משנה נדרים פרק ו׳ משנה א׳

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק כו': מעשה קדירה הריפות והגרש וכיוצא בהן. ופירוש רך שאינו יכול לעמוד בעצמו ועבה שהוא עב שיכול לעמוד בעצמו וביצת תרמיטא ביצה מבושלת במים חמים ומשמרין אותה שימור גדול שלא יקפה וקוראין אותה הרופאים נימרשת: ודלעת רמוצה מין מן הדלועין שאינה ראויה לאכילה עד שטומנין אותה באפר חם ושם האפר שנשאר בו חמימות רמץ וכבר בארנו זה כמה פעמים במסכת כלאים: מעשה רתחתה הוא המאכל שעושין מן הקמח ומן לביבות הפת במים רותחין והעיקר שנגררים אחריו אלו הדינים ונסמכים הוא מה שאמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וזה ג"כ תלוי לפי לשון הידוע והמורגל בין בני אדם שבאותו מקום שנשבע בו האדם ולפי מה שמורה עליו באותו הזמן ועל דרך משל אם היה המקום שנשבע בו קוראין באותו זמן מבושל לצלי ושלוק הרי הכל אסור עליו ואם אין קוראין מבושל אלא המבושל ממש הרי זה אסור עליו המבושל לבדו ועל זה תעשה היקש מכל מה שיש בזו המסכתא באמרו הנודר מכך אסור בדבר פלוני ומותר בפלוני לפי שכל זה אמנם אמרו התנא לפי מקומו ולפי לשונם באותו הזמן ולפי המפורסם אצל ההמון ומסר לנו זה על דרך הדמיון לפיכך הבן זה ולא נצטרך להחזירו במה שאנו עתידים לומר:

תבשיל שאיני טועם. כן הגירסא בספרים בכל הפרק וכבר כתבתי בזה בריש מכילתין אבל בתוספות ובפסקי הרא"ש כתובים כולם שאני [בלא יו"ד] וכן העתיקם הטור סימן רי"ז:

שאני טועם אסור במעשה קדירה רך. פירש הר"ב שנאכל עם הפת דהאי תנא כל מידי דמתאכלי ביה ריפתא. תבשיל קרי ליה. כדאיתא בגמרא. ואמרינן בגמרא דאסור בצלי ושלוק. דהא מתאכלי ביה ריפתא. וכתבו התוספות וצ"ע אמאי שני למתני ענין אחר מרישא. לפלוג בנודר מן התבשיל בלא שאומר שאני טועם וכו'. וי"ל דרבותא נקטי אפ"ה מותר בעבה. וברישא נמי מצי למתני מבושל שאני טועם מותר בצלי ובשלוק אלא לא היה תופס חדוש דלא משמע בשום יתור צלי ושלוק ע"כ ועיין מ"ש במ"ג:

מעשה קדירה. פירש הר"ב במשנה ה' פ"ו דברכות הריפות וגרש כרמל וכו'. וכן פירש הרמב"ם:

ומותר בעבה. מפרש בירושלמי דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה ה"נ הנודר מן המבושל מותר בעבה. הר"ן:

ביצת טרמיטא. כתב הר"ב מבושלת במים חמים. ומשמרים אותה שלא תקפה וכ"פ הרמב"ם. וצ"ל שאין אוכלין עמה פת. דאי לא תימא הכי הא אמרן דהאי תנא כל דמיתאכלה ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. וכ"כ הכ"מ בפ"ט מה"נ וז"ל ולפי זה ביצה זו אינה קרושה כלל. אלא מחוממת בלבד. ועושין אותה לרפואה. ואין אוכלין עמה פת. ולפיכך מותר בה ע"כ. אבל בגמרא מפרשים שהיא ביצה דמעיילו לה כמה פעמים במיא חמימי. וכמה פעמים במיא קרירי עד שמתמעטת כדי שיכול לבולעה שלימה בלא לעיסה. ואם יש לו כאב במעיו. נדבק ונסרך באותה ביצה וכשיוצאת שלימה מגופו יודע הרופא לפי מראה שבה באיזה סם יתרפא החולה. וכבר הליץ הכ"מ בעד הרמב"ם מה שלא כתב כפירוש הגמרא ואמר וז"ל ונ"ל שסובר דההוא גוונא דמפרש בגמרא לאו דווקא אלא בכל גוונא דעבדי לה לרפואה ואין דרך לאכול עמה פת מקרי ביצה טרמיטא ולפי שבזמן הזה לא נהגו הרופאים לעשות ביצה כדאיתא בגמרא לא כתבה וכתב במקומה ביצה שנהגו הרופאים לעשותה בזמנו שהיתה רכה ביותר:

ובדלעת הרמוצה. כתב הר"ב שטומנין אותה ברמץ. עיין מ"ש בפ"ק דכלאים משנה ב':

מותר בצלי קמ"ל אף דבלשון תורה צלי נקרא נמי. מבושל, כדכתיב ויבשלו הפסח, בנדרים הלך אחר לשון בנ"א:

ובשלוק שאינו מבושל כראוי, אבל במבושל יותר מדאי אסור [רי"ז]:

אסור במעשה קדירה רך [זופפע]:

ומותר בביצת טרמיטא ביצה שמחממין אותה באופן שלא תקפה בבישול:

ובדלעת הרמוצה שנטמנה באפר חם שתתמתק:

ובש"ס כאן אמרינן דלר' יאשי' באמת אסור בצלי, ומייתי ראי' מהך קרא, והקשה הגאון מו"ה עקיבא זצוק"ל למה לא מייתי קרא של תורה דכתיב בפרשת ראה בפסח ובשלת ואכלת. והניח בצ"ע. ולפעד"נ דהתם לא מפורש בקרא דובשלת קאי אפסח, י"ל דקאי אחגיגת י"ד שנאכלת עם הפסח, והפסח אחריו על השובע, דלא עדיף הך קרא מקרא דלעיל מנה דכתיב וזבחת פסח צאן ובקר ודרשי' צאן לפסח ובקר לחגיגה [כפסחים ד"ע] וה"נ הכא הרי וודאי קרא דמקמי הכא לא תוכל לזבוח הפסח. לאו דוקא פסח, אלא פסח וכל דדמי לי' [כמגילה ד"ט ב'] וא"כ י"ל דעלה קאמר קרא ובשלת ואכלת ופנית בבקר והלכת, דהאי בבקר וודאי יום ט"ז, דבי"ט אסור לילך, א"כ האי ואכלת היינו כל יום ט"ו, דהיינו חגיגת י"ד שנאכלת לב' ימים ולילה א' [כפסחים דע"א ב'], משא"כ ויבשלו הפסח מפורש דמיירי בפסח:

הנודר מן המבושל. וכו' רפ"ט דהלכות נדרים וסי' ז': ואיתה בירושלמי פ"ג מינין. ובפ' בכל מערבין. ורוב פירקין איתיה בטור י"ד סי' רי"ז. והתם הגרסא שאני טועם בלי יו"ד וכן בכמה דוכתי:

מותר בצלי. ר' יאשיה אוסר דבאתריה אפי' צלי קרוי מבושל ומסמך לה אקרא דכתיב ויבשלו את הפסח:

שלוק כל שנתבשל יותר מבשולו הראוי לו נקרא שלוק עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כדאיתא פ' כל הבשר כבד אוסרת ואינה נאסרת אבל שלקה אוסרת ונאסרת כך פי' הרא"ש ז"ל אבל הר"ן ז"ל פי' שלוק בשיל ולא בשיל דנהי דשליקה נמי משמע מבושל יותר מדאי כדאמרי' בפ' כל הבשר שלקה אוסרת ונאסרת מ"מ שלוק דהכא בשיל ולא בשיל הוא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא ע"כ:

ומותר בעבה שנאכל בלא פת ומתני' דלא כבבלאי דא"ר זירא בבלאי טפשאי אכלי נהמא בנהמא. ואמרי' בגמ' דאסור בצלי ובשלוק דהא מיתאכלא ביה רפתא וכתבו תוס' והר"ן ז"ל וכי קתני שאיני טועם לאו דוקא דאמר הכי אלא לרבותא נקטה לומר דאפי' אמר שאיני טועם מותר בעבה ומפורש בירוש' דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה ה"נ נודר מן המבושל מותר בעבה ע"כ:

ביצת טרמיטא. ס"א טרמיטן. גמרא אמר שמואל ביצה שמשימין אותה אלף פעמים במים חמים ואלף פעמים במים קרים עד שמתקטנת כדי שיוכל לבלוע אותה ואם יש כאב במעיו סריך על ההיא ביצה וניכר בה וכד נפקא ממעיו שלימה ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה ובמאי מיתסי והעושה אותה שוה אלף דינרין. וכתבו תוס' ז"ל טורמיטא אין בו משמעות:

ובדלעת הרמוצה. ר' נחמיה אית ליה בברייתא דרמוצה היינו מין דלעת הנקראת רמוצה על שם מקומה וכתבתיה ברפ"ק דמסכת כלאים: