משנה נדרים פרק ה׳ משנה ו׳

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו וכו': זה המעשה לא זכרו לחזק הדבר שנקדם ואמנם זכרו לבאר מה שאנו אומרין והלה מותר בה שיהיה בתנאי שלא יבאר בעל המתנה שם האיש הזה והביא ראיה ממעשה בית חורון ודע שהוא אם נתן המתנה סתם בלא שום תנאי ואח"כ אמר לו דרך מקרה רצונך שיבוא פלוני ויאכל עמנו הרי זה אסור לפי שהעיקר אצלינו אם הוכיח סופו על תחילתו אסור: ואמרו ג"כ בזה המעשה סעודתו מוכחת עליו ר"ל שרבוי הסעודה וההכנה מעיד שלא נתנה במתנה אלא שיאכל אביו ממנה:

המודר הנאה מחברו וכו'. כתב הרא"ש [פ"ד מ"ח] לעיל קתני היה מהלך בדרך והכח קמ"ל דאפילו בעיר אם אין לו מה יאכל מותר:

ויהא עון תלוי בראשו. שיהא אביו מודר הנאה אוכל על ידו. רש"י:

כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת. כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה [כדפירש הר"ב במשנה י"ג פ"ג דסוכה] שאני מתנה זו של בית חורון דאפילו לשעתה אינה שלא נתכוין להקנותה כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתניתין דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' משום דתנא ה"ק כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודש'. אינה מתנה. והכי איתא בירושלמי. הר"ן. ויש ספרים גורסין תהא מקודשת:

ואין לו מה יאכל לעיל [פ"ד מ"ז] קמ"ל בדרך, והכא קמ"ל דאפילו בעיר ל"א שיחזור על הפתחים:

והלה מותר בה חסורי מחסרא והכי קתני ובהיה שם הערמה אסור, ומעשה וכו':

והיה הבן:

אינה מתנה משא"כ מתנה ע"מ להחזיר יכול להקדיש דמי תשמיש זמן שהיא נתונה לו. [אמנם בירושלמי מקשי וכי אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדישנה. ומפרש דה"ק כל מתנה שהיא בהערמה, דבכה"ג אינה מתנה, א"כ כשהקדישה אינה קדושה, אינה מתנה. מכאן נראה דגי' הירושלמי במשנה כל מתנה שאינה, שאם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה וכן גרס ג"כ הר"ן]:

ואילה"ק מלעיל [פ"ד מ"ז] דמקלינן בחנווני אף דמוכיח סופו על תחילתו שכוונתו להערים. ואי"ל דהתם רק מדלא הקדים ליתן לחנווני שרי, דהרי [במ"ח התם] בהי' הולך בדרך הקדים ליתן לחבירו, ואפ"ה שרי. וכ"כ ברישא במשנתינו הקדים ליתן לחבירו, וחבירו מבין שכוונתו להערים ואפ"ה לא אמרינן מוכיח סופו על תחילתו. ואי"ל בהנך שאני, דלא אמר הנודר לחבירו מידי, רק שמעצמו מבין שלכך נתכוון שיתנו לזה. ליתא דהרי בסיפא התם בחנווני אמר להחנווני איני יודע מה אעשה, ואפ"ה שרי. ואי"ל דכל שלא אמר להדיא כי הכא יבא אבא ויאכל עמנו, לא מחשב דבור כלל, דא"כ למה צריך בחנווני ובאינך דשרו, דוקא באין לו מה יאכל, אי לא מחשב דבור כלל, בלא"ה שרו. ולפעד"נ דהכא שאני מחנווני ודכוותייהו, דהכא אין דרך שיכין אדם סעודת חתונה ויתנה לחבירו, כמ"ש הר"ן, ולפיכך כיון דאיכא הערמה דמוכחא טובא, דהוכיח סופו על תחלתו ותחלתו על סופו, אסור מדאורייתא משום בל יחל מדאינו יכול המקבל המתנה לשנות מדעת הנותן, ולפיכך אפילו היה בגוונא שאין לו מה יאכל, נמי היה אסור, אבל התם דהי' המתנה רק דבר מועט, דליכא הערמה דמוכח רק הערמה כל דהו, והוכיח רק סופו אתחילתו אבל לא תחילתו אסופו אסור רק מדרבנן ובמקום צערא ל"ג רבנן [ככתובות ד"ס ע"א]:

ואין לו מה יאכל. הך מתני' אייתי נמי לעיל באידך פירקין אלא דהתם לא נקט לה אלא משום דיוקא משום דבעי למיתני עלה הפקר דפליג עלה ר' יוסי רש"י ז"ל. והר"ן ז"ל פי' דלא נשנית כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה שאם הוכיח סופו וכו' הערמה הוי ואסור:

מעשה בבית חורין באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו [כצ"ל] וכו'. פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד:)

הרי הן מוקדשות לשמים. תוס' רפ"ק דקדושין. ופי' ר"י היה יכול לעשות תקנה שיתן לחברו מתנה והוא יתן לו אלא דאינו יכול לעשות כן בכל שעה שירא שיחזיק בהן המקבל וה"ה שהיה יכול להפקיר אלא דלא שרינן להפקיר אלא בא בדרך אבל בעיר אינו מפקיר מן הלב כי ירא שיחזיקו בו אחרים ע"כ:

ואינם לפניך. ואפילו אם אמר לו הרי הן לפניך אסור אם סעודתו מוכחת עליו וכדפי' ר"ע ז"ל:

נתונים לך מתנה. אין בפניך שיבא אבא ויאכל עמנו וכו' כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב לפי גרסא זו נראה לפ' שכך אמר לו אין נראה בעיניך טוב שיבא גם אבא ויאכל עמנו וצ"ע עכ"ל ז"ל:

כל מתנה שאינה. כל כך ברשות המקבל שאם הקדישה וכו'. והביאוה תוס' ז"ל פ' לולב הגזול (סוכה דף מ"א) ושם דקדקו מלת שאינה וכתבו דה"ק שאינה מתנה לשום דבר ולא מיבעיא לענין הקדש ולא הזכיר התנא הקדש אלא משום שעל הקדש היה מעשה וגם סעודתו מוכחת עליו שלא היה דעתו ליתן לעניים כלל שום דבר רק שיבא אביו ויאכל כדמפ' בגמ' התם. וכן כתב הרא"ש ז"ל והביאו בחשן המשפט סי' רמ"א והביאו ג"כ בשלאן ערוך שם סעיף ה' יותר בארך. ששם מפרש דמתני' דוקא שנתנה לו בסתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו רוצה ליתנה לו לכל חפצו אבל אם מפרש אפי' אם נותנה לו ע"מ שלא ליתנה לאחר או שלא למכרה או שלא להקדישה או אפילו ע"מ שלא יעשה בו שום דבר אלא דבר פלוני הוי מתנה לאותו דבר שפירש בלבד ע"כ. והם דברי התוס' והרא"ש וכתב עוד הרא"ש ז"ל ויס"ג שאם הקדישה מוקדשת וה"פ שאינה מתנה לענין זה שאם הקדישה מוקדשת אינה מתנה ע"כ והיא גרסת רשב"ם ז"ל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד) והקשו בתוס' והא אמרי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ותרצו דהתם כל כמה דלא החזיר הוי מתנה גמורה לכל מה שירצה אבל הכא אין בידו להקנותם לשום אדם דלא נתנה אלא כדי שיאכל אביו ע"כ והוא מה שכתבו בפ' לולב הגזול. וז"ל הר"ן ז"ל שאני התם דמ"מ לשעתא מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורין אפילו לשעתא אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל [כו' עי' בתוי"ט] וה"נ מפ' בירושלמי כל מתנה שהיא בהערמה שאינה שאם הקדישה וכו' ע"כ וכן כתב הוא ז"ל ג"כ בס"פ לולב הגזול. וגם בפ"ק דקדושין דף תרכ"ב וכן נמוקי יוסף שם בפ' יש נוחלין דף רכ"ג. ועיין בסמ"ג עשין סימן מ"ד. ומצאתי שכתב עליו ה"ר אליהו מזרחי ז"ל וז"ל ולשון כל מתנה שאינה מוכח נמי הכי נראה שבנוסחא שלו היה כתוב בה מלת שאינה שלש פעמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה אבל בנוסחאות שלפנינו כתוב כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מוקדשת אינה מתנה ומעתה אין מהם שום הוכחה ע"כ. בסוף פי' ר"ע ז"ל ואם סעודתו מוכחת עליו וכו' אמר המלקט אפשר דהיינו כל מתנה וכו' כל לאתויי הך. אע"ג דבגמ' דחי דאתי לאתויי לישנא בתרא דרבא דאמר דאפי' א"ל והן לפניך אסור כיון דחזינן דפסקי הלכתא כלישנא קמא דאם א"ל והן לפניך מותר נימא דאתא כל לאתויי אם סעודתו מוכחת עליו כך נ"ל. וביד פ"ז דהלכות נדרים סי' ט"ו י"ו. ובטור י"ד סוף סי' רכ"א:

אינה מתנה פי' ואביו אסור לאכול ממנה ה"ר יהוסף ז"ל: