משנה אהלות פרק י״ג משנה א׳

כבר התבאר בי"ז מכלים שמלא אגרוף כראש הגדול של אדם ושמלא מקדח גדול שבלשכה כפונדיון ומאור הוא ארובה אשר יכנס ממנה האורה ואמר שמי שפתח הארובה להכנס ממנ' אורה אם היה כפונדיון או יותר תביא את הטומאה אם לא שיהיה בה טפח על טפח לפי מה שקדם בהלכות מזו המסכת ואם זאת הארובה נפתחה מעצמה ר"ל מבלי פועל אדם אבל בשאר מהסבות אשר זכר או זולתם הנה זאת הארובה תקרא מאור שלא נעשה בידי אדם הנה הוא לא תצא ממנו הטומאה ויכנס בבית אחר אלא א"כ היה ממלא אגרוף ולמעלה וזה כאשר לא כוון על זאת הארובה אשר נפתחה בלי כוונה לענין מן הענינים אבל אם ספק אם כוונו עליו לענין מה הנה הוא ישאר בשיעור הראשון ואע"פ שלא נעשה בידי אדם ולזה אם חשב על זה החלון אשר פתח אותו המים או זולתו להשאר להשתמש בו שיעורו כפותח טפח ואם חשב עליו להשאר בעבור האור שיכנס בו שיעורו מלא מקדח כמו שאם פתחה מתחלה לכך הנה התבאר זאת ההלכה על השלימות והתאמת לך שלארובה ארבעה שעורים היותר קטן מלא מקדח והנמשך אליו אצבעיים על רוחב גודל ואשר ימשך אליו טפח על טפח והיותר גדול מלא אגרוף והתבאר הדין את אשר יצטרך בו לכל שיעור מהן: סריגות. הן השבכות הארוגות מקנים וזולתם ושם הקנה הדק סריג וכן רפפות מין מן השבכות ויעשו חלונות גדולות בהם להכנס בהם האורה: עוד יעשו על החלונות בכללה שבכה יעשה מעץ ערבה או מחריות של דקל או בנין או זולת זה ואומרים ב"ש כי אם היתה בנקבי זאת השבכה מלא מקדח יביא את הטומאה כי האורה יכנס בו ולזה כוון: עוד חזר במאמר לפי כוונת ההלכה ואמר שזה אשר שמנו שיעור למאור מלא מקדח הוא להביא את הטומאה לבית שהיא תכנס מזה הנקב כאשר היתה שם טומאה או תחת אהל מחובר בזה המאור לפי מה שקדם ביאורו וכן הוציאה את הטומאה שכאשר היתה טומאה בבית תצא מזה המאור הקטן ויטמא כנגדו וחלק רבי שמעון ואמר ואפילו מן המאור לא תצא טומאה בפחות מטפח ואין הלכה כר' שמעון:

מקדח גדול של לשכה. פירש הר"ב כפונדיון האטלקי וכו'. עיין [מ"ש] במשנה יב פי"ז דכלים [ד"ה כפונדיון]:

[*רום אצבעות על רוחב הגודל. הרמב"ם והר"ש מהתוספתא]:

אלו הן שירי המאור חלון שסתמה ולא הספיק לגומרה. משום דלא הספיק לגמרה משכחת לה בכמה אנפי להכי תני אלו הן [לשון רבים] והכי איתא בתוספתא הביאה הר"ש אלו הן שירי המאור חלון שהיא סתומה [*וז"ל הרמב"ם פי"ד מהט"מ [הלכה ג']. מאור שהתחיל לסתמו] ולא היה לו טיט לגומרה או שקראו חברו. או שחשכה לילי שבת. ע"כ. כך נ"ל:

חררוהו מים. עיין לשון רש"י שהעתקתי בספ"ג:

מלא אגרוף. פי' הר"ב אגרופו של בן אבטיח וכו'. עיין במשנה יב פי"ז דכלים [ד"ה כמלא אגרוף]. [*וז"ש הר"ב של כל אדם מפירוש הר"ש העתיק כן ואינו נכון וכי כל ראשי אדם שוים הם. וכן במשנה שכתבתי ליתא לתיבת כל. וכן הובאה בבכורו' פ"ו ד' לז ואף הרמב"ם פי"ד מהט"מ [הל' ב'] העתיק של אדם]:

ר"ש אומר להביא את הטומא' אבל להוציא וכו'. ל' הר"ב ור"ש פליג וסבר בין להביא בין להוציא. כולן שיעורן בפ"ט כו'. וכ"כ הר"ש. ונראה ודאי דל"ג אבל להוציא אלא ה"ג ולהוציא כו' ואע"פ שכתב הר"ש. דעוד יש לפרש דה"ק להביא את הטומאה ודאי נאמרו כל השעורים. אבל להוציא את הטומאה כולן בפותח טפח. וניחא האי פירושא אי קאי אמלא אגרוף. דאי אמלא מקדח. כיון דלהביא טומאה סגי בהכי כ"ש להוציא כדאמרן בכמה דוכתי שדרך טומאה לצאת. ואין דרך טומאה ליכנס. ע"כ. לא תידוק מינה דגירס' אבל להוציא כו' דכי נמי גרס ולהוציא שפיר מצי לפרושי דה"ק אבל להוציא כו'. ומ"מ אין למחוק גי' הספר דלפי' השני גיר' נכונה היא וכן היא גיר' הרמב"ם. ומהר"ם הגיה רש"א להביא הטומאה ולהוציא הטומאה:

העושה מאור שעשה חור בכותל להכניס בו אור להחדר:

בתחלה נ"ל דמלת בתחלה הכא פירושו כתחלת התנור [כלים רפ"ה]. ור"ל כשהתחיל לעשות מאור ולא גמרו עדיין. אפ"ה משעשה כבר חללו כמלא מקדח של לשכה. מביא ומוציאה טומאה. ולא אמרי' דמדלא גמרו עדיין לא מחשב עדיין מאור. או נ"ל דמלת בתחלה הכא פי' כמלת בתחלה לעיל [פ"ז מ"ג]. דהיינו שלא היה בכותל חלון מקודם. ולרבותא נקט הכי. דלא מבעיא כשהיה כאן חלון וסתמו וחזרו נמלך לפתחו. ודאי סגי משעה שעשה חור למאור כמלא מקדח. אלא אפי' היה בתחלה כאן כותל סתום. וחתר השתא בהכותל ועשה בה חור למאור כמלא מקדח. סגי בזה להכניס ולהוציא בו טומאה:

ושיעור מקדח זה כגודל פונדיון [ככלים פי"ז מי"ב] והוא שליש טפח. וטפח הוא ד' גודלין [ועי' י"ד סי' ל' וסי' מ"ח]. וא"כ רוחב החלון גודל ושליש על גודל ושליש:

שירי המאור ר"ל אבל אם היה כאן חלון גדול. וסתם קצת ושייר ממנו קצת עדיין:

רום אצבעיים על רוחב הגודל נ"ל דאף דבכל מקום שמשערין באצבע. היינו אגודל [כרמב"ם פט"ו מתפלה ה"ד ופי"ז משבת ה"ו]. עכ"פ הכא מדלא קאמר אצבעיים על אצבע. וקאמר אצבעיים על גודל ש"מ דאצבעיים דקאמר. ר"ל אצבעיים ממש. דהיינו אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות די"א א']. [ולפי מה דאמרינן [מנחות מא"ב] דד' גודלין הן ה' אצבעות א"כ יהיה אגודל 1/4 1 אצבע וכל אצבע יהיה לפ"ז 4/5 אגודל]:

חלון שסתמה ולא הספיק לגומרה לגמור סתימת החלון. ואין חילוק בין שנתעכב ע"י אדם שקראו ממלאכתו. או ע"י הזמן שנתהווה שבת. או ע"י שלא היה לו טיט לסתמו כולו. או שנעשה עיף וכדומה. ומדיש כמה מיני עכובים. להכי נקט אלו הן לשון רבים:

חררוהו מים ר"ל אבל אם החור הזה שבכותל לא עשאו בכוונה. אלא שהמים עשו החור:

או שאכלתו מלחת דע"י שהיתה ארץ מליחה תחתיו נתעכל המקום בהכותל ונעשה שם נקב מעצמו:

שעורו מלא אגרוף דאע"ג דלענין אהל לא גרע נעשה מעצמו מאילו נעשה בכוונה [כלעיל ספ"ג]. הכא שיביא טומאה מאהל לאהל אחר אינו מביא או מוציא הטומאה עד שיהיה הנקב כמלא אגרוף של אדם הגדול מאד. דהיינו כראש אדם בינוני שכבר נתגדל [כפי"ז דכלים מי"ב]:

חשב עליו אחלון שלא נעשה בכוונה קאי:

לתשמיש להניח שם חפציו. או להושיט דרך שם להחדר הסמוך לו. או להציץ מתוכו לחדר האחר או לשוק. [ואף דלכאורה היה נראה כיון דלהוציא ולהכניס טומאה בעינן צריך שיהיה החור עשוי להכניס ולהוציא ולא סגי בשעשוי להניח שם תשמישיו. אפ"ה כיון דקיי"ל דגם בחור שאינו עשוי להכניס ולהוציא עכ"פ מדרבנן שמה פתח [כשבת קמ"ו א']. א"כ ה"נ לענין טומאה שמה פתח עכ"פ מדרבנן ומתפשטת ויוצאת הטומאה דרך שם]:

למאור ר"ל ואם חישב על נקב זה להביא דרך שם האור מבחוץ:

הסריגות גיטטער בל"א והוא כעין רשת מעצים דקים או ברזילין דקין שמחברין אותן תוך חלול החלון הגדול כדי שלא יכנוס גנב לשם:

והרפפות הוא מלבן כאורך ורוחב אויר החלון. וממלאין כל רוחב חלול המלבן זה. עם דפין קטנים שקובעין אותן בו בכל רחבו. וכולן שוכבין זע"ז בשפוע. ומרוחקין זה מזה קצת כדי שיבא דרך שם אור היום או אויר להבית. ואפ"ה לא יהיו בני רה"ר יכולים להציץ דרך שם להבית:

מצטרפות כמלא מקדח דאם כל האוירים שבין הסריגות. או שבין הדפים הקטנים שברפפות הם יחד כמלא מקדח מצטרפי:

כדברי בית שמאי מיהו נ"ל דבעשוי לתשמיש גם לב"ש אין האוירים מצטרפין לשעור טע"ט דכל שאין טע"ט ביחד אויר לא חזי לתשמיש ולהכי חוצץ ולא מביא [כלעיל פ"ח מ"ד]:

להביא הטומאה ולהוציא הטומאה אכולהו שיעורי שהזכיר במשנה קאי. כל חד וחד הוא מביא הטומאה מחדר לחדר דרך החלון שביניהן. וכמו כן הוא מוציא הטומאה וכגון שטומאה בבית. ובו חלונות הרבה סגורים כולן טמאין תחת המשקוף בחוץ. נפתח א' מהן ויש בו רווח כשיעור האמור בו. הוא טמא וכולן טהורים [כלעיל פ"ז מ"ו]. והיינו דקאמר הכא שמוציא את הטומאה. ר"ל דאמרינן שתצא בו הטומאה ולא בהאחרות או ר"ל שמוציא הטומאה מהאחרות שהיו טמאין קודם שנפתח זה. והשתא נטהרו [כך פירשתי ע"ד הגאון רב"א]:

אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח דס"ל דדוקא להביא הטומאה לשום מקום סגי בשיעור זוטא מדהו"ל לחומרא אבל להוציא הטומאה ולהציל שאר הפתחים דהו"ל לקולא. צריך שיהיה בהחלון. שיציל האחרות שיעור גדול יותר מהנזכרים במשנה והיינו טפח:

וא"כ לפי שיעור זה יהיה שיעור מאור בתחלה 2/3 1 אצבע על 2/3 1 אצבע שהן בתשבורת 25/3 אצבעות מרובעים. ואם נעשה מאלו אצבעות שלמות מרובעות. יהיו 7/9 2 אצבעות ושירי המאור יהיה לפי חשבון הנ"ל 8/4 אצבע על 5/4 אצבע. שהן בתשבורת 40/4 אצבע. שהן 1/2 2 אצבעות. וכן בדין. שיהיה שיור של דבר קטן יותר מאשר הוא בתחלה. דהרי אם ננכה 1/2 2 אצבע מן 7/9 2 ישאר 7/18 אצבע מה שיהיה מאור בתחלה יותר גדול משיורי מאור. מלבד דבאמת שיעור שיור דהכא היינו רק לחלון שהיה גדול ביותר. ולכאורה יש להוכיח מזה דאצבעיים דהכא. אינן גודלין. דהרי בכל דוכתא כל שיור זוטר שעוריה מהשיעור תחלה (כסוכה יג"א ומנחות לט"א וספי"א דפרה). וא"כ אי נימא דאצבעיים דנקט הכא היינו גודלין כבכל דוכתא. יהיה שיעור דבסוף גדול מהשיעור בתחלה. י"ל דשירי המאור הכא לא שנסתם מעצמו אלא שהתחיל וסתמו בכוונה. ודעתו לסתמו לגמרי. ולהכי שיורי דהכא גרע משאר שיורים שנעשו ממילא. דהנך מדנשתיירו ממילא. לפיכך כיון שכבר היה בהם פ"א כשיעור לא נתבטל עדיין שמן מהן אף שנתמעטו קצת משיעור הראוי להן אבל הכא שסתם בכוונה ודעתו לסתמו לגמרי. אזלינן בתר מחשבתו. וכל שנתמעט משיעור אצבעיים. אף שנשאר כשיעור מאור בתחלה. אפ"ה כסתום דמי. וא"ת עכ"פ ק' דגם במאור בתחלה נמי ניזל בתר מחשבתו. וכשיפתח משהו יבוא בו הטומאה. ומ"ש מלעיל (פ"ז מ"ג) דסגי לב"ה בשיפתח משהו. י"ל התם לאו משום שדעתו לפתחו הרבה סגי לב"ה בכ"ש. רק מדיש שם כבר פתח אלא שננעל הדלת. ולהכי בפתח משהו סגי:

והא דלא נקט כראש גדול של אדם. ה"ט דמדנקט כל שעורי דלעיל באצבעות. שהן חלקי היד. נקט נמי הך שיעור ביד. דהיינו באגרוף. והא דנקט ברישא כמקדח ולא בשליש טפח. היינו משום דשליש טפח אינה מדה שלימה. ומה"ט נמי נקט אצבעיים על גודל. ולא נקט הכל בשיעור אצבעיים על רוחב אצבע ורביעי. וכ"כ ברישא נקט שיעור מקדח. ולא שיעור אגודל או שיעור אצבעות. היינו כולו מדלא בעי למנקט שברים:

כך פירשתי על דעת הרא"ש. ונ"ל דהא דנקט הרא"ש סריגי ברזל. לאו לדוגמא בעלמא נקט הכי. אלא דקמ"ל דאע"ג דסריגי ברזל מק"ט. והרי אפילו היה כל החלון נסתם בטס ברזל לא היה חוצץ מה"ט. אפ"ה הכא כיון שקבע כאן הסריגים בכותל. שוב אמק"ט וחוצץ (כלעיל פ"ו סימן כ'. ועי' עוד כלים פי"ד סוף מ"ג). והא דתנינן לעיל (פ"ח מ"ד) דסריגות חוצצין ולא מביאין. היינו לפי דעת ב"ה דמשנתינו אתיא:

ולפענ"ד אפשר לפרש דלהביא ולהוציא דמשנתינו תרווייהו אמשנה דפ"ז מ"ג קאי. וה"ק להביא הטומאה לכל חלון וחלון שיש בו כשיעור מקדח. כשהטומאה בבית ולהוציא הטומאה משאר החלונות אף שהן גדולים ביותר אם נפתח זה שהוא רק כמקדח. וע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל עוררני לפרש עוד דה"ק. להביא טומאה מחדר לחדר כשהחלון ביניהן גדול כמקדח והוא פתוח. דאע"ג דכזית ממת צריך לפתחו טפח (כפ"ג ט"ו) היינו בחלון העשוי לתשמיש. ולהוציא טומאה דקאמר היינו כשהמת בבית. ואפילו כשפתח זה נעול נטמאו הטהרות שתחת המשקוף שלו מבחוץ. משום דדרך טומאה לצאת (כפ"ו מ"ג). והיינו טעמא דר"ש דמיקל בלהוציא. ומצריך דוקא טפח. משום שהדלת נעול. וגם משום דטומאה זו שמחוץ לדלת הנעול רק מדרבנן הוא (כרש"י ביצה ד"י ע"א) וקילא טפי מלהביא הטומאה בהרישא דוודאי דאורייתא:

ולרמב"ם בפירושו ובחבורו להביא היינו כדאמרן. ולהוציא היינו כשהחלון הוא בתקרת הבית והמת למטה מהתקרה. והטהרה למעלה נגד הארובה. אז רק כשהארובה טע"ט נטמא הטהרה שלמעלה מהארובה. ולפי דברי רבינו צ"ל דרק אשיעור אגרוף פליג ר"ש. וס"ל דלהוציא סגי בטפח. דאי אשיעור שפחות מטפח כמקדח וכדומה. א"כ בהא נימא ר"ש דלהוציא לא סגי במקדח. אלא צריך טע"ט. הרי אדרבה יותר נקל לטומאה לצאת מלהכנס (כפ"ג מ"ז ופ"ד מ"א ובשאר דוכתי במכילתן). אבל זה תמוה. שהרי הרמב"ם בפירושו כאן בפירוש אמר לן דאשיעור מקדח קאי. והיותר תמוה על דברי רבינו דיש להקשות לדבריו. דס"ל דלהוציא הטומאה היינו כשהטהרה למעלה נגד החור. דלת"ק כשהחור כמלא מקדח נטמא הטהרה. ולר"ש דוקא כשהחור טע"ט נטמא הטהרה. וקשה ממ"נ אי מיירי בשהטומאה אינה תחת החור. רק תחת התקרה שהחור בו. א"כ מה לי שיעור מקדח טפח ואגרוף. הרי לא התפשטה טומאה כלל לתחת החור. דאין לבוד לטומאה (כלעיל פ"י מ"א וב'). ואי מיירי הכא שהטומאה מונחת מכוון תחת אויר החור. א"כ עכ"פ ל"ל שיעור מקדח לת"ק. הרי גם בקטן יותר מזה כל שכנגד הטומאה טמא (כלעיל פ"י מ"ב). והרי התם דמיירי שהוא חלון לתשמיש. מדלכ"ע צריך שיעור גדול יותר מלמאור. ואפ"ה גם כשהחלון קטן מאד. טומאה יוצאה עכ"פ כנגדה. מכ"ש הכא. דמיירי בחלון למאור. דסגי לן בשיעור קטן לענין להביא הטומאה. מכ"ש דסגי לן בשיעור קטן יותר ממקדח להוציא עכ"פ הטומאה כנגדה. וכ"ש דק' הכא לר"ש דס"ל הכא דאפילו בשיעור מקדח אין טומאה יוצא. והרי לעיל סתמא קאמר דאפילו בפחות מטפח טומאה יוצאת כנגדה. וטפי מזה ק' הנך קושיות אי נגרוס בדברי רבינו דקאי ר"ש אשיעור אגרוף. דאף דהתם מיירי בשעשה החלון בכוונה. והכא שלא בכוונה. עכ"פ כל כנגד הטומאה אפילו בלי חלון שנעשה בכוונה הטומאה מתפשטת דרך חור כנגדה. לכן בחרתי הסתופף לפרש להוציא הטומאה כדברי רב"א זצוק"ל. וגם לדבריו הקדושים צריך לדחוק קצת בהפירוש להוציא הטומאה. דמה דקרי לה תנא הכא להביא את הטומאה דהיינו לטמא כל הפתחים של הבית שהטומאה בתוכו. קרי לה לעיל (פ"ג מ"ו). להוציא הטומאה (וע"ש). ומה דקרי לה הכא להוציא. קרי לה התם להציל מטומאה וע"ש. אולם יש עוד גרסא להר"ש והרא"ש והר"ב. דגרסי בדברי ת"ק בין להוציא ובין להכניס ששיעורו במקדח. ולר"ש בין להוציא ובין להכניס בטע"ט. וכתבו עוד דהך בבא אכולהו שיעורי דלעיל מקדח ורום אצבעיים ואגרוף קאי. מיהו מהו להוציא לא פירשו לנו רבותינו. ואי נימא דכהרמב"ם ס"ל בזה. תקשי גם לדידהו כל הקושיות שהקשינו להרמב"ם. ולהכי מסתבר דכרב"א ס"ל בפירוש מלת להוציא. ויהיה איך שיהיה. צ"ל לכל רבותינו. דהא דנקטינן בכולה ש"ס ובכל דוכתי במכילתן. דטפח על טפח מביא הטומאה. היינו רק בחלון העשוי לתשמיש. דבו לבד כ"ע מודו דבין להוציא ובין להכניס שיעורי' בטפח. ואבינו שבשמים יאיר עינינו במאור תורתו לעד:

העושה מאור בתחלה שיעורו כמלא מקדח. כצ"ל:

על רוחב הגודל. אית דגרסי הגדול ושמא גודל קרי ליה גדול לפי שהוא רחב מכל האצבעות. הר"ש ז"ל:

חררוהו מים או שרצים. היינו מאור שלא נעשה בידי אדם דתנן בפי"ז דכלים סימן י"ב: השב עליו וכי'. שהמחשבה כאן כמעשה. הרמב"ם ז"ל בחבורו:

בפי' ר''ע ז"ל ור"ש פליג וסבר בין להביא בין להוציא כולם שיעורם בפותח טפח ואפילו בחלון העשוי לאורה ולית ליה וכו' ע"כ. אמר המלקט ולפי זה לא גרסי' במילתיה דר"ש אבל אלא ה"ג רש"א להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה בפותח טפח וכתב הרא"ש ז"ל א"נ קאמר ר"ש דוקא נאמרו הני שיעורי להביא אבל להוציא בפותח טפח ויש משניות דגרסי' אבל ויתכן זה הפירוש אי קאי אמלא אגרוף דאי אמלא מקדח כיון דלהביא טומאה סגי בהכי כ"ש להוציא כדאמרן בכמה דוכתי שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס עכ"ל ז"ל והוא ג"כ פירוש שני לה"ר שמשון ז"ל. ואפשר שאם היה רואה התי"ט דברי הרא"ש ז"ל היה מודה דלפי' שני גריס הר"ש ז"ל אבל: