משנה נגעים פרק ו׳ משנה ח׳

אמר ה' במראות נגעים (שם) עור בשר ר"ל הבהרת ומה שלמטה הימנה והיה בעור בשרו ולזה לא יהיה תוך העין ותוך האזן ותוך הפה ותוך החוטם ובקמטים והם אלו בשר הצואר ולא בבית השחי והם השחיים וכן הרגל והוא קערורית הרגל והצפרנים לפי שאלו כולן אינן עור בשר נראה לעין וכן הראש והזקן לא יטמאו בנגעי עור בשר ולשון ספרא יכול תהיה הבהרת מטמאה בראש ובזקן ת"ל (שם) נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד והיא גרירת השער הטבעי וצמיחת השער צהוב שם כמו שיתבאר במקומו:

ושחין הוא הכאה בכל מה שיוכה באבן ועץ וברזל וזולת זה. מכוה הכאה באש או דבר שנתחמם באש כמו אבן וברזל חם ודומה:

וקדח. הנגע ההוה מליחה נשרפה בלהבה בגוף כמורסית והיציאות אשר ינקבו העור ויקרצוהו והוא נגזר מאמרו (דברים ל״ב:כ״ב) כי אש קדחה באפי ר"ל ההתלהבות ויקראו לאבר העלול מורד ואמרו עין שמרדה. וענין אמרו בכאן המורדין שתהיה הנגע לחה לא יקח הבשר קישוי ולא בישול אבל יהיה בשר לח ויכאיב אותו ולזה הושאל לו שם מורד שיזיק לו המשוש ולא יסתיר אותו לפי שאין לו עור והוא אמרו (ויקרא י״ג:י״ב) את כל עור הנגע עור הראוי לקבל נגע פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת ולקדח המורד ואמרו אין מצטרפין בנגעים ר"ל כי כאשר היה הנגע קצתו בעור הבשר וקצתו באלו מקומות הנזכרים. ואין הנגע פושה לתוכן כי כאשר היה הנגע בצד אחד מאלו המקומות הנה הוא טהור כמו שביארנו בראש המסכתא וכן כאשר היה הדבר אשר בתוך הנגע אחד מאלו לא נחשוב אותה מחיה וכאשר נהפך כולו לבן ונשארו ממנו אלו המקומות על ענינו הנה הוא טהור למאמר השם את כל עור הנגע ואלו המקומות אינן ראויות. אם הוסר נגע הראש והזקן משרשו והיה קרחת בכלל מקום אחד הנה הוא אז יטמא בנגעים וזה לשון התורה (שם) וכי יהיה בקרחת או בגבחת וזה אמרו חזר הראש והזקן ונקרחו או כאשר התבשל זה הנגע והתחיל בקושי הנה הוא אז יטמא בנגעים וזה דין תורה והיה במקום השחין שאת לבנה והיתה מחית המכוה בהרת והוא אמרם ונעשה צרבת מאמרו צרבת השחין ר"ל רושם וסימן ואני אבאר לך במקומו' מזאת המס' (ראית) [צרבת] השחין והמכוה הנזכר בתור' שהיא אשר התחיל' להתרפא ולא הושלמה רפואתה ונתקשה בתכלית הקושי אבל עם היותה מטמאה בנגעים הנה היא לא תצטרף בנגעים אבל הוא כאשר הנגע משותף בין השחין והמכוה או בין ראש וזקן לא יתחבר וישלים השיעור מהן יחד אמר (שם) ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בו מכות אש מלמד שאין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה להיות הכתוב מבדילן וכאשר היה כחצי גריס בשחין וכחצי גריס במכוה אין מצטרפים וכן ראש וזקן ואמר בראש או בזקן מלמד שאין מצטרפים זה עם זה ואין הנגע פושה לתוכן ואע"פ שנצרבו בו כמו שביארנו ואמרו בספרא כשם שאין מצטרפים זה עם זה כן אין פושין מזה לזה:

ואמרו אין מטמאין משום מחיה כמו שביארנו והוא שיהא שחין או מכוה בתוך הבהרת ואע"פ שהוא נעשה צרבת הנה לא נחשוב אותו מחיה אבל מעכב את ההופך כולו לבן לפי שהוא ראוי לנגעים ר"ל קרחת וגבחת ושחין ומכוה שנצרבו כמו שביארנו וכבר אמרנו שכל מה שהוא ראוי לנגעים מעכב כאשר נהפך כלו לבן וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לנגע והראש והזקן שלא העלו שער קודם שיצמח בהן שער אולם בזקן הנה זה ידוע ובראש לפי שהוא כבר יולד למעלה משער הראש ויצמח אחר זה או לא יצמח:

והדלדולים שבראש ושבזקן כאשר יתלו מהן יבלת ומורסה (רבה) [רכה] ומראה דמות הבשר בלתי שער עליה ובלתי ספק (הנה) שדיניהן כדין עור הבשר שמטמא בנגעי עור בשר ומעכב את ההופך כלו לבן:

תוך הפה. מפורש בתוספתא שהביא הר"ש דאודם שפתים נדון כתוך הפה. ופי' הכ"מ [ריש] פ"ו מט"צ. בשם הר"י קורקוס. משום דכתיב זימני טובא עור בשרו. וה"נ ממעטינן עור כף הרגל. מפני שאינו נראה וגלוי תדיר. אע"ג דבכל דוכתא חשוב גלוי. והוא הדין לאודם [השפתים]. כי כשסוגר פיו שאינו מדבר. אינו נראה. ע"כ:

והקמטין שבצואר. כתב הר"ב תנא סיפא כו' דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני. וכך כתב הר"ש. וז"ל מהר"ם דלא מתחזי בכל אדם. אבל קמטין שבשאר הגוף. כגון באדם שמן שיש לו פימה עלי כסל [*לשון מקרא הוא איוב ט"ו] כיון דלא שייך באדם כחוש לא חשיב בית הקמטין. קמ"ל. ע"כ:

תחת הדד ובית השחי. פי' הר"ב כשנראה כמניקה כו' כשנראה כמוסק כו'. כדתנן בפ"ב משנה ד. ושם מפורש:

קדח. פי' הר"ב הוא שחין שבא מחמת דבר אחר כגון מחמת מכת אבן כו'. דתניא בת"כ אין לי אלא שחין שעלה מאליו. לקה בעץ באבן. בגפת. בחמי טבריא וכל שאינו מחמת האש. מניין. ת"ל שחין שחין ריבה. ותנ"ה גבי מכוה. אין לי אלא שנכוה באור. נכוה בגחלת. ברמן. בסיד רותח. בגפסית רותח. בחמי האור. מניין. ת"ל מכוה מכוה ריבה. ומרבי' להו כדין שחין ומכוה מה הנהו מורד לא. אף קדח מורד לא. הר"ש. ועיין בגמרא פ"ז דפסחים דף עה. ויש לדקדק דברפ"ט תנן איזהו שחין לקה בעץ כו'. איזהו מכוה נכוה בגחלת כו'. ונ"ל דהתם לא קתני אלא דאתיא מדרשא. וראיתי לרבינו בגור אריה שכתב דה"ק התם. דאע"ג דלקה בעץ כו'. ובא ע"י חימום אינו מכוה. אבל הוא שחין וכ"ש שחין עצמו. ע"כ. ואין דבריו עולים כן בסיפא גבי מכוה והרמב"ם פי' במתני' דהכא שחין היא הכאה. בכל מה שיוכה באבן ועץ וברזל. וזולת זה. ומכוה הכאה באש או [בדבר] שנתחמם באש כמו אבן וברזל חם ודומוהן. וקדח הנגע ההווה מליחה נשרפת כלהבת בגוף כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ויקרצוהו. והוא נגזר מאמרו כי אש *)קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב) ר"ל ההתלהבות. ע"כ. וברפ"ט אעתיק לשונו שבחבורו מהט"צ [רפ"ה]. [*וז"ש הר"ב לשון כקדוח אש המסים. פסוק בישעיה סי' ס"ד [א']]:

המורדין. פי' הר"ב שלא נתרפאו יפה וכו'. דבשחין כתיב ונרפא כו' דתניא בת"כ. שחין יכול מורד ת"ל ונרפא. יכול עד שנעשה צלקת. ת"ל שחין [דהל"ל ובשר אשר נרפא משחין. קרבן אהרן] הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטן צרבת השחין היא עד שיקרו' כקליפת השום. צלקת. הוא קרום חזק שנתרפא לגמרי. מכוה מורדת נמי כדתניא בת"כ מכות אש יכול מורדת ת"ל והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת. ת"ל מכות אש הא כיצד חיתה ולא חיתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום. הר"ש:

ואין מצטרפין בנגעים. לשון הר"ב אם היה חצי גריס נגע כו'. ול' הר"ש דאפי' רוב כגריס בעור הבשר. ומיעוטא בהו אין מצטרפים:

ואינם מיטמאין משום מחיה. פי' הר"ב דאם פרח בכולו כו' דכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו אין זו מבוצרת לתוך השאת כדמוכח בתוספתא כ"כ הר"ש ולדבריו מכיון דתני בתר הכי ואין מעכבין את ההופך כולו לבן תקשה דא"כ מאי האי דאין מטמאין משום מחיה. הא אדרבא טהורי מטהרינן משום פרח בכולו וכי תימא דפרח מן הטהור טמא אכתי תקשה דלמנ"מ קתני דאין מיטמאין משום מחיה. הא אכתי טמא הוא כיון שפרח מן הטהור. והרמב"ם מפ' כאי נמי שכתב הר"ב:

חזר הראש והזקן ונקרחו. פי' הר"ב ונעשה כעור בשר. כדתנן בספ"י והיינו נמי דמפרש הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראו' ומן התימה על הר"ש דמפרש ונקרחו שניתק השער ומיטמאין בנגעי' בנגעי נתק והדר מפרש דמטמא בד' מראות והא ודאי דליתא. כמ"ש ברפ"י ובסופו:

הרי אלו מיטמאין בנגעים. כתב הר"ב וה"ה דה"מ למתני נתפשטו הקמטים כו'. כדתנן בר"פ דלקמן בקמט ונגלה הר"ש:

ואינן מיטמאין משום מחיה. פי' הר"ב דנתקין מיטמאים בשער צהוב כו'. וכ"פ הר"ש אבל הרמב"ם כתב. כשיהיה שחין או מכוה בתוך הבהרת ואע"פ שהוא נעשה צרבת. הנה לא נחשוב אותו מחיה. ע"כ. והשתא הוה דומיא דאינו מיטמא משום מחיה דברישא. לפי' הרמב"ם דהתם:

והדלדולים שבראש ובזקן. פי' הר"ב דלית בהו שער. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם והדלדולין שבראש ושבזקן כאשר יתלו מהן יבלת ומורס' רכה ומראה [דמות] הבשר בלתי שער עלי' בלתי ספק שדיניהן כדין עור הבשר. ע"כ. ומלתא דפשיטא הוא. וק"ק דלמאי איצטריך למתנייה. ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל. נ"ל לפרש. הדלדולים היינו יש בני אדם בעלי רוב שער שאפי' הפנים והצואר יש בהן שער שלא כדרך רוב בני אדם ולשון הדלדולים הוי מל' זכר של רחלים שהי' שערו מדולדל [בבכורות] בפ' כל פסולי המוקדשים [מ"ג ד' ל"ה] פירש שערו מרובה ומדובלל. וגרסי' בתוספתא פ"ב איזהו הראש ואיזהו הזקן. מן הפרק של לחי ולמעלה זהו הראש מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. מותח את החוט מאוזן לאוזן. כל שמן החוט ולמעלה זהו ראש וכל שמן החוט ולמטה זהו הזקן. מאחריו מפיקה של פרקה ולמעלה זהו ראש. מפיקה של פרקה ולמטה. אע"ג שהוא מגדל שער. הרי הוא כעור הבשר לכל דבר והיינו דקתני במתני' הדלדולין שבראש ושבזקן אע"פ שמגדלין שער במקצת בני אדם. הרי הן כעור הבשר דבתר רובא אזלינן. עכ"ל:

נדונים כעור בשר. ל' הר"ב ומעכבים את הפריחה והנגע פושה לתוכן ומצטרפים לכגריס. וכן ל' הר"ש ול' הרמב"ם *) שתטמא בנגעי עור בשר ומעכב את ההופך כולו לבן. ע"כ. וחדא או תרי מגו אחריני נקטי דה"ה לשיטמאו בד' מראות ובמחיה ושער לבן: ורפי"ב בס"ד [ד"ה חוץ]:

אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת דכל ו' מיני נגע שבאדם אין מטמאין שם. יש מדהו"ל ביהס"ת. ויש מדלא נחשב שם עור הבשר. [ונ"ל דבמלות אין מטמאין בבהרת כלל כל הנהו דתני לבסוף לאחר שפרט מניין המקומות שאמ"ט שם נגע. ותנא והדר מפרש. דאמ"ט בבהרת היינו שאמ"ט בנגעים ואין מצטרפין וכו'. אלא מדלא רצה התנא להפסיק הרבה בין מה דפתח אלו שאמ"ט וכו' למנין המקומות. להכי לא הזכיר כל הנך דיני הטומאה מיד בתחלה אלא כללם ברישא ומפרש להו בסוף]:

תוך החטם כולהו לאו עור הבשר נינהו. ותוך עין בל"ז הוא לבן:

תוך הפה ואודם שפתיים נמי נידון כתוך הפה. מדנסתר כשאינו מדבר ששפתי' נושקות זב"ז:

הקמטין שבאדם שמן. והן בכל מקום שבגוף:

והקמטין שבצואר בכל אדם:

תחת הדד באשה הוא מה שאין נראה ממנה כשמניקה בנה [כלעיל פ"ב מ"ד. ונ"ל דלהכי לא הזכיר כאן של אשה כלעיל ברא"ב. היינו משום דרק ברא"ב הוצרך לפרוע דרק באשה מקרי ראש דדה רא"ב. אבל לא בראש דדי האיש. אף דגם דדו יש לו ראש. אבל הכא מדקתני תחת הדד כבר ידעינן דבאשה מיירי דהרי באיש איו דדו מדולדל למטה שיהיה לו תחת. א"נ נ"ל דלהכי הכא בדד נקט סתמא משום דכלל נמי דד איש אם הוא מדולדל ולא גרע מקמט של אדם שמן דמקרי ביהס"ת]:

ובית השחי נ"ל דמדלא חשיב הכא בין ביהס"ת גם בין הרגלים כלעיל [פ"ב מ"ד]. ש"מ דגם בין הרגלים מקרי בית השחי. דכל חלק שבגוף ששוחה ומסתיר חלק אחר שבגוף. נקרא בית השחי. וכל הנך דחשיב אינן מטמאים בנגעים מדהו"ל ביהס"ת וכתיב בנגעים לכל מראה עיני הכהן [ועי' הר"ש פ"ב מ"ד]. ואע"ג דבהנך דחשיב הכא יש מהן שנראין לפעמים. עכ"פ מדכתיב כמה פעמים עור הבשר משמע שיהי' לכל מראה הכהן גלוי תמיד כשאר עור הבשר:

כף הרגל היינו מה שתחת קערורית העקב דמדדורך עלי' ברוב פעמים הו"ל ביהס"ת. אבל שאר תחתית הרגל כשהולך אין דורך עליו בחוזק. ולהכי לא מחשב ביהס"ת. אולם נראין טפי דברי הרא"ש שכתב דטעם דכף הרגל. היינו מדעורו קשה. דינו כצפורן דלא מקרי עור הבשר. א"כ י"ל דשאר תחתית פס הרגל. ששם אין עור קשה כ"כ. שפיר מטמא בנגעים:

והצפורן דאינו עור הבשר. והא דלא חשיב לכף רגל וצפורן בהדי הנך דלעיל דלא מחשבי כעור הבשר. נ"ל דה"ט מדבעי למנקט יחד תחלה כל המקומות שעורן רך רוגמת עור הבשר כתוך העין. ואפ"ה לא יחשבו כעור ובשר. והדר נקט עקב וצפורן שעורן קשה:

והזקן כשלא נקרחו דאז אין שם טומ' בהרת. וכ"ש נתק וקרו"ג:

השחין שחין הוא מכה הנתהווה ע"י ליחה בוערת שבתוך עור האדם דשחין לשון חמום הוא. ענטצונדע בל"א. וכמו אם שחונה [יומא נ"ג ב']:

והמכוה פערברענען בל"א. והוא חבורה שנתהווה ע"י שנכווה מאש ממש:

והקדח כך נקרא שחין שנתהוה באדם שלא מאליו. רק ע"י שלקה בעץ או באבן וכדומה. שע"י הכאה זו נכבש הדם שבמקום ההוא ונתחמם ונתהווה עי"ז השחין בעורו. וכך נקרא ג"כ כל מכוה שלא נתהוה ע"י אש ממש רק ע"י תולדות האש. כברזל חם או גחלת ורמץ מוקדין. או ע"י מים רותחין וסיד רותח וכדומה ונקרא פעעברוהען בל"א. ושחין שע"י מכוה כזו רבתה תורה שיהא דינן כשחין ומכוה ממש. מדכפלה תורה מלת שחין ומלת מכוה כ"פ. לומר לך דהיינו בכל גוונא. [ולרמב"ם להכי נקרא חבורה שע"י הכאה או שע"י תולדת האש בשם קדח. מדהוא לשון הבערה. כמו כי אש קדחה באפי. ול"מ הי' נ"ל שהוא לשון מקדח דהיינו שכח ההכאה או הנגיעה בהמוקדין עקץ כמקדח לתוך פנימיות העור במהירות כמקדח]:

המורדין מלת המורדין אכולהו תלתא קאי. דכל הג' כל זמן שהן מורדין. דהיינו שאין עור הנגע שלם. רק מוריד משם ונוזל ליחה. נמצא שלא התחילו עדיין להעלות קרום ברפואתן אז אין מטמאי' בנגעים. [ואפשר דמורדין הוא לשון מורד ההר [כאהלות פי"ז מ"א]. והיינו משום שכל זמן שהמכה מזיל ליחה יהיה מקומו צבה וגבוה כהר מדמלא ליחה]:

אינן מיטמאין בנגעים ר"ל אם יש שם נגע א"צ להסגירו ואפילו יש בה סי' טומאה טהור מדלא מחשבה נגע:

ואינן מצטרפים בנגעים אפילו אם רוב הנגע בשאר העור. ומיעוטו הוא באלו המקומות. אמ"צ לכגריס:

ואין הנגע פושה לתוכן ובכולהו ה"ט. מדאינן עור הבשר [הר"ש] אבל נגע שבראשי אברים [כמ"ז]. מדמחשב. עור הבשר מטמאים בנגעים. וכ"ש שמצטרפים בנגעים. וגם הנגע פושה לתוכן. [אולם הר"ב כ' דלהכי הנך דמשנתינו אין נגע פושה לתוכן דמדא"א שם אום. להכי גם אין פושה לתוכן. ואילה"ק לדבריו. הרי בוהק דאינו מטמא באום ואפ"ה פושה נגע לתוכן הא בורכא דמדפשה לתוכו הרי נשתנה למראה בהרת. ובכה"ג גם באום מטמא. גם אילה"ק הרי ראשי אברין דלראב"ד אינן באום ואפ"ה ישנן בפשיון [כפ"ח מ"ה]. י"ל הר"ב לשיטתיה ריש משנה ז' אזיל דס"ל דגם באום ישנן]:

ואינן מיטמאין משום מחיה אם הם באמצע הנגע. דמה שטימאה תורה מחיה. היינו כשהיא בבשר חי ובריא. משא"כ הנך יש שאינן בשר כלל. ויש שהן בשר. אבל אינן בשר בריא:

ואין מעכבין את ההופך כולו לבן דאם הפך כולו לבן. ונשאר א' ממקומות הללו שלא נתהפך ללבן אפ"ה טהור. אבל ראשי אבריו. יש מהן שמעכב ההופך כולו לבן [כפ"ח מ"ד]:

ונקרחו דאז הנגע שיתהווה במקום שנקרח. דינו כנגע שבעור הבשר. רק שאמ"ט שם בשער לבן:

השחין והמכוה והקרח ונעשו צרבת שעלה עליהן קרום כמו שמורגל בכל מכה כשיתחיל להתרפאות. וכ"ש כשחי' לגמרי. דהו"ל כשאר עור הבשר. ומלת צרבת. לשון צמוק הוא. צוזאממען שרומפפען בל"א. כי כך דרך המכה שכשתתחיל להתרפא. יצמוק במקומה העור יחד. וקאמר הכא שנולד נגע במקום שנצטמק. וה"ה אדם שמן שהיו בו קמטים. ואח"כ הוכחש ונתפשט הקמט. ונולד נגע במקום שנתפשט הקמט:

הרי אלו מיטמאין בנגעים אם יש שם נגע בא' מד' מראות. מיהו אם הי' בו הנגע כבר בשעה שהי' מורדין או קודם שנתפשט. וכשנתפשט עדיין הנגע במקומה טהור [כפ"ז מ"א]:

ואינן מצטרפין בנגעים דכשיש בראש או בזקן יחד כגריס. או שהנגע בעור הבשר ובראש יחד כגריס. או שהנגע בזקן ובעור הבשר יחד כגריס. אז אף שנקרמו הראש והזקן. אפ"ה אמ"צ אהדדי ולא עם עור הבשר. וה"ה ח"ג שחין וח"ג מכוה סמוכין אמ"צ לכגריס. והיינו משום דכל הנך חילקן הכתוב ופירש דין כל א' לבד. אף שהי' יכול לכללן מדדינן שוה. אלא לומר לך שאמ"צ:

ואין הנגע פושה לתוכן דכשיש נגע בעור הבשר. והסגירו ובסוף ההסגר מצא שפשתה הנגע לתוך נתק הראש. או לתוך נתק הזקן או לתוך השחין או המכוה. לא מחשב פשיון מדאינן עור הבשר:

ואינן מיטמאין משום מחיה נתק שחין מכוה [וסימנך נשם] אין בהם המחי' סי' טומאה. מיהו קרחת וגבחת. כשיש במקומן נגע. וודאי המחי' סי' טומ' בהן [כספ"י]. ואפ"ה כלל הכא התנא קרחת וגבחת בהדי אינך שאמ"ט במחיה. נ"ל דה"ט דכשיש נגע בעור הבשר סביב הראש שנקרח כולו. לא מחשב מקום הראש הקרוח כמחי':

אבל מעכבין את ההופך כולו לבן דכשהפך כולו לבן חוץ מהראש והזקן. או חוץ ממקום השחין והמכוה. לא נטהר. מיהו זהו דוקא כשנקרחו הראש והזקן ונתרפאו קצת השחין והמכוה בצרבת. דאל"כ הרי כבר אמרינן לעיל דאינן מעכבי' לההופך כולו לבן:

הראש והזקן עד שלא העלו שער כגון ילד שכשנולד אין שער בראשו ובזקנו. וכ"כ נער רך בשנים שאין שער בזקנו:

והדלדולין שבראש ושבזקן י"א דר"ל געוויכס שבראש או בזקן. והיינו דלדול בשר שם שאין בו שער. וי"א דר"ל רבוי שער שיש לפעמים בהפנים או בהצואר סמוך לראש או לזקן. אבל לא במקום הקדקד או הזקן ממש. ומפורש בתוספתא. דמן קצה הפרק של לחי ולמעלה. זה מחשב ראש. ומקצה פרק של לחי ולמטה. זהו זקן. דרק בב' מקומות אלו מחשב נגע להטמא בראש או בזקן:

נדונים כעור הבשר לכל דבר דהיינו לטמא שם בהרת כבשאר בשר. וגם מעכב שם הפריחה. וגם הנגע פושה לתוכן. ומצטרפין לענין נגע כגריס שבבשר סמוך להן וגם מטמא שם הנגע בד' מראות. ובמחי' ובשער לבן. ואמ"ט שם בשער צהוב:

תוך העין תוך האוזן וכו'. אבל מבחוץ אפי' אצל העין וסמוך לפה וכ' מטמא בנגעים ור' יוסי בר יהודה פליג בתוספתא דתניא ר' יוסי בר יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם ולפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון ועוד תניא בתוספתא האודם שבפה נידון כבית הסתרים והרמב"ם ז"ל פסק בפ' ששי דהלכות טומאת צרעת כר' יוסי בר' יהודה והראב"ד ז"ל השיגו שם:

הקמטין. לשון הרמב"ם ז"ל שם ר"פ ששי הקמטין שבבטן והקמטין שבצואר:

כף הרגל. בס"פ השג יד בברייתא גרסי' מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ופי' שם הרא"ש ז"ל בכתיבת יד דהאי רגליו היינו כף הרגל דקתני הכא ומשום דחשיב כבית הסתרים לפי שאדם דורך עליו והוא מכוסה תמיד וקרא כתיב לכל מראה עיני הכהן ע"כ והוא תירוץ למה שהקשו שם תוס' ז"ל וטעמא דראשו מפני שאינו יכול לראות מפני השער וכמו שפירש שם רש"י ז"ל:

והקדח המורדין. כצ"ל והפירוש שלא נתרפאו יפה וקאי המורדין אשחין ומכוה וקדח:

ואינם מיטמאין משום מחי'. קשה לע"ד לפירוש הראשון שהביא רעז"ל היינו ואין מעכבין את ההופך כולו לבן דקתני בתר הכי:

חזר הראש וכו'. וה"ה דה"ל למיתני נתפשטו הקמטים כדתניא בתוספתא הקמט שנתפשט הרי הוא כעור הבשר לכל דבר ותנן לקמן פ"ז בקמט ונתגלה:

ונעשו צרבת. הר"ש ז"ל נראה דגריס צרבא שפירש צרבא כמו צרבת וכן בערוך ז"ל: