיעור הגוש מפורש פ' הלוקח בהמה כפיקה גדולה של סקאים ובתוספתא דכלים פליגי תנאי אם הביא עפר משם וגבלו רבנן מטמאים ור"ש סבר דלא אמרו אלא גוש כברייתו והקשו תוס' ז"ל בפ' כ"ג ונזיר דהתם משמע בגמרא דפשיטא לן דמטמא באהל כי מאהיל מיהא על גושא בלא הפסק שידה תיבה ומגדל ותרצו דהכא במתני' בגוש הבא מארץ העמים לארץ ישראל ע"כ. וכן פי' כבר רעז"ל. ואיתה ג"כ בתוס' פ"ק דסנהדרין דף יב: ושם בגיטין תרצו בשם ר"ת דמתניתין מיירי קודם שגזרו על אוירה לתלות ועוד יש שם תירוצים אחרים ע"ש. גם בשבת שם פ"ק. וז"ל החכם הר"ס ז"ל בפ"ק דגיטין הקשו התוס' מההיא דקיימא לן דגזרו על אויר ארץ העמים ותרצו דהכא מיירי בעפר הבא מארץ העמים לארץ דלא מטמא דלא גזרו אלא על אויר עצמו והקשו דאין לשון ארץ העמים משמע כן ופירשו דמיירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחו"ל ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא עליהן טומאה וטהורין עוד תירץ ר"ת שזאת המשנה קודם שגזרו על אוירה ע"כ:

כמה הוא חסרונן בשדרה. וכו' כך צ"ל וכך הגי' רב"א ז"ל וגם ה"ר יהוסף ז"ל אלא שכתב ס"א ל"ג בשדרה:

ובה"א אפי' חוליא אחת. בזו ב"ה לקולא ולענין טריפות ב"ה לחומרא והאי דלא תני לה בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה תרצו שם פ' אלו טריפות משום דכי אתשיל חסרון שדרה בבית המדרש לענין טומאת אהל נשאלה לפניהם בכמה חסרונה דהוו ב"ש לחומרא:

כדי שינטל וכו'. וכתבו תוס' ז"ל בר"פ על אלו מומין בכמלא מקדח נמי ימות לב"ש מדקאמר בפ"ק דעירובין ובפ' אלו טריפות וכן לטרפה ומשמע דאתרוייהו קאי אשדרה ואגולגולת מדקאמר התם תרי חומרי דסתרן אהדדי כגון שדרה וגולגולת אלא ב"ה אתו למימר דשיעורו דמלא מקדח הר טפי מכדי שינטל מן החי לדידהו ע"כ ואפי' לפי פי' ר"ת ז"ל דמפ' דלא קאי וכן לטרפה אגולגולת מדלא פריך וכו' מ"מ לפירושו נמי צריך לומר כן דבשיעורא דב"ש מיית לב"ש כמו לב"ה בשיעורא דידהו עכ"ל ז"ל. והביא כל פלפול זה הר"ש ז"ל ועוד יותר ע"ש:

וחכמים אומרים בגדול של לשכה. שהוא כסלע כדתנן פי"ז דמסכת כלים ואי קשיא א"כ ב"ש וב"ה אמרו דבר אחד דכדי שינטל מן החי וימות הוי כסלע תרצו שם בבכורות ר"פ על אלו מומין דב"ש מקדח וחיסומו קאמרי דהיינו שמרחיב את הנקב כדי שיכנס מקדח ויצא בריוח והיינו חסום שנוטל מה שחוסם וסותם הנקב ואינו מניח לכנוס המקדח בריוח ומקדח וחסומו הוי ודאי יותר מסלע ורב נחמן תירץ התם במסקנא דסלע נירונית שנינו התם בכלים וההיא הוא דהויא כמקדח גדול אבל סלע סתם דקאמרי' אליבא דב"ה זוטר אפי' ממקדח קטון של רופאים הלכך אפי' לר"מ שיעורא דבית שמאי נפיש. וראיתי שהגי' ה"ר יהוסף ז"ל כל מלות מקדח שבמשנה ביו"ד מקדיח: