משנה נדה פרק ח׳ משנה א׳

הרואה כתם על בשרה כו': למה שאמר כנגד בית התורפה טמאה ביאר המקום אשר הוא כנגד בית התורפה אמנם עקבה הנה אפשר שיקרב באבר ממנה אמנם גודלה הוא אצבע מאצבעות רגליה הנה אי אפשר בו זה אמנם אמרו על ראש גודלה טמא לפי שאנחנו נאמר שלפעמים יוטף עליו הדם בעת לכתה וזה אפשר וכן מתבאר בהש"ס: ומבפנים הוא המקום המדובק בעת האסף הרגלים והשוקים אחד מהן לאחרת והאדם עומד: ואמרו על הצדדים מכאן ומכאן ר"ל מה שיטה אל הפנים או מה שיטה אל השדרה מן היריכים והשוקים בעת התחברם כמו שספרנו ובית יד של חלוק מבואר והאנפליון הוא האזור אשר יחגרו בו:

כנגד בית התורפה. פירש הר"ב בית הערוה ולהלן במ"ח פ"ח [דתרומות תנן אם היתה מונחת במקום התורפה. פי' מקום מבוזה שאינו מוצנע ולשון יווני ובלע"ז נמי לדבר שאינו הגון קורין תורפי. ותרגום לעג וקלס (תהילים מ״ד:י״ד) ממנקותא ותרפותא. ערוך]:

שלא כנגד בית התורפה טהורה. פי' דכיון שא"א שנטף שם מן התורפה לשמא הביאתו שם בידיה לא חיישינן. וכדאמרינן בגמרא (דף נח) דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום ב"י סי' ק"ץ בשם הרשב"א:

על עקבה כו'. פירושא דרישא. ולשון הרמב"ם בפ"ט מהא"ב (הלכה ח') כיצד נמצא על עקבה וכו' ומ"ש הר"ב זמנין דמתרמי ונגע באותו מקום לשון הרמב"ם בעת ישיבתה. ועיין לשון רש"י שהעתקתי במשנה ב' פ"ד דשבת (ד"ה מטלטלין):

ועל ראש גודלה. לרבותא נקט על ראש גודלה. וכ"ש לשאר הרגל כך דקדק הב"י מדברי הרשב"א:

ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה. פי' חגור סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות. ועל חלוקה כל שהוא למטה מן החגור ל"ש כנגד בית התורפה ל"ש מן הצדדים. לפי שחלוק עשוי להתהפך ומה שלאחריה חוזר לפניה וכל שהוא למטה מן החגור פעמים שהוא מכוון כנגד בית התורפה. ב"י בשם הרשב"א. ונ"ל דאצ"ל דמה שמן בית התורפה ולמעלה עד החגור דודאי דחיישינן דמתרמי כנגד בית התורפה ע"י שחייה ששחתה דשכיחא טובא שתשחה ובעת השחיי' מגיע החלוק מה שתחת החגורה עד למטה כנגד בית התורפה:

וכן בפליום. והרב העתיק בפליון ופי' מטפחת שהיא מתכסה בו ולכאורה שמתכסה בו כולה קאמר וכי הא דפי' הר"ב בריש פכ"ט דכלים הפליון סדין שמתעטף בו כולו. אלא דהתם הקשתי לשאול משום דבמתני' קתני אפליון של ראש ואילו דהכא דסתמא קתני ניחא לפרושי שמתכסה בו כולה. אלא דקשיא לי נמי ממאי דכתב הכא מטפחת וסתם מטפחת אינו כלי גדול כל כך שמתכסה בו כולה כדמוכחי ג' מטפחות דתנן במשנה י"ד פכ"ד דכלים. וממאי דכתבתי נמי בריש פכ"ט דכלים. דמדברי הר"ב דפרק כל כתבי מצאנו ראינו דפליון דבגמ' דהתם דמפרשי מצנפת וידוע שהמצנפת נעשה למכסה על הראש ולכן נראה גם בכאן לאו מתכסה כולה קאמר אלא מתכסה על ראשה בלבד. ול' הרמב"ם דהתם פכ"ט דכלים פוליון של ראש המטפחת אשר ישימו הנשים על ראשן ע"כ. אבל בכאן העתיק הרמב"ם פוליום כגירסת הספר ומפרש שהוא האזור אשר חגרו בו. ואף רש"י העתיק פוליום. אבל מפ' שהוא מעפורת שמתכסה בו. והמגיד פ"ט מהא"ב כ' י"א מעפורת שהוא מכסה בו ראשו ע"כ. וכ"כ הטור סי' ק"ץ וכ"כ ב"י בשם הרשב"א וכתב ב"י דדוקא בכסוי בעלמא ואינו מקושר יפה אבל אם קשרה בו ראשה וכשנעורה מצאתו ג"כ קשור יפה פשיטא שאינה חוששת לו דהא חזינן שלא נתהפך ולא חזר אילך ואילך:

כנגד בית התורפה ערוה. ולשון בזיון הוא:

על עקבה אפילו מה שנוגע מכף בקרקע. דכשישיבתה כישמעאלים. אפשר לדם לנטף שם [כפרישה י"ד ק"צ]:

ועל ראש גודלה דבהלוכה מתרמי נגד ערוה. ודם נוטף לשם. וכ"ש שאר פיסת הרגל:

על שוקה ועל פרסותיה מבפנים כל שאפשר להדביקם יחד נקרא מבפנים:

ועל הצדדין מכאן ומכאן ר"ל אחורי שוק ולפניו:

מן החגור ולמטה אפי' דצדדים. דכתונת שאני דמתהפך:

ואם לאו דנמצא סמוך לכתף:

וכן כפליום מטפחת שכסתה בו ראשה, ודוקא בלא קשרתו. דאפשר שיתגלגל נגד הערוה:

כנגד בית התורפה טמאה. מתוך סוגית הגמ' משמע אע"ג דלא ארגישא. והגיה ה"ר יהוסף ז"ל בכולי מתני' תרפה ומחק הה"א והוי"ו. ונראה שרוצה לומר דתרף על משקל חדש ובכנוי חדשה ה"נ תרפה בכנוי דנקבה וכן הגיה בכולה מתני' אמנם בית התורפה דבפ"ח דתרומות לא שלח ידו ושם צ"ל דהה' יתירא. גם מלות ועל הצדדין מכאן ומכאן מחקם וכתב לא מצאתי זה בכל הספרים ע"כ:

ועל ראש גודלה דבהדי דפסעה מתרמי גודל שברגלה וכו'. הא לאו הכי לא אמרי' זימנין דנגע גודלה בעקבה דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום. ובגמ' פריך והתניא נמצאת על קשרי אצבעותיה היינו גב היד וגב היד אפי' בשעת בדיקה לא נגע אלא לאו משום דאמרינן בדקה בחדא ידא ונגעה באידך ידא ומשני שאני ידא דכולה עבידא דנגעה:

כל מקום שנמצא בו דם וכו' כך מ"מ:

וכן בפלייון גרסי' אכן בערוך נראה דגריס פליוס בסמך: