משנה נדה פרק ו׳ משנה י״ד

הרואה יום י"א בין השמשות כו': זה הי"א יום כבר קדם לנו ביאורו ולשון זאת המשנה כמו שביאר הש"ס הוא כן הרואה יום י"א בין השמשות תחלת נדה וסוף זיבה ובשביעי לנדתה סוף נדה ותחלת זיבה וכן יום מ' לזכר יום פ' לנקבה בין השמשות וביאור זה שאם ראתה דם יום מ' או יום פ' בין השמשות וזה ספק אם ביום היתה הראיה ויהיה דם טהור או בלילה ויהיה דם טמא ואם ראתה ב' ימים רצופים והם הט' והיו"ד מן י"א אשר הם ימים הראוים לזיבה כמו שבארנו ויום הי"א אם ראתה דם בין השמשות הנה זה ספק אם ראתה הדם ביום ותהיה הראיה סוף זיבה לפי שהיא ראתה ג' ימים רצופים או תהיה זאת הראיה בלילה בליל י"ב ותהיה זאת הראיה תחלת נדה ולא תהיה זבה או אם ראתה דם יום ז' לנדתה בין השמשות וזה ספק גם כן אם ביום היתה הראיה ותהיה הראיה סוף נדה בהיותה השבעת הימים כולם בנדתה כמו שבארנו או ליל השמיני היתה הראיה ותהיה זאת הראיה תחלת זיבה ואם ראתה אחר זה יום התשיעי והיה מתחלת הנדה אשר הם ימי זובה ותהיה זבה הנה אלה כולן טועות והזיבה שלהן ספק ומביאות קרבן ואינו נאכל כמו שבארנו בערכין שכל הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל ואמר ר' יהושע שוטות אמרו תני טועות וכונת מאמר ר' יהושע אשר אמר להאמת דבריו והועירנו בטועות הערה בבלתי טועות איך משפטו כי (אל) ירמוז אל זה המין מן ההערה אשר אנחנו בטבילה אשר היא קשה מאד ורבת משפטים ואני איני יכול להאריך בתכלית לבאר הפרצות הרבות הנופלות קרובות האפשרות וכל שכן שיפרצו פרצות רחוקות האפשרות כמו אלה שתראינה בין השמשות לבד וביום ידוע עוזר וזה רחוק הנפילה ואם לקחנו בהערה כפי מה שיחוייב מזה ירחיב עלינו המאמר והשתדלנו באמתיים:

בין השמשות לכולן. לשון הר"ב כלומר באיזה מאלו שתראה כו' ואם תראה ב' ימים אחרים כו'. דברי תימה הן. דהיאך יכולה להיות זבה ואין כל אלו הימים אלא ימי נדה. אבל אגב ריהטיה כתב לשונו של הרמב"ם שכתב כן. ולא עיין. דדברי הרמב"ם אע"פ שכתובים הן אחר יום מ'. ויום פ'. מ"מ לא אמרן אלא לענין רישא דמתני'. יום י"א וכו' וזה כבר כתב הר"ב ברישא. ולפיכך מה שחזר וכתב בכאן לא דק. ולשון רש"י ואם תראה ליום שמיני. ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום. וכן לעולם עד שתפסוק כדי שיעור המפורש לה בערכין [פ"ב משנה ב'] * [ועיין בפי' הר"ב ומ"ש שם ברפ"ב]:

הרי אלו טועות. ותקנתן כדמפורש בערכין (רפ"ב). רש"י.

בואו ותקנו את הפקחות. פי' הר"ב כגון הנך דמייתי בברייתא מי שרואה יום אחד וכו' הלכך משמשת שמיני שלם לילה ויום. ולילה שלאחריו שהוא נגהי ט'. ומשמשת ד' לילות מתוך י"ח יום וכו'. לבד שמיני ולילו. וכן לשון רש"י אבל בברייתא משמשת שמיני ולילו עמו. וד' לילות מתוך י"ח יום נמצא עכשיו דסוף דברי רש"י והר"ב מכוונים עם לשון הברייתא. אבל ודאי דאה"נ דמותרת לשמש בליל תשיעי שכיון שאינו רואה מבערב הרי היא מותרת ולפיכך על כרחנו צריכין לפרש לישנא דברייתא. דלילו עמו. לאו דוקא הלילה שלפניו. שהוא ליל ח' דבר תורה כמו שנאמר ויהי ערב ויהי בקר. אלא גם הלילה שלאחריו הוא בכאן בכלל. ומכיון דמלתא דפשיטא דגם לילה שלאחריו מותרת. סמכה הברייתא דליכא למטעי. אבל לשון הרמב"ם בפ"ז מהא"ב [הלכה י"ד] משמשת בליל שמיני וביום שמיני. שהוא יום אחד אחר ימי נדתה. ומשמשת בכל י"ח ד' לילות בלבד. נראה מלשונו שמפרש. ולילו עמו. לילו שלפניו בלבד. וכן נראה מדברי המגיד שכך כוונת הרמב"ם. אבל הסכים לפי' רש"י. ובכ"מ (שם) שנשאל ה"ר יהושע הנגיד מבני בניו של הרמב"ם. למה לא מנה ליל ט' מהכלל והיא טהורה בו. והשיב אלו הד' לילות זולת ליל ח' וליל ט' ג"כ. להיותם סמוכה לה. כי כוונת אמרו בכל י"ח יום ד' לילות. הוא חוץ מליל ח' וליל ט'. לפי שרבינו העתיק זה המאמר מגמ' דנדה כלשונו ופי' בו ר' שמעון (צ"ל ר' שלמה) כך. ד' לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט'. וכשתקח (מאמרם) ז"ל יקשה לפי שהיה ראוי שנאמר ונמצאת משמשת בכל י"ח יום ו' לילות וכמו שדחקנו להוציא ליל ח' עם היותה בכלל הי"ח יום. כך נדחק ולהוציא ליל ט' להיותו סמוך לליל ח'. עכ"ל:

הרואה יום אחד עשר שהוא סוף ימי זיבה ולמחר התחלת ימי נדה:

בין השמשות דהו"ל ספק יום ספק לילה:

תחלת נדה וסוף נדה ה"ק בין השמשות זה הוא בין סוף זיבה לתחלת נדה. או שראתה בבין השמשות שבין סוף ז' ימי נדה לתחלת י"א זיבה. ומדראתה בבי"הש הו"ל ס' נדה ס' זיבה, ובכ"א חומר וקולא, דנדה שראתה יום א', טמאה עוד ששה ימים. ואפי' הם נקיים. וטבילתה אינה קודם ליל ששייך לח'. משא"כ בראתה א' מי"א ימי זיבה. א"צ רק שמירת יום א' טהור. וטבילתה ביום שתספר. משתנץ החמה. וקולא דבראתה ג"י רצופים בימי נדה סגי בספירת עוד ד' ימים ואפי' כולן אינן נקיים. בפסקה לראות קודם ליל ח' טובלת בלילה, משא"כ בזיבה בכה"ג צריכה ז"נ ועיין פתיחה סי' ע'. והכא נמי אם ראתה ב' ימים רצופים קודם אותה ראייה שביה"ש. או ב' ימים אחר אותה ראייה. לא ידעינן לאיזה מהן נצרף אותה ראייה אם לזיבה והו"ל זבה גדולה. או לנדה:

יום ארבעים לזכר ר"ל דראתה אז בבי"הש. דהו"ל ס' דם טוהר ספק דם טמא:

הרי אלו טועות וכל מקום שהיא ס' זבה גדולה. מביאה קרבן ואינו נאכל. ומפורש יותר בפ"ב דערכין:

אמר רבי יהושע עד שאתם מתקנים את השוטות ר"ל הטועות:

תקנו את הפקחות ר"ל דברואה כל ימיה. יום א' טהור וא' טמא, ותמיד ראייתה ביום. הו"ל בראייה ראשונה נדה וטמא' ז"י. ובליל ח' טובלת ומותרת עד יום ט' שהוא יום ב' מי"א ימי זיבה. וכשתראה בו, תמנה יום י' כנגדו. ומשמשת לערב. ושוב תראה בי"א ותמנה י"ב כנגדו וכו'. נמצא שבכלות י"ח יום. שהוא יום י"א שמימי זיבה. שמשה ד' לילות בסירוגין. אחר שהתחילה לראות זיבה, ואח"כ חוזרת לימי נדות. וחוזרת חלילה:

בפי' ר"ע ז"ל אלא ד' לילות לבד שמיני ולילו ע"כ. אמר המלקט כך הוא לשון רש"י ז"ל ג"כ ור"ל שמיני שלם לילה ויום ולילו ר"ל לילה שלאחריו כדמוכח בגמ' וכמו שמבואר בראש פירושו של ר"ע ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל ואם תראה שני ימים אחרים חוץ מזו וכו' כתב הר"ס ז"ל ואין הדין כך ועיין בפי' רש"י ז"ל ע"כ:

סליק פרקא