משנה נגעים פרק ו׳ משנה ה׳

זה המין אשר יסכים בו והוא שתהיה בהרת בתוכו בשר חי ובתוך הבשר חי בהרת שנית על זאת הצורה הנה יהיה בשר חי בתוך הבהרת החיצונה היה מוחלט בחיצונה אולם בבהרת הפנימית הנה הוא מוסגר מתחלתו עד שיראה אם יתחדש בו סימן טומאה ויהא טמא או ישאר על ענינו ויהיה פטור מזאת הבהרת ור' יוסי אומר שזאת המחיה אשר על זה התואר אינה מחיה ובתוך זאת המחיה בהרת ולא תהיה המחיה סימן טומאה עד שתהיה כולה בשר חי ולא יהיה בתוכה דבר. עוד אמר שאם נעדר הבשר החי לא תהיה דבר בין שתי הבהרות ותחזור בהרת אחת ורבן גמליאל אומר נעיין אם היתה הבהרת הפנימית היא אשר נתרבתה בה הנה היא טמאה בפנימית לפי שהיא פשתה בעור והחיצונה טהורה לפי שהלכה המחיה או נתמעטה מכשיעור אם נשאר ממנה פחות מרוחב שתי שערות ואם היתה הבהרת החיצונה היא אשר נתרבתה בבשר החי אשר בתוכה ומיעטה המחיה או נעדרה בכללה הנה החיצונה טהורה שהפשיון לא יהיה למחיה שבתוך הנגע כמו שקדם אמרם שאין הנגע פושה לתוכה ורבי עקיבא אומר כמו שלא נחשוב זה הפסיון למחיה שבתוכה ולזה החיצונה טהורה כן לא נחשבה פסיון למחיה שבתוך חבירתה ולזה כאשר נמשכה הפנימית למחיה שבתוך הבהרת החיצונה אינו פסיון ואין הלכה כר"י והלכה כר"ע:

רבי עקיבא אומר בין כך ובין כך טהורה. כתב הר"ב בין כלתה מבפנים וכו'. וכן פי' הרמב"ם וכלומר כיון דפשיון הפנימית לא לעור הבשר הוא אלא למחיה שבתוך בהרת הויא נמי כמו פושה לתוכו דלא הוי פשיון. אבל הר"ש מפרש דר"ע ה"ק בין כך ובין כך בין כלתה מבפנים שהפנימית להחליט בין כלתה מבחוץ שהפנימית להסגיר בין לא כלתה כלל כלומר בין כלתה בין לא כלתה. החיצונה טהורה. כרבי יוסי דאין המחיה שהבהרת לתוכה סימן טומאה לחיצונה. ואין הנגע פושה לתוכה. ע"כ. וכתב מהר"ם דק"ל היינו רבי יוסי וי"ל לר"י חיצונה להסגיר. ולר"ע חיצונה טהורה לגמרי. דאינה קרויה נגע. דכתיב (ויקרא י״ג:י׳) ומחית בשר חי בשאת שיש מחיה בתוכה לחוד. ולא שיש מחיה בתוכה. ובהרת לפנים הימנה. ומ"מ מסיק דר"ע כת"ק דר"י ס"ל וה"ק בין כך ובין כך הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה. וזה כדברי הרמב"ם והר"ב:

וחוץ למחיה בהרת שבהרת החיצון מקפת את המחיה. והמחיה מקפת את הבהרת הפנימית כזה ? והבהרת החיצונה והמחי' כ"א רחב כעדשה:

והחיצונה להחליט דחיצונה דינה להחליט. מדיש מחיה באמצעה ולהכי פוסק הכהן דינה של א'. ואח"כ הדין של האחרת [כלעיל פ"ג מ"א] והנ"מ שאינו יכול להתטהר אפי' הגיע הרגל אף שיתרפא מהמוחלטת עד שגם לא יוולד ביני ביני סימן טומאה להפנימית:

אמר ר' יוסי אין המחיה סימן טומאה לחיצונה דבעינן מחיה מבוצרת דהיינו בין ממזרח למערב ובין מצפון לדרום. יהי' מן הקצה אל הקצה. נגע. מחיה. ונגע. אבל הכא יש מקצה אל הקצה נגע מחיה ונגע ומחיה ונגע. ולהכי לדידי' אין כאן להחליט אלא יסגיר שניהן. ואם בסוף שבוע א' יעמוד כך. שוב יסגירן שנית. ואם גם אז יעמוד כך יפטור שניהן:

נתמעטה והלכה לה ר"ל ואם אח"כ נתמעטה המחיה או הלכה לה:

והחיצונה טהור דהרי כלה מחיתה. ואפילו נגע פשיון זה גם בהחיצונה. הרי אין נגע פושה לתוכה. ולפיכך מדעבר סי' טומאה שבה אחר שהוחלט. טהור לגמרי:

החיצונה טהורה דעכ"פ כלה מחיתה וגם אינה פושה לתוכה:

והפנימית להסגיר אם לא נגע בה פשיון של חיצונה אפילו בכשער א' [עי' פ"ד מ"ה ודו"ק]. ואם בסוף שבוע ב' הוא עומד. גם היא טהורה:

טהורה ר"ל כשם שכשפשתה חיצונה אינו פסיון. כך כשפשתה פנימית. כיון דעכ"פ חיצונה מקיפתה הו"ל כפשתה לתוכה. להכי אם בסוף שבוע א' מצא כך. פנימי' לסגור. דמדלא הי' בה סי' טומאה עדיין הו"ל כעמדה בעיני' שבוע א'. שצריכה עכ"פ עוד הסגר ב'. והחיצונה שכבר הי' בה סי' טומאה והלך ממנה הסי' טו'. להכי טהורה לגמרי. אולם אם בסוף שבוע ב' אירע כך. גם פנימי' טהורה:

ונ"ל דהא דצריך למנקט תרתי. נתמעטה והלכה. ה"ט. דאי הוה תני רק נתמעטה סד"א דבנתמעט מצ"א סגי. והר"ז ליתא. מדעדיין נשאר שיעור מחי' בשאר הצדדים וראוי להשאר החיצונה בטומאתה. להכי נקט נמי גוונא דהלכה לה. לגלויי' דנתמעטה נמי בכה"ג מיירי. והיינו שנתמעטה בכל הצדדים סביב עד שלא נשאר רוחב עדשה ממנה בשום צד. דהו"ל דוגמת הלכה לה:

אם מבפנים כלתה. גרסי':

ואם מבחוץ החיצונה טהורה והפנימית להסגיר. כצ"ל:

ר' עקיבא אומר בין כך ובין כך טהורה. פי' הרא"ש ז"ל בין כלתה מבפנים שהפנימית להחליט בין כלתה מבחוץ שהפנימית להסגיר בין לא כלתה כלל החיצונה טהורה כר' יוסי דאמר אין מחי' סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה ואין הנגע פושה לתוכו כך פי' ה"ר שמשון ז"ל לפי גרסתו שהי' כתוב בה חיצונה טהורה וקשה לפירושו דבין כך ובין כך משמע דקאי אדברי רבן גמליאל שחלק בין כלתה מבפנים לכלתה מבחוץ ועוד קשה שפירש דאם כלתה מבפנים הפנימית להחליט ובתוספתא קתני בין כך ובין כך הפנימית להסגיר ומצאתי במשנה ודאית דווקנית בין כך ובין כך טהורה וקאי ארבן גמליאל דאמר אם מבפנים כלתה סימן פשיון לפנימית וקאמר ר' עקיבא בין כלתה מבפנים בין כלתה מבחוץ טהורה פירוש הרי היא כמות שהיתה ומשום שר"ג אומר סימן פשיון לפנימית אמר הוא טהורה כלומר אין כאן סימן טומאה שאין נגע פושה לתוך נגע וכן מצאתי אח"כ בפי' הרמב"ם ז"ל עכ"ל הרא"ש ז"ל. ועיין במ"ש בשמו ז"ל לקמן פ' עשירי סימן ז' דמשמע דקשה דידיה אדידי':