משנה נדה פרק ז׳ משנה א׳

דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין כו': אמר יתברך והדוה בנדתה ובאה הקבלה מדוה כמוה ר"ל שדמה יטמא כמו שתטמא היא והוא אב הטומאה כמו שבארנו בפתיחת זה הסדר ואמר דם יהיה זובה ובאה הקבלה בהוייתו יהא ואפילו יבש ולמה שמצאנו הפסוק כבר דן על עצם המת בטומאה והוא באמרו או בעצם אדם ממנו בשרו יטמא אפילו יבש תכלית היובש כעצם ובא בזב רר בשרו עד שיהיה לח בעת שיוזל ואז יטמא וניעו הריר והרוק הוא הרוק שלא יטמא אלא לח ואמרו וכי ירוק ובעת שירוק אמנם יהיה לח: ובשרץ אמר כל הנוגע מהם במותם ובאה הקבלה כעין מותם ר"ל כמו שהם לחים בעת מותם ובנבלה אמר וכי ימות מן הבהמה כעין מותם ושכבת זרע אמרו בראויה להזריע ואם נתיבש השרץ תכלית היובש אם שדרתו נראית והעצמות מחוברות בחוליות שדרתו הנה הוא ג"כ מטמא לקיום צורת תבניתו ואין הלכה כרבי יוסי:

דם הנדה כו'. מטמאין לחין כו׳ מ״ש הר״ב והדוה בנדתה. מה שזב ממנה. טמא כמותה. לא כמותה ממש .כמבואר במשנה ג׳ פ״ק דכלים:

ומטמאין יבשים. פי׳ הר״ב דכתיב דם יהיה זובה. בהוויתה יהא. ואף ע״פ שנתייבש. ואימא ה"מ בלח ונעשה יבש. יבש מעיקרו מנין ותו הא דתנן (*כלומר והתנן א"נ ותו יבש משונה כו' תוס') [ד"ה ותו] המפלת כמין קליפה כמין עפר כמין שערה כמין יבחושים אדומים תטיל למים אם נמוחו טמא. (פ"ג משנה ב') מנלן. יהיה רבויא הוא. גמ':

אבל הזוב והניע וכו'. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דכלים:

והניע. פי' הר"ב רוק רך כו' עיין פירש"י שכתבתי בריש מסכת ב"ק [ד"ה והבור]. ובגמרא מייתי ליה מוי"ו דוכי ירוק וכתבו התוס' תימה דתנן ניעו מקמי רוק דעיקר. דכתיב בהדיא. וי"ל דהך דאתיא מדרשא חביבא ליה. ע"כ. ועוד אני אומר דכיון דמוי"ו דרשינן. הוה כאילו כתיב ניע קודם רוק. דהכי הוה דרשא דוי"ו הנוספת:

והשרץ. כתב הרב כ"ז שהשדרה קיימת כו' כלח הוא נחשב. ואנן תנן מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. א"ר זירא ל"ק הא בכולן הא במקצתן. דתניא א"ר יצחק בר ביסנא ארשב"י בהם (בשרצים כתיב (ויקרא י״א:ל״ב) כל הנוגע בהם) יכול בכולן. ת"ל מהם (וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא) (שם). אי מהם יכול במקצתן. ת"ל בהם. הא כיצד כאן בלח כאן ביבש [גמ']. והקשו התוס' דמהאי בהם ומהם. דרשינן בפ"ק דחגיגה (דף יא) (כמו שהעתקתי שם בסופו) ששיעורו בכעדשה. ותירצו דהתם אסמכתא הוא. דשיעורין הל"מ. ע"כ. ושם בחגיגה כתבו דשמא תרתי שמעינן מיניה. ולמורי נראה תרי קראי כתיבי. כל הנוגע בהם במותם. מהם במותם. אשר יפול מהם אל תוכו. ואל תטמאו בהם. ע"כ. ומדברי הרמב"ם נראה דהך דהכא אסמכתא שכתב בפ"ד מהא"ה [הל' י"ב] שקרוב בעיניו שטומאה זו מדבריהם:

אבל הזוב והניע ריר היוצא ע"י שיעול. וי"א ליחת החוטם:

והשרץ כל זמן ששדרתו קיימת והעצמות מחוברות בה נקרא לח:

כפושרין מעת לעת אם חוזרים תז"ז להיות לחים, טמאים:

ואינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה טהור מלטמא בכזית. אבל מטמא כרקב. במלא תרווד:

ובשר המת פי' הר"ע ז"ל מה עצם יבש אף בשר יבש. אמר המלקט הכי פשיט לה ר' יוחנן אבל ר"ל פשיט לה מקרא דכתיב לכל טומאתו לכל טומאות הפורשות ממנו ל"ש לח ל"ש יבש ואיכא בינייהו דאפריך אפריכו דלר' יוחנן טהור דדומיא דעצם בעינן ועצם לא מיפרך ולריש לקיש טמא עד דאיקמח אקמוחי ומ"מ אפי' ריש לקיש מודה דדומיא דעצם בעינן ולאפוקי שנים שער וצפורן וכדתנן בפ"ג דאהלות:

אבל הזוב וכו' ובגמ' יליף הזוב מקרא דכתיב זובו טמא הוא וכתיב נמי הזב את זובו מקיש זובו לו מה הוא לא חלקת בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים אף זובו כן:

והניע והרוק. מ"מ נ"א והנוע בוי"ו ע"כ. ובגמ' בברייתא קתני כיחו וניעו וכתבו תוס' ז"ל כיחו הוא הבא מכח רב מן החזה. ניעו ע"י נענוע מעט כך פי' ר"ת ז"ל ויש לפרש נמי איפכא ניעו שמנענע כל גופו כיחו בכח מעט ולזה הפירוש הכריח ספר קרבן אהרן בפ' שלישי דפרשת זבין ע"ש ובמתני' לא תנא כיחו דלא חש להאריך:

והרוק בברייתא דמייתי בגמ' מפרש דרוק לא מטמא עד שיגע בו דכתיב וכי ירוק הזב בטהור עד שיגע בטהור ולא ילפינן רוק רוק מיבמה. ובגמ' יליף דמטמא בין במשא בין במגע אדם ובגדים מדכתיב בטהור ולא כתיב וכי ירוק הזב באדם דמרבוייא דבי"ת שבטהור ילפי' משא מה שביד טהור טמאתי לך דאם רק במה שביד טהור דה"ל טהור נושא את הרוק טמא מגע לטמא בגדים מטהור דהכי דרשי' ליה לקרא טהרה שטהרתי לך במקום אחר דהיינו נבלה דבמגע מטמאה אדם ולא בגדים הכא מטמאה אדם ובגדים. ועיין על סוגיא זו שם בספר קרבן אהרן ותוסיף לקח טוב:

והשרץ יליף לה בגמ' דאינו מטמא יבש דכתיב במותם כעין מותם. ועיין בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ד:)

שרייתן בפושרים מעת לעת בגמ' בברייתא פלוגתא דר' יהודה בן נקוסה ס"ל דלא בעי' כל מעל"ע מים פושרין אלא תחלתן אע"פ שאין סופן ורשב"ג ס"ל שכל מע"ל בעי' שיהו המים פושרין לחומרא דשמא הדרי בהכי ומטמאים. מ"מ ואם יכול להשרות ולחזור כמות שהיו מטמאין וכו' ע"כ: