משנה אהלות פרק י״ב משנה ד׳

אמר בכאן בתוך הבית בגג הבית כמו שאמר במה שקדם ארובה שהיא בתוך הבית וכן התבאר בתוספת' ושם נאמר סנדל של עריסה שפוחת מעזיבה שיעורו בפותח טפח נפחת הבית מאליו שיעורו מלא אגרוף וערס הוא המטה הנה ערשו ערש ברזל (דברים ג׳:י״א) וסנדל של עריסה הוא דומה לעטרה של פתח אשר יעשה מברזל וזה שיעשה מברזל טבעת יכנס בו רגל המטה והוא יקרא סנדל ואמר כי כאשר היה מטה בעלי' ונקב בגג הבית עד שיעבור אל אויר הבית נקב ונכנס בו סנדל של עריס' ר"ל כי כאשר הרכיב שם רגל המטה עד שתהי' זאת הסנדל אשר תחת רגל המטה נראה בגג הבית ויהי' זה הסנדל מאהיל על הטומאה הנה אם היה זה הנקב אשר נעל אותו הסנדל טע"ט הכל טמא ר"ל העליה וכל מה ששם מכלי' לפי מה שקדם בפ"י ואם לא יהי' בו טע"ט העליה טהורה וזה הסנדל לבדו הוא אשר יטמא ככופה המאהיל על הטומאה וכבר היה חלק מהאהל ויקרא אב הטומאה והמטה הסמוכה עליה ראשון לטומאה והדבר אשר יגע למטה שני לפי מה שהשרשנו וביארנו בפתיחת זה הסדר והוא ענין אומרו מונין בו כדרך שמונין במת וכן כל כלי מתכות כזה הסנדל או בגדים שהם שמים אותו אב על דין טומאת הכלים כמת כמו שהתבאר בראש מס' זו:

סנדל כו'. פי' הר"ב רגילים להניח תחת רגליה כו' לנוי כו'. ומסיים הר"ש דבערוך פי' כשאין רגליה שוין מניח חתיכת לוח תחת הרגל ואותו לוח נקרא סנדל ע"כ. ועיין מ"ש לקמן בשם מהר"ם בסוף משנתינו:

עריסה. לשון הר"ב עריסה של תינוק. ול' הרמב"ם ערס הוא המטה [לשון] הנה ערשו ערש ברזל (דברים):

שפחתו בתוך הבית. לשון הר"ב שנפחת הגג של עלייה. משמע שמאליו נפחת. ותמיהני דבפ' דלקמן מחלקים בין עושה חלון לנפחת מאליו ונעשה חלון. והרמב"ם וכן הר"ש הביאו תוספתא סנדל של עריסה שפחת מעזיבה שעורו בפותח טפח נפחת' הבית מאליו שעורו מלא אגרוף. וכ"כ מהר"מ דמתני' דוקא בפחת' ולא בנפחת' מאליו:

הכל טמא. ר"ל העלייה וכל מה שבה מכלים לפי מה שקדם בפרק עשירי הרמב"ם. ובנ"א מביא את הטומאה וכן העתיק הר"ב. ואין ביניהם אלא שינוי הלשון:

ואם לאו מונין בו וכו'. לשון הר"ש. ואע"ג דתנן לעיל פ"י [משנה ב] גבי ארובה שאין בה פותח טפח טומאה בבית נתן את רגלו טהורה. הכא מיירי כשהסנדל נתון בפחת המעזיבה בחציה של מטה דנדונית מחצה על מחצה כדתנן לעיל בפ"ו [משנה ד] ע"כ. והיינו נמי דדייק הר"ב לפרש ברישא שנראה סנדל העריסה בתוך הבית וכו' וטומאה בתוך הבית. אבל יש עוד פנים לפרש דמיירי שהטומאה תחת הפחת וכשקדם הטומאה לסנדל כי ההיא דפרק עשירי משנה ב. אליבא דרבנן. וכן דייק הכ"מ מפירוש הרמב"ם בפט"ז מהלכות טמא מת [הלכה ד]. וכתב [עוד] וא"ת מאי שנא מהא דתנן התם משנה ה הטומאה כנגד הארובה ונתן דבר שהוא מקבל טומאה הכל טמא. ותירץ הר"י קורקוס ז"ל. שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפחת ויושב שם מהתקרה הוא חשוב ואין אומרים בו עירב את הטומאה ולפיכך דייק הרמב"ם לכתוב והית' רגל הערש סותמת את הארובה ע"כ. ובאו לידי דברי מהר"ם שכתב דע"כ מיירי דטומאה בבית שלא כנגד הנקב דאי כנגד הנקב אפי' אם הנקב פחות מטפח מביא את הטומאה. כדתנן לעיל [רפ"י] נתן דבר המקבל טומאה עירב את הטומאה הלכך בעינן לאוקמי כשהסנדל בחצי המעזיבה של צד הבית. וצריך לומר דשאר כל העריסה מחצי המעזיבה ולמעלה של צד העליה והשתא ניחא האי דנקט מונין בו כדרך שמונין במת. דסנדל חשיב כאילו הוא באהל המת ושאר העריסה הוי דיקרב בדיקרב וטמאה טומאת שבעה. והנוגע בעריסה טמא טומאת ערב דהסנדל והעריסה הוי כשני כלים ואינן חבור כדתנן בסוף מסכת פרה [משנה ח]. המלבן אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה והיינו סנדל של עריסה אלא דשל מטה גדולה קרוי מלבן כי ההיא דמסכת כלים פי"ח [משנה ג] אין טמא אלא מטה ומלבן. ובפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סט) מלבנות המטה וכו' ושל עריסה של תינוק מקרי סנדל ע"כ:

סנדל של עריסה עריסת קטן רגילין לתת תחת כל א' מרגליה כעין סנדל של מתכות לנוי או כדי שלא יתרקבו הרגלים:

שפחתו בתוך הבית ר"ל שעשה נקבים טפח בכוונה. בהמעזיבה שבין חדר תחתון לעליי' והעלי' יש ג"כ קרוי ע"ג ותחב הסנדלין בהנקבים שבמעזיבה כדי שלא תזוז עריסת הקטן ממקומה. ומיירי שהמת בחדר התחתון:

אם יש בו בהנקב:

הכל טמא כל מה שבבית ושבעליה. דהסנדל אינו חוצץ מדהוא כלי [כרפ"ו] והטומאה נכנסת מהבית להעליה המקורה דרך החור שרחבו טפח [כרפ"י]:

ואם לאו מונין בו כדרך שמונין במת דהסנדל טטו"ז. והמטה שנגעה בהסנדל הו"ל אב. והתינוק ששוכב בעריסה הו"ל ראשון:

כך כתב הרמב"ם (בפט"ז מטו"מ) ודלא כהר"ב הכא שכתב דמיירי שנפחת מעצמה מסנדל המתכת וזה תמוה. דא"כ כל נקב שנעשה מאליו. אין הטומאה יוצא בו בשרחבו טפח. אלא צריך רוחב אגרוף (כלקמן רפי"ג). וי"ל גם להר"ש והר"ב דהכא מדנעשה ע"י דחיקת האדם בהסנדל. לא הו"ל כנעשה ממילא. א"נ י"ל דהכא איירי בשחישב על הנקבים שיהיו לתשמישו. כדי שיעמדו שם הרגלים על מכונתם. ולא יזוזו ממקומן. והרי בכה"ג סגי להנקב בטפח. וכמבואר שם:

וא"ת הרי חור זה פחות מטפח. והרי תנן לעיל (פ"י מ"ב) דבכה"ג אין התפשטות הטומאה יוצאת ואיך יהיה הסנדל והעריסה והתינוק טמאים. ואי"ל דהכא מיירי שהטומאה מונחת נגד החור שבמעזיבה ממש. דבכה"ג אף שאין בהנקב שבמעזיבה פ"ט טומאה יוצאה בו (כלעיל פ"י מ"ה) ליתא. דא"כ היכי קאמר תנא דמונין בה וכו'. הרי הסנדל והעריסה והתינוק וכל מה שלמעלה ממנו כל שכנגד החור. כל א' וא' הוא אב הטומאה. ואפילו לא נגע מה שתחתיו. י"ל דלעולם דמיירי שהמת אינו מונח מכוון תחת החור. ואפ"ה הסנדל הו"ל אבי אבות. מדמגיע עד תוך חצי התחתון של המעזיבה. דהו"ל כמונח תוך חדר התחתון. דבכה"ג אפי' קדם הסנדל להטומאה (עי' פ"י מ"ב) אפ"ה הסנדל טמא דכמונח בבית דמי (כפ"ו מ"ד). ולכאורה היה עוד נ"ל דלהכי נקטה מתני' סנדל. ולא נקט כפשוטה רגלי מטה שפחתו לתוך הבית. אלא דה"ט מדבעי למתני סיפא דמונין בה וכו'. ואי באין כאן סנדל. רק עריסה ותינוק. מה מונין שייך כאן. הרי המטה אבי אבות והתינוק אב. ומה חילוק יש בין רישא דחשבינן להתינוק כמונח באהל המת. ובין סיפא דחשבינן להתינוק כנוגע בדבר הנטמא בנית. הרי בין כך וכך התינוק נעשה אב. להכי נקט שמפסיק סנדל. דבכה"ג נעשה התינוק בסיפא רק ראשון. ותו היה נ"ל דמה"ט כתבו ג"כ הר"ש והר"ב דמיירי הכא בסנדל של מתכות. דאילו בסנדל של עץ. הרי הו"ל כב"ה העשוי למלאות ואמק"ט רק בקבוע ברגל המטה מק"ט אגב המטה (ככלים פי"ח מ"ג סי' לה. ועי' פרה פי"ב מ"ח וברתוי"ט שם) וא"כ לא הוה שייך למתני בסיפא דמונין וכו'. דמה מונין יש כאן. הרי לא נתמעט טומאת התינוק בסיפא טפי מברישא. דבשניהן התינוק הו"ל אב. אלא דלהכי נקטו שהיה הסנדל של מתכת. שא"צ שיהיה קבוע במטה ונעשה הסנדל אבי אבות. והמטה אב. והתינוק שנגע בהמטה נעשה ראשון. נמצא שיש כאן חילוק בטומאות של כל הנך בסיפא טפי מברישא. דברישא דחשבינן לכל הג' כמונחין באהל המת. הסנדל והמטה שניהן נעשין אבי אבות. והתינוק נעשה אב. משא"כ בסיפא רק מונין בה כנוגעין זב"ז. דרק ממגען זב"ז נטמאו. להכי הסנדל אבי אבות. והמטה אב. והתינוק ראשון. ולפ"ז היה נ"ל לכאורה מכאן ראיה להרמב"ם ור"ב דס"ל דכל כלי אפילו אינו ממתכות. אפ"ה כשנטמא ממת נעשה אבי אבות. דאילו להראב"ד ור"ת דס"ל דרק כלי מתכות שנטמא במת נעשה אבי אבות. ולא שאר כלי (כפ"א סימן ו') ק'. דלפ"ז שפיר הוה מצי למנקט שרגלי המטה בעצמן פחתו המעזיבה לחדר התחתון שהמת בתוכו. ונעשה המטה אב. והתינוק ששכב בו ראשון. ושפיר יש חילוק בין סיפא לרישא. דברישא שיש בחור טע"ט. הו"ל התינוק כאילו מונח באהל המת ונעשה אב. ובסיפא דאין בהחור טע"ט. לא נטמא התינוק רק מדנגע בהמטה ונעשה רק ראשון. אולם כל זה בורכא. דהרי בל"ז גם להרמב"ם ק' דאע"ג דס"ל דגם כלי עץ שנטמא במת נעשה אבי אבות. אפ"ה ק' דהוה מצי למנקט שרגל המטה בעצמה פיחת המעזיבה. ונעשה המטה אבי אבות. והתינוק אב. והדבר הנוגע בו רק ראשון. משא"כ ברישא ודו"ק. אע"כ מה דנקט תנא סנדל. וגם מה שפי' הר"ש והר"ב שהוא של מתכות. כולה רק אורחא דמלתא נקט. שכן דרכן רק לתחוב הסנדלין תוך החור ולא לתחוב ולקבוע רגל המטה בעצמן שם. וכן דרכן היה כ"כ לעשותן ממתכות כעין שפופרת ממתכות שעושין לציר להדלת שתסובב בו (ככלים פי"ד סי' כ'). ועכ"פ שמעינן מהכא דכלי מתכות שנטמא במת אינו מטמא באהל. מדלא קאמר דמיירי דאין הסנדל בולט לתוך העליה:

סנדל של עריסה שפחתו. פי' שפחתו סנדל אז שיעורו בפותח טפח אבל אם נפחת הבית מאליו אז שיעורו מלא אגרוף והכי מוכח בתוספתא ונלע"ד דגרסי' שפיחתה בתוך וכו' פירוש הסנדל פחתה ואי גרסינן שפחתו בשור"ק בוי"ו קאי אסנדל ואעריסה וכן נראה שפי' הרא"ש ז"ל או אפשר דגרסי' שפחתו בחול"ם ור"ל שהפחת שלו נראה בתוך הבית. וז"ל הערוך בערך סנדל פי' סנדל של עריסה שפחתו כשרגלי המטה אינם שוין משים חתיכת לוח תחת רגל הנמוכה [הגה"ה במקומו שם כתוב הגבוהה ונרא' שרוצה לומר שחצי הרגל גבוה וחציו נמוך מחמת שנרקב או נאכל בקרקע מרוב הזזת העריסה דו"ק:] ואותה חתיכה מצד אחד דקה ומצד אחד עבה ואותו לוח נקרא סנדל ע"כ:

אם יש בו פותח טפח מביא את הטומאה. גרסי' ואית דלא גרסי מלת בו אכן הרמב"ם ז"ל גריס הכל טמא וז"ל בקיצור אמר כי כאשר היתה מטה בעליה ונקב בגג הבית נקב ונכנס בו סנדל של עריסה והיה זה הסנדל מאהיל על הטומאה אם היה זה הנקב טפח על טפח הכל טמא ר"ל העליה וכל הכלים שבה ע"כ:

ואם לאו מונים בו וכו'. ז"ל הרמב"ם בפט"ז דהלכות טומאת מת. וז"ל הפוחת את המעזיבה עד שעשה ארובה בתוך תקרת הבית כדי שתכנס בה רגל הערס והיתה רגל הערס סותמת את הארובה אם יש בה פותח טפח וטומאה בבית אף העליה טמאה שאין כלי המקבל טומאה חוצץ ואם אין בה פותח טפח העליה טהורה והרגל של מטה טמאים ככלים המאהילים נפחתה המעזיבה מאליה שיעורה מלא אגרוף כמו שבארנו ע"כ: