משנה נגעים פרק ז׳ משנה א׳

אמר יתברך אדם כי יהיה בעור בשרו מן הדבור ואילך לאומרו יהיה בלשון עתיד:

בקמט ונגלה. שהאדם כאשר היה שמן הגוף עוד נכחש בשרו ונתגלו ממנו הנגעים אשר היו נסתרים וכבר ביארנו במה שקדמנו שראש והזקן כאשר היו בלתי שער אולם אם לא יצמח שער כלל הנה היא תטמא בנגעי קרחת וגבחת והשחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה והיא אשר תקרא מורסא כמו שביארנו שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים וכאשר נעשו צרבת שהתחיל בקושי הנה אז תטמא בסימני שחין ומכוה כמו שקדם וכאשר (חיו והוא) נתרפאו רפואה שלימה ר"ל השחין והמכוה הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר והוא ענין אמרו וחיו ואני אבאר זה כולו במה שאחר זה ואמר עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו בהיותו כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור ותהיה בהרת טמאה בלי ספק ואחר זה נולד צרבת אשר טהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר בחדוש השחין או המכוה בה כמו שהתבאר בסוף הפרק הראשון מזאת המסכת עוד חיו השחין והמכוה ר"ל שחזרו לדין עור הבשר וחזר זה הנגע טמא וחכמים מטהרין לפי שהם אומרים מאשר נדחה ואמנם יטמא הנגע כאשר לא יחדש לו מה שיחייב דחייתו ויציאתו ממה שיהיה נגע מאשר טהור בגוף עד עתה והלכה כחכמים:

השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת נעשו צרבת וחיו. לשון הר"ב שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע היינו טומאה וכשבא השחין וכו' היינו טהרה כו' כשחזרו ונעשו צרבת היינו טומאה. וכ"כ הר"ש. ולדבריהם תימה למאי תנן וחיו. כיון שכבר משנעשו צרבת. היינו טומאה. ועוד דלדבריהם היכי קתני עד שלא נעשו צרבת. ומהר"ם מחק צרבת קמא. ולשון הרמב"ם [בפירושו] כך הוא. השחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה. והיא אשר תקרא מורסא. כמו שבארנו. שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים. וכאשר נעשו צרבת שהתחיל בקושי. הנה אז תטמא בסימני שחין ומכוה כמו שקדם. וכאשר [חיו והיא] שנתרפאו רפואה שלימה. ר"ל השחין והמכוה. הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר. והוא ענין אמרו וחיו. ואמר עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו [בהיותו] כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור [פי' קודם שיתפשט השחין בעור] ותהיה הבהרת טמאה בלי ספק. ואחר זה [נולד] צרבת אשר טיהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר. בחדוש השחין או המכוה בה. כמו שהתבאר [בסוף] הפ' הראשון מזאת המסכתא עוד חיו השחין והמכוה [ר"ל] שחזרו לדין עור הבשר. חזר זה הנגע טמא. ע"כ. לדבריו דוקא כשחיו שנעשו כעור הבשר. קאמר ראב"י שהוא טמא. אבל לא כשנעשה צרבת. שאע"פ שהצרבת מטמא בנגעים. חלוקין הן מנגעי עור הבשר. כדתנן ברפ"ט. ולפיכך לא טימא ראב"י לנגע עור הבשר שבא עליו השחין. או המכוה. אלא א"כ שישוב לקדמותו עור הבשר. אבל עד שלא נעשו צרבת. ענינו עד שלא נעשו צרבת שחין ומכוה. שאין צרבת כי אם שהוא שחין ומכוה. ובחבורו פ"ו מהט"צ [הלכה ד] כתב בלשון הזה. היתה הבהרת בעור ונעשה מקומה שחין או מכוה. וחיו. והרי הן כעור הבשר:

אלו בהרות טהורות אפילו נולד בהן סיט"ו בשעה שראויין להטמא בנגע. ואפילו בשנולד בשעת החיוב פשיון לנגע זו. דינו כשאר סיט"ו. ולא אמרינן דמדנשתנה תואר הנגע. נגע חדש הוא ותראה בתחלה [ועיין לעיל פ"ד מ"ח ובתוספתא ספ"ב]:

שהיו בו קודם למתן תורה ק' מה דהוה הוה. ומה נפ"מ בזה [כחגיגה די"א ותענית ד"ה ב']. י"ל משום דכל הנהו אינך דחשיב תנא. כולהו רק מהך ילפינן. מדאמרה תורה כי יהי' בו נגע דמשמע להבא. ור"ל שיתהווה בו הנגע משעת הצווי ואילך דמאז מתחיל שעת חיוב. ולאפוקי כשבשעת הצווי כבר הי' בו הנגע שנולדה בו בשעת הפטור. אמ"ט. ומינה ילפינן דה"ה אינך דחשיב תנא דגם הם נולדו בשעת פטור. אע"ג שנתקיימו עד אחר שעת חיוב אפ"ה אמ"ט בנגעים ומדכולהו מנגע שקודם מ"ת נפקא להכי אקדים תנא למנקט להמלמד ברישא:

בקמט דהו"ל ביהס"ת שאמ"ט בנגעים [כפ"ו מ"ח]:

בראש ובזקן שאמ"ט רק בנתק ולא בבהרת:

בשחין ובמכוה וקדח ובמורדין כולם מפורשים לעיל [פ"ו מסי' נ"ה ואילך]:

חזר הראש והזקן ונקרחו ר"ל אע"ג שאחר שנתהווה הנגע במקום פטור. חזר הראש וכו':

השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת והרי השתא שייך בהו בהרת [כפ"ו סי' ס"ו]:

טהורים משום דלידת הנגע במקום פטור הי':

עד שלא העלו שער נתהווה שם בהרת. והרי אז זמן חיוב הי' דהרי אז מטמא כשאר עור הבשר [כסוף פ"ו]:

השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו ר"ל קודם שנתהווה השחין והמכוה והקדח. כבר הי' שם בהרת בעור הבשר. ואח"כ בא על הבהרת שחין וכו' ועדיין הבהרת שם:

צרבת ל"ג מלת צרבת:

נעשו צרבת ר"ל ואחר שנולד במקום הבהרת שחין וכו'. ונטהרה הנגע. חזר השחין ונעשה צלקת. דהיינו שהעלה קרום בהתחלת רפואת השחין והמכוה. ועדיין הנגע קיימת שם. והרי השתא שעת חיוב הוא. דהנגע שיוולד שם השתא טמא:

וחיו נ"ל דלרבותא נקט חיו. ור"ל ואפילו נתרפאו לגמרי דהו"ל השתא מקום הנגע עור ובשר ממש כבתחלה. אפ"ה מטהרי רבנן. ומכ"ש כשנשאר במקומה צרבת. דהרי אז שם שחין עדיין על מקום ההוא. שהרי אז אמ"צ בנגעים. וגם אין הנגע פושה לתוכן אז. נמצא שאז אינן עדיין כשאר בשר שבתחלה [כפ"ו סוף מ"ח]. בכה"ג וודאי מטהרי רבנן:

ר' אליעזר בן יעקב מטמא האי מטמא ר"ל נידון כנגע. בין להסגיר כשאין בו סיט"ו ובין להחליט כשיש בו סיט"ו:

וחכמים מטהרים לגמרי. דס"ל דכל נגע צריך שתהיה בזמן חיוב ובמקום חיוב מתחלה ועד סופה בלי הפסק. הא כשהפסיק זמן או מקום פטור. לאו שמה נגע כלל בין להסגיר או להחליט. ונ"ל דמדסתם תנא. משמע בין שהיה כל הב' שנויים הללו קודם שבא לפני הכהן. ובא השתא לפני הכהן כשהנגע כבר בזמן ומקום חיוב [והרי המנוגע נאמן על עצמו כתוספתא ספ"א]. ובין שבא עם נגע הראשונה בזמן חיוב לפני הכהן והסגירו. ובתוך ימי ההסגר נתהווה הנגע במקום פטור. ובסוף ההסגר מצא הכהן שחזר ונתהווה מקומה מקום חיוב. וכ"כ כשהסגירו הכהן כשהיתה במקום חיוב ובסוף ההסגר מצא הכהן במקום פטור. ופטרו. ואחר הפטור חזרה למקום חיוב. או שכשהיתה במקום חיוב בתחלה. הי' בה סיט"ו. וראהו הכהן והחליטו. ואחר ההחלט נתהוות במקום פטור. וטיהרו או לא טיהרו עדיין הכהן. ואח"כ חזרה להיות במקום חיוב. ועדיין הסיט"ו במקום הנגע. או עבר הסיט"ו מהנגע. בכל האופנים דיינינן לראב"י להנגע בתרא כשאר נגע. ולרבנן לא שמה נגע כלל. וטהור לגמרי. ונ"ל עוד דלא פליג ראב"י רק במה דס"ל דשמה נגע. אבל מודה דבנתהווה בזמן חיוב. וחזרה להתהוות במקום פטור. ואח"כ שוב חזרה להתהוות במקום חיוב לא גרע מהלכה וחזרה בינתיים שיש בה חילוק. בין שהי' השנויי' בסוף שבוע דאז אמרינן דהיא היא הראשונה. ואם נתהווה השנויים לאחר הפטור או לאחר ההחלט תראה בתחלה [כפ"ד מ"ז]:

ויש לדקדק ל"ל דכלל תרווייהו בכלל ופרט. והוצרך להאריך. הרי הוה סגי לן למנקט רק הפרט בלשון קצר. והכי הול"ל. בראש וזקן ונקרחו. בשחין ומכוה ונעשו צרבת. וכדנקט לעיל בעובד כוכבים. ונתגייר וכו'. וי"ל דה"ק. דאפילו הי' הבהרת בראש ובזקן. בשחין או מכוה שהי' שם. לא אמרינן דמדיש במקומ' ב' מיני פטור. הו"ל כליתא הבהרת כלל שם דמי. ולפיכך כשחזר ונקרח ונצרב. אז הבהרת שנראה שם עדיין פנים חדשות הוא. קמ"ל:

כך הי' נ"ל פי' משנה חמורה הזאת. וכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם [בפ"ו מטו"צ] שפסק כרבנן וטהור' לגמרי. אולם שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין בתוספתא [ספ"ב דמכילתין]. שם כתוב הדר הוא כך. ראב"י אומר הואיל ותחלתו וסופו טמא. טמא. וחכ"א יראה בתחלה. ופי' הר"ש. דנ"מ בפלוגתיי' אם פשתה השתא. לראב"י טמא. ולרבנן יראה בתחלה ויסגיר. מדאין פשיון מטמא בתחלה. עכ"ל הר"ש. וא"כ מדדחיקא לן מילתא טובא לאפושי בפלוגתא. לומר דרבנן דתוספתא אינן רבנן דמשנתינו לפיכך צ"ל דהא דקאמר משנתינו וחכמים מטהרים. ר"ל שלא יוחלט בפשיון. וכמו שפי' הר"ש התוספתא. ולפי"ז א"א תו לומר דפלוגתייהו דראב"י ורבנן יהי' בכל ד' אופנים הנ"ל. דהרי באופן א' שאמרנו. דהיינו בשאירעו כל השינויים שבמשנתינו מחיוב לפטור ומפטור לחיוב. הכל קודם שבא לפני הכהן. ואח"כ הובא לפני הכהן בזמן חיוב בתרא עם פשיון. בכה"ג א"א לומר שראב"י מטמא ע"י פשיון זה. דהרי השתא הוא הפעם הראשון שבא לפני הכהן. והרי כו"ע ס"ל דאין פשיון מטמא בתחלה. אע"כ דלפי התוספתא שזכרנו רק בג' האופנים האחרים הנ"ל פליגי. דהיינו שבא לפני הכהן בזמן חיוב. והסגירו. ובתוך ימי הסגרו נתהווה מקום פטור. ובסוף ההסגר שוב מצאו הכהן במקום חיוב עם פשיון. דלראב"י אמרינן דהיא היא הראשונה. ומדפשתה יחליטנה. ולרבנן ס"ל דמדהפסיק בינתיים מקום פטור. אמרינן דזאת בתרא נגע חדש הוא. ולהכי יסגירנה. ואע"ג דבהלכה תוך ימי ההסגר וחזרה בסוף ההסגר. אמרינן לעיל [פ"ד מ"ז] דדיינינן שהיא היא. י"ל התם בשעה שהלכה תוך ימי ההסגר הי' עכ"פ המקום ראוי לנגע. משא"כ הכא כיון שנתהווה מקום הנגע בינתיים מקום פטור. דיינינן לה כאילו פטרו הכהן לגמרי ביני וביני. וזאת הבתרא נגע חדש הוא ותראה בתחלה. וכ"כ פליגי באופן ג' הנ"ל. דהיינו שהסגירו הכהן בזמן חיוב. ובסוף ההסגר מצא' הכהן במקום פטור ופטרו. ולאחר הפטור שוב חזרה למקום חיוב עם פשיון. דלראב"י דיינינן לה שהיא היא הראשונה. ולפיכך הו"ל ככל פשיון שאחר הפטור דיוחלט [כפ"א מ"ג]. ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ז] אמרינן דבהלכה ופטרה. וחזרה לאחר הפטור תראה בתחלה. י"ל דס"ל לראב"י דהתם שאני שהלכה לגמרי ביני ביני. משא"כ הכא הרי הנגע נשארת ביני ביני במקומה. רק שהי' מקום פטור שם ביני ביני. אבל רבנן ס"ל דלא מחלקינן בהכי. אלא דיינינן לה הכא כהלכה וחזרה הנ"ל ותראה בתחלה. וכ"כ פליגי באופן הד' שזכרנו. דהיינו שכשהיתה בתחלה במקום חיוב היה בה סיט"ו. דהיינו ש"ל או מחי'. והחליטו הכהן. ואחר ההחלט נקמט מקומה. וטיהרו או לא טיהרו הכהן. ואח"כ חזרה להתהוות מקום חיוב. וגם עבר הש"ל והמחי'. אבל נגד זה בא לה פשיון. דלראב"י אמרינן דהיא היא. והרי בכה"ג אמרינן לעיל [פ"ה מ"ב] דבעבר ש"ל ומחי' ובא פשיון תחתיו דהרי הוא בחלוטו. ולרבנן שאני הכא. דהפסיק מקום פטור בינת ים. הו"ל הך בתראה כנגע חדש. ואין פשיון פוסל בה בתחלה. ולהכי יסגיר. כך נ"ל פי' המשנה לפי התוספתא. אבל להרמב"ם דס"ל דלרבנן טהור לגמרי אפשר לומר שהי' לו הגירסא בתוספתא לרבנן תראה כתחלה. בכ"ף הדמיון. וכ"ה הגירסא לפני בלשון התוספתא שהביא הר"ש [וכן מצינו בכמה דוכתי שמשונה גירסת התוספתא שבהר"ש מהגירסא שבתוספתא שלנו]. וס"ל להרמב"ם דמ"ש התוספתא כתחלה. ר"ל תראה כאילו עדיין היא במקום פטור. דהיינו כמו שהיתה קודם שחזרה למקום החיוב. א"נ שבאמת הי' להרמב"ם הגירסא בתוספתא. וחכמים אומרים טהור. אמנם אין להקשות במשנתינו למה לא הזכיר התנא היאך יהיה הדין אם נתהווה הנגע בזמן חיוב ונתקיימה עד זמן פטור. די"ל דה"ט משום דזה ממילא שמעינן לה. דבכה"ג לכ"ע טהור. וגם זה פשוט דכשראהו הכהן בזמן חיוב עם סי' טומאה והחליטו. אף דאח"כ נתהוות במקום פטור. לא אמרינן דטהור למפרע. דהרי לא עדיף מאילו עברה הנגע לגמרי. ולפיכך צריך להתטהר בצפרים וקרבנות מהטומאה דמקודם. אולם מה שלא הזכיר התנא. בהי' בהרת בעור. ונקמט. וחזר ונתפשט. מה דינו. בהא מסתפיקנא. מי נימא דדינו כאינך שזכר התנא. או דילמא שאני אינך שנתבטל הנגע לגמרי ביני ביני. אבל נגע שבעור הבשר ונקמט. הרי כיון שהנגע עומד בעינ' רק שנתכסת הו"ל כמוח' בקופסא. ואפילו לא חזרה הרי היא בטומאתה כבתחלה. וכן נראין הדברים דהרי פטור ביהס"ת ילפינן מדכתיב לכל מראה עיני הכהן [כהר"ש פ"ב מ"ד] והיינו שיהא הנגע במקום שנראה להכהן. וא"כ נגע זו שכבר ראהו הכהן וטימאו. ומה יועיל שחזר ונקמט. וכי צריך שיהי' הכהן רואהו לעולם. אלא כיון שראהו פעם אחת וטימאו משום סיט"ו שהי' בו. נשאר בטומאתו אף שנקמט העור ונתכסה אח"כ והרי הוא כאילו כסהו במטפחת דלא ס"ד שיטהר עי"ז. מדא"א בו כל מראה עיני הכהן. אבל להרמב"ם [ספ"ו מטו"צ] ילפינן פטור דביהס"ת. מדכתיב בעור בשרו. ור"ל דכל שנקמט ונתכסה המקום שבו הנגע. שוב איננה בעור הבשר. וכליתא דמי ונטהר ולפיכך צ"ע הך דינא:

חזר הראש וכו'. פי' אע"פ שאח"כ חזר הראש וכו' טהורים:

ונעשו צרבת. בה"א או באל"ף היא גירסת הערוך וכמו שכתבתי בסוף פרקין דלעיל:

השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת ונעשו צרבת וחיו. זה לשון החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וחיו פי' או חיו שמחלוקת ראב"י וחכמים בין בשחין ומכוה שהיה במקומן הנגע קודם שהיו כלל ואח"כ היו ונעשו צרבת אח"כ וכן מבואר בתוספתא בין בשחין ומכוה שהיה במקומן הנגע קודם שהיו ואחר כך היו ואחר כך חיו לגמרי שחזרו כמו שהיו בתחלה ונלע"ד דל"ג עד שלא נעשו צרבת אלא עד שלא נעשו בלבד ופי' שהיתה הבהרת במקום השחין והמכוה עד שלא נעשו ולא היו אלא עדיין היה עור בשר ואחר כך נעשו צרבת שהוא סימן טהרה לפי שקדמה הבהרת לשחין ואחר כך חיו שנתרפאו לגמרי ונעשו עור בשר וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל דה"ל עור בשר בתחלה ובסוף שהוא טומאה ואע"פ שקדמה הבהרת לשחין ומכוה אין בכך כלום שהרי בסוף שנעשה עור בשר אין אנו באין לטמאתו מדין שחין ומכוה אלא מדין עור בשר ובזה יתיישב למה תפס בכאן לשון וחיו מה שלא אמר בכל מקום גם יתיישב שהמשנה דברה בשלימות שלפי' רעז"ל חסורי מחסרא שצריך להוסיף השחין והמכוה עד שלא באו דהיינו טומאה ועד שלא נעשו צרבת היינו טהרת ונעשו צרבת היינו טומאה ועוד קשה דכשנעשו צרבת אינו טומאה לפי שקדמה הבהרת לשחין עכ"ל ז"ל: