משנה אהלות פרק ט״ו משנה ז׳

בטלו. ר"ל בטל דין הבית ואם היה בתוך זה העפר כלים ובמקום אחר ממנו טומאה הנה לא יטמאו אלו הכלים באהל שדין האהל כבר בטל להיות בית נהרס וכן כרי של תבואה וגל של אבנים ואע"פ ששם טומאה בצד הכלים ולא תהיה שם נגיעת הכלים לפי שטומאה רצוצה לא תטמא אם לא בנכחיות כמו שהשרשנו ואם היתה טומאה בזה הכרי כולו הוא כמו קבר סתום ומטמא מכל סביביו ול' התוספתא (שם) כרי של תבואה וטומאה בתוכו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו:

בית שמלאהו עפר. ה"ג בספרים. ובנ"א תבן והכי מייתי לה בפ"ז דעירובין ד' עח. ובפ"ק דסוכה ד' ד. אבל כתבו התוס' דמשום דמייתי לה אתבן. טעו להגיה הספרים תבן במקום עפר:

ובטלו כו' טומאה בוקעת כו'. דאילו לא בטלו הרי הוא כשאר חפצים המונחים באהל כדלעיל. ובגמרא פ"ז דעירובין רמי מהכא אדתנן התם חריץ שבין שתי חצירות כו' מלא עפר או צרורות מערבין אחד. ואין מערבין שנים. ואפי' בסתמא משמע דמתבטל. ומשני רב אשי בשלמא חריץ למיטיימיה קאי. אלא בית למיטיימיה קאי. וש"מ דנ"א דגרס הכא בטלו. דמשמע מסתמא בטלה. ליתא כלל. אבל הרמב"ם העתיק בטלו. ופי' דר"ל בטל דין הבית ואם היה בתוך זה העפר. כלים. ובמקום אחר ממנו טומאה הנה לא תטמא אלו הכלים באהל. שדין האהל כבר בטל להיות בית [נהרס] ע"כ. וצריך עיון סוגיא דעירובין ודסוכה וגם דבריו שבחבורו פ"ז לא הבינותי שכתב שם וז"ל בית שמלאו עפר. או צרורות. הרי זה בטל אצל הבית. והרי הוא כגל של עפר או צרורות. ואם היתה טומאה בתוך העפר בוקעת ועולה וכו'. וצ"ע [*ועיין בפרק ד דמקואות משנה ג]:

[*טומאה בוקעת כו'. כתב הר"ב אם יש כו' הרי הוא כקבר סתום כו'. כדתנן ברפ"ז]:

בית שמלאו אפי' לא ביטלו שם בפירוש הו"ל כאין דעתו לפנותו:

עפר גושי עפר שראללען בל"א:

ובטלו דדוקא עפר דק אפי' הניחו סתם. אמרינן דכביטלו בפירוש דמי. אבל צרורות אינן בטלין עד שיבטלם באמת בפירוש. [וקו' הש"ס בעירובין [דע"ח ב'] נ"ל דצרורות אצרורות קק"ל. ולא עפר אעפר. ומה דמקשה שם תו והרי ר' יוסי איפכא שמעינן ליה. לאו היינו בעפר אלא בתבן דקאמר דבאין עתיד לפנותו סגי. ובאהלות קאמר דצריך לבעל התבן בפירוש. ובזה יתורץ קושיית רתוי"ט הכא. מיהו לתוס' שם לא גרסינן במשנינו תבן. וכן מוכח לפענ"ד. דהרי לעיל [במ"ו] גרסינן שמלאו תבן ועי' סוכה דד"א]:

וכן כרי של תבואה שמונח באויר והטומאה טמונה בתוכה. וביטל להכרי להניחו כך:

או גל של צרורות שמונחים באויר. ולעיל מיירי שמילא מהן הבית. וקמ"ל דנתבטל עי"ז אהל הבית. והכא קמ"ל דהגל בעצמו אינו חוצץ. אפי' גבוה הרבה:

אפי' כגלו של עכן שלא היה אלא לפי שעה עד שקברוהו. אפ"ה חשוב כבטלוהו לעולם והו"ל טומאה שתחתיו רצוצה:

ואפי' טומאה בצד הכלים רק שאין נוגעין הכלים בהטומאה:

טומאה בוקעת ועולה גם למעלה מגג הבית. וגם למעלה מהגל. וגם הכלים שבבית [אב"י אם הגל הוא בתוך הבית] טהורין מה"ט כשאינן למעלה מול הטומאה. מדנתבטל חלול הבית לגמרי. מיהו אם יש במקום הטומאה טע"ט. אע"ג שאין הטהרה בתוך החלול שהטומאה בתוכו. הרי כל העפר ושאר הדברים שמסבבים ומכסים הטומאה. דינן כקבר סתום שמטמא כל סביביו [ועי' לעיל פ"ד בקרית ארבע סי' ג']:

כך כתב הר"ב. ותמהני האי כרי היכי דמי. אי בהוכשר. מה מהני שבטלו. הרי עדיין עכ"פ מק"ט. כיון שלא עשה בו מעשה (כתוס' ב"ב דיט"ב ד"ה ותיפוק) וכיון דמק"ט נהוי דינו כקיפולין (לעיל מ"א) דכשהעליון גבוה מהארץ טפח חשבינן לקיפולין תחתונים כליתנהו. והעליון מביא הטומאה לכל שתחתיו. וא"כ ה"נ כל מאכל המקב"ט מביא ואינו חוצץ (כלעיל פ"ח מ"ג) ולפיכך נחשוב פני העליון של הכרי כאהל. והתבואה שבפנימית הכרי נחשב כליתא. ויהיה טמא כל פנימית הכרי. וגם כל כנגד פני העליון של הכרי עד לרקיע טמא. ואת"ל הכא שאני מקיפולין. דהכא אין פני העליון של הכרי מגוף א' כקפול העליון שם. ולהכי לא מצטרפי גרעיני התבואה למחשב אהל א'. ודוקא בעדר (פ"ח מ"א) שיש בתחתית כל בהמה לכל הפחות טפח מתפשטת הטומאה מתחת א' לתחת כולן כשנוגעין זב"ז ברוחב טפח (כמשנה ג'). משא"כ הכא בכרי שהוא כולו גרעינין. גרעינין קטנים אמ"צ להחשב אהל. ליתא דהרי זרעים קטנים שהן ג"כ רק גרעינין קטנים ואפ"ה רק מדמחוברין לקרקע אין מביאין הטומאה (ועי' פ"ח סימן נ'). ואי נימא דהכא מיירי בכרי שלא הוכשר ואע"ג דגם בכה"ג אמרינן התם (פ"ח מ"א) דמביאה וחוצצת. והרי הכא אמרינן דבוקעת ועולה גם למעלה מהכרי. י"ל דדוקא כשיש אהל טע"ט תחת מאכל שלא הוכשר אמרי' דמביא וחוצץ. אבל כשהטומאה רצוצה תוך מאכל שלא הוכשר. טומאה בוקעת ועולה מתוכה גם למעלה מהכרי. דדוקא למן הצד חוצצת. או שיש אויר טפח תחתיה. מדלא הוכשר חוצצת. אבל כשהטומאה בתוכה אינה חוצצת. עכ"פ קשה הרי כל דבר החוצץ בפני הטומאה צריך שיבטלנו במקום שמניחו שם. והרי כל שהוא לצורך אדם או לתשמישו או למאכל בהמתו. אינו חוצץ בפני הטומאה. משום דבסוף יפנהו משם (כב"ב דיט"ב וד"כ ע"א). וא"כ מה מהני שביטל הכרי. הרי אפ"ה אינו חוצץ אבל מביא הטומאה. ולפיכך ק' שפיר דנחשב פנימית הכרי כאילו אינו. ופני העליון של הכרי נהוי כאהל שתתפשט הטומאה בכל תחתיתו וגם תבקע למעלה. שיהיה כל כנגד הכרי עד לרקיע טמא. משום דגם למעלה אינו חוצץ. ובשלמא להראב"ד (פט"ו מטו"מ) דכל שהחלון רחב ד"ט על ד' טפחים. כראוי להוצאת המת. אז דוקא כשרק ממעט הרווח של הד' טפחים צריך שיבטל הדבר שמיעט עמו הרווח ההוא. אבל כשסתם לגמרי כל הרווח. אפילו כשלא ביטלו סותם וחוצץ. אבל כשהחלון הוא טע"ט פתוח להביא הטומאה מחדר לחדר. אז אפי' תרתי לריעותא שלא סתמו לגמרי רק מיעטו מטע"ט וגם לא ביטלו להשאר שם לעולם. אפ"ה מחשב סתימה וחוצץ. והן אמת שהר"י קורקס ורבינו כ"מ מיאנו בחילוק זה של הראב"ד שמחלק בין פתח של ד' טפחים לפתח טע"ט והקשו על זה כמה קושיות ושדו ביה נרגא. ועכ"פ במה שמחלק הראב"ד בין כשממעט האויר או כשסתמו לגמרי כפי הנראה מודו ליה בזה. וכן כתבו התוס' לחלק כן (ב"ב ד"כ ע"א ד"ה היא). וא"כ יש לתרץ קושייתנו הנ"ל דכיון דהא דכל שלצורך אדם אינו חוצץ. היינו רק משום דמדצריך להדבר ההוא לא מבטל להניחו שם לעולם. והרי הכא דכל הרווח שתחת פני העליון של הכרי סתום לגמרי. אע"ג שלא בטלו כמבוטל דמי. והו"ל כסתום לגמרי תחת פני הכרי. לפיכך הטומאה שטמונה בתוכה והיא רצוצה. היא רק בוקעת ועולה. דפנים העליונים אינן חוצצין אפילו לא הוכשרה התבואה. מדאין כאן אהל תחתיו רק הטומאה רצוצה בתוכה. אבל להרמב"ם שם דס"ל דאפילו כשסתם לגמרי הרווח. אפ"ה צריך שיבטל הדבר שסתם בו. לכאורה קושייתנו במקומה עומדת. ואפשר דהא דאמרינן בסוגיא דב"ב דלכל שלצורך האדם לא מבטל ליה היינו מסתמא. משא"כ בבטלו בפירוש מהני. והכא בבטלו בפירוש מיירי. ואת"ל א"כ למה אצטריך בש"ס ב"ב לאדחוקי אנפשיה לאוקמי להא דתבן וגרוגרות חוצצין. איירי בלא חזו כלל. לוקמינהו דמיירי שבטלן בפירוש. י"ל הרי בל"ז גם להראב"ד גם להתוס' דס"ל דכשסתמו בפירוש א"צ לבטלו נמי תקשי. דלשני הש"ס דהא דתבן וגרוגרות חוצצין מיירי בשסתם עמן לגמרי הרווח. אע"כ דמדקתני סתמא משמע דבכל ענין חוצצין. וק"ק דהרי הכא נמי סתמא קתני. וי"ל:

כך כתב הרא"ש. וא"כ לפי דברינו. דאפילו אזמן קצר קאמר א"כ אכל הנך שנזכרו במשנתינו קאי דבכולן א"צ שיבטל שם לעולם. ודבר גדול למדנו הכא מדברי רבינו דכל ביטול שנזכר אצל חציצת טומאה סגי בשמבטלו רק להשאר שם עד שיסתלק הטומאה. ובזה יתורץ כמה קושיות שהקשו רבעתו"ס (ב"ב דכע"א ד"ה היא) מטפיח בגמי שלהי שבת ומתיבותא (מגילה כו"ב) ודו"ק. אמנם תמהני. הרי בעכן כתיב (יהושע ג׳:ז׳ פנ"ז) ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה. ואע"ג דכל עד היום הזה אין משמעותו לעולם ממש. דהרי בבני עשו כתיב וישבו שם עד היום הזה (דברים ב׳:כ״ב פנ"ב) והרי סנחריב בלבל כל האומות (כידים פ"ד מ"ד). עכ"פ משמע זמן ארוך מאד. וא"כ איך כתב רבינו שגל עכן לא היה רק עד אחר שקברוהו. וגם בל"ז לא ידענא מנ"ל לרבינו הא שלא נשאר הגל הזה רק עד אחר שקברוהו. ולמה לא פירש רבינו כפשוטו. דהיינו כגלו של עכן שהיה גבוה מאד. וכמפורש בקרא שהיה גדול. ואפ"ה לא מהני הכסוי העב ואינו חוצץ רק הטומאה שבתוכה בוקע ועולה עד לרקיע. ולפי דברינו אלה לא קאי דוגמת גלו של עכן דנקט. רק אכרי תבואה וגל צרורות שזכרם בסמוך. אולם בעיקר הדין של רבינו דסגי בשמבטלו רק עד שתסתלק הטומאה אין להביא ראיה לזה מלעיל (פ"ו מ"ב) וע"ש. דדלת שאני דברוב פעמים עומד לנעול. ועי' לעיל פ"ח בהלכתא וגבירתא סימן ה' מה דק"ל בזה:

בית שמלאו עפר וכו'. בפ"ק דסוכה דף ד' מייתי לה בקיצור כמו שפירשו שם תוספות ז"ל וכתבתיו בעירובין פ' חלון סימן ג' וז"ל הר"ש ז"ל וכתוב שם בכל הספרים תבן או צרורות וגם כתוב שם ובטלו בטל ולא מסתבר לומר דההיא ברייתא היא דאין לו להביא ברייתא כיון דיכול להביא מן המשנה ואין להקפיד על מה שמקצרה שכן דרך בכל התלמוד לקצר משניות ע"כ ועיין גם כן במ"ש בשמו ז"ל שם בערובין ור' יוסי פליג התם בברייתא דתניא ר' יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם עפר ובטל עפר ועתיד לפנותו הרי הוא כסתם תבן ולא בטיל אלמא לר' יוסי עפר סתם בטיל וכתב הר"ש ז"ל והא דקתני בברייתא דר' יוסי אומר הרי הוא כסתם עפר ובטל ומשמע דאמתני' דבוקעת ועולה קאי על כרחין ר' יוסי לית ליה בוקעת ועולה כדמוכח פ' העור והרוטב וצריך לומר דנ"מ לר' יוסי לענין דאין מביא טומאה והא דקאמר ר' יוסי פרק הישן ממקומו היה ממלא מפני קבר התהום אע"ג דלית ליה לר' יוסי בוקעת ועולה קבר שאני דכתיב או בקבר ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס או צרורות בטלו בלא וי"ו. וז"ל הרא"ש ז"ל בטלו פירוש בטלו מתורת בית ואם היו בעפר כלים מצד אחד וטומאה מצד אחר אינו מביא את הטומאה לכלים ויש גורסין ובטלו כלומר שביטל העפר ואין עתיד לפנותו כגלו של עכן שלא היה אלא לפי שעה עד שקברוהו חשיב רצוץ כל מה שתחתיו ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל רפ"ק דסוכה כרי ובטלו פי' כל זמן שהטומאה שם ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם שדרך כרי של תבואה לעמוד שם ימים שאין אדם מזיזו כלל אבל גבי סוכה אמרינן דאם היתה גבוהה מעשרים ובא למעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט ואף על גב דבטלינהו לכל שבעת ימי החג אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם שאין אדם עשוי לבטלן ז' ימים אלא משתמש בהן תדיר ע"כ. וברמב"ם פ"ז דהלכות טומאת מת סימן ה' ו' אלא שבדפוסים הראשונים בין קטן בין גדול כתוב בית שמלאו עפר או צרורות ה"ז בטל הבית והרי הוא כגל של עפר וכו' ובדפוס כסף משנה ה"ז בטל אצל הבית והרי הוא וכו' ומ"מ נראה דלענין הדין אין נפקותא בשנוי הגרסא אלא אם צריך לבטל העפר ג"כ פי' שאינו חושב לפנותו: