משנה אהלות פרק י״ז משנה ג׳

טימיא שם עצמות המת ומאמר החכמים [רש"י בברכות נט. הביא זה בשם ב"ר (פע"ח) וכן כתב רש"י פרשת במדבר ה' ב' בשם ב"ר] (גיטין דף נ.) אנדרינוס שחיק טמיא ענינו שחיק עצמו' ומלטמיא מורכב מלא טמיא והכונה חפירה מלאה עצמות. שדה שאבד קבר בתוכה ולא התאמת מקומו או שדה שנמצא בו קבר הנה כבר אפשר שהי' שם קבר אחר ונחרש או לא היה או מי שחרש ארץ שאינה שלו או עובד כוכבי' שחרש הנה אלו כלן אין בהן דין משום בית הפרס לפי שבית הפרס הוא דרבנן ולא גזרו על אלו ואמנם היה שרש הגזרה על שדה שנחרש בה קבר ידוע ובתנאי' הקודמים: ואמרו שאין בית הפרס לעובדי כוכבים טעם לאמרו עובד כוכבים שחרש צ"ל אינו עושה. או שעשה בית הפרס לפי שכאשר יהיה כותי אינו עושה בית הפרס כל שכן עובד כוכבים לפי שלא גזרו עליהן:

[*מלטימיא. פי' הר"ב תפירה מלאה מתים כו' טמיא בלשון ארמי עצמות כו'. וז"ל הרמב"ם מלטמיא מורכב. מלא עצמות. ולפי' אני אומר של' הר"ב ג"כ מורכב מפי' הרמב"ם ומפי' הר"ש. שתחלת דבריו שכתב חפירה מלאה מתים. הוא מפי' הר"ש. וכתב מתים טמונין הרבה יחד כמו שקצת [אומות] עושים חפירה וממלאים אותה מתים זה על גב זה. ע"כ. ולדבריו טמיא לשון טמונה. ואע"פ שהנו"ן חסרה אין זה חסרון בשמו' ובפרט במורכבים. וגם יכולני לומר דטמיא לדבריו ענין טומאה. שהמתים טמאים. ולא הוצרך הר"ש להעלותו על לשונו. כי באמרו מתים נודע שהם טמאים. ואיך שיהיה עכ"פ לא נתכוין הר"ש על עצמות ושיהי' טמיא בלשון עצם. וא"כ ז"ש הר"ב כך. הוא מפי' הרמב"ם. ואם לפירושו של הרמב"ם לבד היתה כוונתו. ה"ל לכתוב בתחלה ג"כ עצמות במקום מתים. אלא שהרכיב שני הפירושים מבלי שום לב שאין פירושם שוה בפי' המלה. ומ"ש [הר"ב] דטמיא בלשון ארמי עצמות. כך כתב הרמב"ם ומאמר החכמים. אנדרינוס שחיק טמיא ענינו שחוק עצמות ע"כ]:

[*מצבירות עצמות. פי' הר"ב ממקום שהעצמות צבורות שם כלומר ואינם בחפירה אלא צבורים ע"ג הקרקע וז"ש הר"ב אח"כ ועל צבירת עצמות גלויים. וז"ל הרמב"ם בפ"י מהט"מ [הלכה ד'] או שהיו עצמות אדם צבורות ע"ג קרקע ע"כ ומה שהעתיק ומצבורת. וכן לקמן ומשדה. כן העתיק ג"כ הר"ש ז"ל]:

וכן עובד כוכבים שחרש. קבר בשדהו. הרמב"ם פ"י מה' טמא מת [הלכה ו']:

החורש מלטימיא להרמב"ם הוא מלה מורכבת מלא טמיא. ור"ל חפירה מלא עצמות. [ול"מ היה נ"ל שהמ"ם שבראש המלה מלטמיא. הוא משמש כמלת מן כהמ"ם שבמלת מצבירת ומלת משדה. וא"כ יהיה שורש המלה לטמיא. וחרש מהלטמיא ולהלן]:

מצבירת העצמות ר"ל או שאין העצמות בחפירה. רק הם צבורין כגל על פני הקרקע. וזה חרש על גבן. והרי זה מלתא דלא שכיחא דאין לך אדם שמבזה מתים כל כך. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרי בה רבנן [כביצה י"ח א']. ותו מדחורש על עצמות גלויי'. הרי וודאי ישגיח שכל עצם שיתאחז בהעגלה ינערו. ולא גזרו בה רבנן [הר"ש סוף משנה א']:

משדה שאבד הקבר בתוכה דהו"ל ס"ס. שמא לא חרש במקום הקבר. ושמא לא נאחז עצם בעגלה. דהרי אינו יודע מקום הקבר ומיירי שלא חרש כל השדה כולה:

או שנמצא בה קבר ר"ל או שחרש השדה. ואח"כ מצא בה קבר. ואע"ג דודאי נחרש הקבר מדחרש כל השדה. אפ"ה לא גזרו בה רבנן. כדי שלא הרבות טומאה בכל קרקעית א"י. דאל"כ כל מקום שימצא שם עצם מת בשדה. יטמאו כל השדה כולה. ולרמב"ם מיירי שלא נחרש הקבר. ואפ"ה קמ"ל דלא חיישינן שהיה עוד שם קבר במקום שנחרש השדה:

החורש את שאינו שלו מהרמב"ם משמע לכאורה דהטעם הוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כחולין ד"מ ע"ב]. מיהו א"א לומר כן. דוכי ס"ד שהזורק חלב לתוך קדירת חבירו לא יאסרנו [וכקושיית תוס' יבמות דפ"ג ב']. אע"כ דהא דאין אדם אוסר את שאינו שלו היינו רק באיסור התלוי במחשבת הפועל. משא"כ הכא עיקר האיסור הוא משום גלגול עצם כשעורה. ומ"ש בשלו או בשל חבירו. אלא נ"ל כוונת רבינו. משום דמצד הדין טהור לגמרי. מדאין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כנדה פ"ח מ"א] ואיכא נמי ס"ס. שמא לא נתפרר עצם למקום הלוכו. ואת"ל שבא עצם לשם אולי לא הסיטו המהלך שם. אלא רק מטעם קנסא טימאו השדה. מדביזה המתים. או משום שע"י חרישתו אפשר שיתפררו העצמות לשם. ותתרבה הטומאה בא"י [ועי' לקמן סי' כ"ב]. וכיון דזה חרש שדהו בלא דעתו. לא ס"ד דנקנס עי"ז לבעל השדה:

וכן עובד כוכבים שחרש אפילו בשדה שלו. ונ"ל משום דסתם עובדי כוכבים גזלי ארעתא נינהו [כסוכה ד"ל ע"א] הו"ל כחורש בשאינה שלו:

שאין בית פרס לכותיים אע"ג שאין סתמן גוזלי קרקע. וכ"ש עובדי כוכבים:

ולפ"ז בעשאו שליח לחרוש שדהו אז נטמא השדה. דלא עדיף משוגג דמסתמא קנסוהו. כדקנסו בחורש בשוגג בשביעית (כתרומות פ"ב מ"ג). אע"ג דשביעית בזה"ז נמי מדרבנן (כסנהדרין כ"ו ע"א). ובכל ענין קנסא לא שייך אין שליח לדבר עבירה.

ומ"ש הר"ש והר"ב שלא קנסו לכותים. ר"ל משום דכל גזירת טומאת ביה"פ הוא רק מדקנסוהו שביזה המתים דאסור לחרוש ע"ג קבר (כמגילה כט"א) או דטעם הקנס מדמרבה טומאה בא"י (וכמש"ל סימן כ"א) ולהכי אף שאינו רואה עצם במקום הלוכו. נטמא ההולך שם. ולפיכך הכותי לא יחשוב זה לקנס. דהוא עצמו אינו נזהר בד"ס. ולאחרים לא יגלה זה. דלא קפיד אלאו דלפני עור לא תתן מכשול (כחולין דף ה' ע"ב):

דחורש מלטימיא. מתני' דלא כר"מ דתניא בתוספת' ר"מ אומר החורש מלטימיא ה"ז עושה בית פרס. הר"ש ז"ל.

ומצבורת העצמות. נלע"ד דגרסי' המ"ם בנקודת חיר"ק וגם הצד"י והבי"ת בחול"ם והרי"ש בסגו"ל ולפי זה המ"ם שמושית כמו מ"ם דמשדה שאבד בה קבר אע"ג דל"ד למלת מלטימיא דההיא ודאי המ"ם שרשית בין שתגרוס מלטימיא הכל תיבה אחת בין שתגרוס מלא טמיא בשתי תיבות:

בפי' ר''ע ז"ל ואם תימצי לומר חרש שמא לא הוליך ממנה עצם. אמר המלקט זהו לשון הר"ש ז"ל וז"ל הרא"ש ז"ל ואם ת"ל חרש שמא לא דלדלה המחרישה העצמות שנמצאו אחר שנחרש ולא גזרו אלא על חורש במקום הקבר במזיד ע"כ:

החורש את שאינו שלו וכן עובד כוכבים שחרש אין עושין אותה וכו'. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א:

שאין בית הפרס. י"ס ואין בית הפרס וכן הגיה הרי"א ז"ל ואעפ"כ פירושו נ"ל שהוא כמו שאין וכדפי' ר"ע ז"ל: