משנה נדרים פרק ה׳ משנה ד׳

הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי כו': המודר אסור פי' שאם עבר המודר על הנדר הוא הנקרא עבריין כגון שנשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו הרי שמחוייב שמעון שלא יכנס בבית ראובן שהרי נשבע על מה שהיה ברשותו לפיכך אם עבר שמעון ונכנס בביתו של ראובן הוא הנקרא עבריין וזהו פי' המודר אסור והבן זה הענין ועשה לו היקש שהשבועות והנדרים אדם מחוייב לקיימן ואפי' שהוא אינו הנשבע והנודר אבל נשבע עליו זולתו: וענין דבר של עולי בבל הדבר שיש בו שותפות לעולי רגלים והוא מה שזכר מהן אע"פ שהיציאה והבנין שלהם ממון כל ישראל ולכל אחד מהן יש בהן זכות אין זה כי אם זכות מעט מאוד שאין לאחר מהן שום רשות: ודבר של אותה העיר הדברים שהם בשותפות לכל אנשי המדינה כגון הרחובות והמרחצאות ומה שמנה. אבל מה שאמר זה כותב חלקו לנשיא פירוש לפי הענין הכותב כותב חלקו לנשיא וענין זה הדבר שאלו האנשים שאסר כל א' מהן הנאה לחבירו ואסר עליו ממנו באמרו כל אחד ואחד לחבירו הריני עליך ואת עלי הרי הם מחוייבים מפני זה שלא ישתמשו במקומות המשותפין לכל אנשי המדינה לפי שיש לכל אחד מהם זכות בהם ונמצא כל א' מהם נהנה בחבירו במה שמשתמש מרשותו וצד התחבולה שיש להן וכיצד יהיו מותרין שיכתוב כל אחד מהן חלק לנשיא וכל זכות שיש לו באלו המקומות המשותפין לכל ונסתלק חלקו מהם ולא נשאר לא' מהן זכות לא ברחובה ולא במרחץ ולא בבית הכנסת ולא במה שדומה להם ונמצאו שניהן נהנין כל אחד מהן בממון בני אדם וממון הנשיא לא בממון חבירו ור' יהודה אומר שהם ג"כ כשסלקו זכותם מאלו המקומות ונותנים לאחד מבני אדם שזה מותר אבל צריך שיאמר לאחד זכה לפלוני באלו הזכיות ויתן לו השטר ואנשי הגליל היו כותבין לנשיא כל המקומות המשותפין והדברים המשותפין כולן כדי שלא יבואו לעבור על הנדרים והשבועות כשהיו נשבעין זה מזה כמו שאמרנו ולא יהיו צריכין לכתוב לנשיא ולא להדיוט והלכה כחכמים:

הריני עליך חרם. פירש הר"ב הנאתי תהיה אסורה עליך בחרם וכן פירש"י ואין נראה שכוונתם לומר שצריך שיאמר כן בפירוש שהרי אפילו אמר הנאתי תהיה אסורה עליך בלבד אסור ולא בעינן התפסה שיאמר בחרם וכמו שכתבתי כללי הנדרים בריש מכילתין בשם הר"ן. אבל כוונתם לפרש הריני דקאמר שר"ל הנאתי וז"ל התוספות דהכי קאמר הרי ממוני אסור עליך ע"כ וכן לשון רש"י עצמו [בביצה] דף ל"ט שכתב דה"ק ממוני עליך הקדש:

חרם. ובגליל מיירי דסתם חרמים לבדק הבית הר"ן. וכדתנן במשנה ד' פ"ב:

המודר אסור. ל' הרמב"ם שהשבועה והנדרים אדם מחוייב לקיימן ואפילו שהוא אינו הנשבע והנודר אבל נשבע עליו זולתו. ע"כ. ור"ל בדבר שהוא של המדיר אבל בדבר שאינו שלו ודאי לא. וז"ל פרק ה' מה"נ. ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורים עליך או הרי את אסור בהניית פלוני אין זה כלום שאין אדם אוסר חבירו בדבר שאינו שלו אא"כ ענה אמן. ע"כ. והן הן הדברים שכתבן הטור סימן רכ"ה והב"י לא הראה מקום ממי העתיקן:

המודר אסור. אבל מדיר לא. וא"ת ואמאי לא מתסר משום גזירה כדלעיל במשנה ו' וכי לאו כל דכן הוא דהא הכא המדיר פושע בנדרו וכ"ש שנגזור עליו. כבר כתב הר"ן בזה לעיל דכי גזרינן התם דוקא בהנהו דתנינן התם השאלה והלואה ומקח וממכר דלא משמע להו לאנשי דלתסרי במודר הנאה. ואי עביד להו מודר למדיר. אתי נמי למשקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למגזר הלכך לא תני שניהם אסורים:

[*הרי את. אין תימה על שלא נשנה אתה הנהוג לומר לזכר בלשון הקדש. שהנה מצאתי ראיתי להרמב"ן בפרשת בהעלותך שכתב שמנהג הלשון גם בזכר. את כרוב ממשח (יחזקאל כ״ח:י״ד) וכן פירש על מ"ש שם ואם ככה את עושה לי. וכן ואת תדבר אלינו שבפרשת ואתחנן אע"פ ששם לא הזכיר לזה]:

הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים. הא לא איצטריך אלא אגב דבעי למתני שניהם מותרים בדבר של עולי בבל. לאשמועינן דהפקר הוא. ולא דשותפין. הרא"ש:

בדבר של עולי בבל. פירש הר"ב כגון בור כו' וכן ל' התוספות ולא ידעתי מאי טעם הוצרכו לפרש כגון כיון שמשנתינו מפרשת להו ואזיל. וכן למה נקט בור טפי מאינך ואי משום דבעו לפרש בור מאי היא. יותר היה נכון שיפרשו לה במתניתין דלקמן ומ"ש הר"ב וידן של כל ישראל שוה בו. והוה כהפקר. וז"ל הרמב"ם אע"פ שהוצאה והבנין שלהם מממון כל ישראל וכל אחד מהן יש בהן זכות אין זה כי אם זכות מעט מאד שאין לאחד מהם שום רשות ע"כ. ולשון התוספות לפי שהפקירוהו לכל ישראל ולא נתנוהו להם להיות שותפין כך. לענין שיוכל האחד לאסור חלק חבירו:

ואסורים בדבר של אותה העיר. שהם דרים בו מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהם שהם יכולים למכרן בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. הר"ן. וכדתנן בפ"ג ממסכת מגילה ועיין במשנה דלקמן מ"ש שם:

הריני הרי הנאתי:

עליך חרם בגליל מיירי [כפ"ב מ"ד]:

המודר אסור וא"צ שיענה המודר אמן, כאלו אסר עליו נכסי אחר, דהכא יכול לאסור את שלו. ובעבר ונהנה לוקה ולרמב"ם לוקה הנודר בהניהו [עי' ר"ן נדרים דט"ו א']:

שניהם אסורין לאשמעינן סיפא נקט לה:

ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל דברים שעשו עולי גולה בימי עזרא, מדאי אפשר שימכרם הו"ל כהפקר [כביצה פ"ה סי' מ"ה]:

ואסורין בדבר של אותה העיר שדרין בה. מדאפשר שימכרום בז' טובי עיר, כדידהו דמי:

הריני עליך חרם. פ' משילין (ביצה דף ל"ט) ובפ"ק דמכלתין דף ה'. וביד רפ"ה דהלכות נדרים וסי' ב' ובפ"ז סי' ב' ג' כולה מתני' עד סוף סי' ה'. ובטור י"ד סי' רכ"ד ורכ"ה ועיין במה שכתב שם בית יוסף בשם הר"ן ז"ל וכתבתיו במתני' דבסמוך. וכשאמר הריני עליך חרם שהאומר מותר וחברו נאסר אם נהנה חברו אינו לוקה שהרי אינו עובר בבל יחל שהוא לא אמר כלום וכשאמר הרי אתה עלי חרם שהאומר הוא שנאסר אין נהנה לוקה שהרי עבר בבל יחל ושמעון חברו מותר ליהנות מראובן המדבר:

ואתה עלי שניהם אסורים. הא לא איצטריך אלא אגב דבעי למיתני שניהם מותרין בדבר של עולי בבל לאשמועי' דהפקר הוי ולא דשותפין הרא"ש ז"ל:

ואסורין בדבר של אותה העיר שהם דרין בה שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהן שהן יכולין למכרן שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר והוו להו כשותפין שאוסרין זה על זה ומתני' דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר רבנן היא ולא ר' אליעזר בן יעקב דבית הכנסת שהוא מדבר של אותה העיר כדמפרש בסמוך כחצר שאין בה חלוקה דמי הר"ן ז"ל. וכתב רבינו ירוחם שאין אסורין בשום אחד מהדברים שכל בני העיר יש להם חלק בהם דהא קיימא לן כר' אליעזר דמותרין ליכנס בחצר שאין בה דין חלוקה ע"כ. ומצאתי שכתב ה"ר יהוסף ז"ל צ"ע אי אתי אליבא דר"א בן יעקב דלעיל דאמר יכול הוא שיאמר לתוך שלי אני נכנס ע"כ: