משנה נדרים פרק ה׳ משנה ג׳

המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד כו': תפיסת יד שישאר לו תשמיש בזה הקרקע כגון שישייר לעצמו שום דבר בזה הקרקע שלא ישכירנו ואפי' שייר בור מים בזה המרחץ או הדומה לזה ושאר הדברים מבוארים הם בעצמם:

ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר. פירוש שהיו מושכרים כבר אבל השכירן אחר מכן לא דאע"ג דתנן בסמוך לביתך שאני נכנס מת או מכרן לאחר מותר דוקא במכירה הוא דשרי אבל בשכירות לא דאם איתא דאפילו בשכירות שרי לתני השכירן ומכ"ש מכרן אלא ודאי כל שקדם נדרו לשכירתו אין האיסור מסתלק על ידי שכירות אבל מתניתין בשהשכירן כבר. הרשב"א. הר"ן:

אין לו בהן תפיסת היד מותר. ואע"ג דקיימא לן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כדפירש הר"ב במשנה ד' פרק בתרא וכמ"ש לעיל בשם הר"ן. מסיק הרא"ש בב"ק בפרק הפרה דכיון דשכירות ליומיה ממכר הוא הרי מכר הנאתו ואין איסור קונם שהוא איסור הנאה שאינו חל על גוף הקרקע. אלא על הנאה יכול לאסור הנאתו המושכר ביד אחרים. ע"כ. ולפי זה יש לפרש דכי תנן לעיל היה אחד מן השוק כו' לאו משום דרבי אליעזר בלחוד תנא ליה אלא לרבותא דרבנן נמי נקטיה כמ"ש הר"ן דסד"א דנהי דקסברי רבנן דשותף מצי אסר אחבריה הני מילי משום דמפקע מיניה קנין שעבוד וכדכתי' לעיל אבל לאחד מן השוק לא מצי אסר הך חצר שאין בה דין חלוקה דמצי אמר ליה דכיון דשעבוד חברך עדיין נשאר אצלו לתוך שלו אני נכנס ולא לתוך שלך קמ"ל דכיון דהך מדיר מצי קני ליה בהא חצר קנין גוף ופירות. לא כל הימנו:

קונם לביתך שאני נכנס וכו'. הכי גרסינן בגמרא בכולהו. שאני. וכן העתיקם בטור סימן רי"ו. ופירש הר"ן שאני נכנס כלומר למה שאני נכנס בו שדה שאני לוקח כלומר אם אקחנו. והרמב"ם העתיק בפ"ח מהלכות נדרים קונם לביתך אני נכנס וכו' וכן כולם. ועיין במשנה ו' פ"ד:

או שמכרו לאחר. כתב הר"ן והוא הדין אם נתנן לאחר נמי שרי אלא להכי נקט מכרן לאשמעינן דדוקא מכרן לאחר. אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו [לו] אסור. ע"כ:

ויש לו לחבירו:

מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר מקודם שנדר, אבל במושכרין אחר כך, אז דוקא במכירה מותר, כסיפא:

אם יש לו בהן תפיסת יד שיש לו להמשכיר שום זכות או שעבוד במרחץ או ברווחו, מלבד דמי השכירות שיקבל:

מותר אף דקונם מפקיע משעבוד והכי נמי יופקע השכירות. זה דוקא במשועבד באותו שעה גם לנודר, או ביכול להפקיע השעבוד כשישלם, משא"כ הכא מסולק לגמרי כל זמן השכירות. מיהו באסרה בפירוש, מהני אפילו אשוכר [רכ"א ו']:

מת או שמכרו לאחר ה"ה במתנה:

מותר ואע"ג דאדם יכול לאסור דבר שברשותו, לכשיצא מרשותו [כפ"ד סי' מ"ו] שאני התם, דכיון דאסר כל הנאת חבירו עליו הו"ל כאלו אמר בית זה ודו"ק:

המודר הנאה מחברו ויש לו מרחץ וכו'. פ' ששי דהלכות נדרים סי' י"ב. ובטור י"ד סי' רכ"א:

אין לו בהן תפיסת יד מותר. כתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א ז"ל דכי אמרינן דכשאין לו בהן תפיסת יד מותר דוקא כשהיו מושכרין כבר אבל השכירן לאחר מכאן לא דאע"ג דתנן בסמוך לביתך שאיני נכנס מת או שמכרן לאחר מותר דוקא במכירה הוא דשרי אבל בשכירות לא דאם איתא דאפילו בשכירות שרי ליתני השכירן וכל שכן מכרן אלא ודאי כל שקדם נדרן לשכירותו אין האיסור מסתלק ע"י שכירות אבל במתני' שהשכירן כבר ולפיכך כל שאין לו בהם תפיסת יד אין האיסור חל עליהם עכ"ל ז"ל:

קונם לביתך שאני נכנס. כלומר למה שאני נכנס בו:

שדך שאני לוקח כלומר אם אקחנו מת או שמכרן לאחר מותר דביתך אמר והשתא לאו ביתיה הוא וה"ה דאי נתנן לאחר נמי שרי אלא להכי נקט מכרן לאשמועי' דדוקא מכרן לאחר אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו לו אסור:

קונם לבית זה שאני נכנס ושדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחר אסור. דכיון דבית זה קאמר שויוה עליה חתיכא דאיסורא הלכך אפי' מכרו לאחר אסור והוי יודע דכי היכי דבית זה חמור מביתך לענין מכרן לאחר ה"נ ביתך חמור מבית לענין נפילה דאי אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע ואי אמר בית זה ונפל אע"ג שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזל ליה איסוריה ואי אמר ביתך זה משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקולא דנפילה והכי איתא בירוש' וכו' הר"ן ז"ל. ועיין בשלחן ערוך דיורה דעה סימן רי"ו סעיף ו'. ואם אמר שתי הלשונות יחד ביתך וזה כגון שאמר קונם לביתך זה שאיני נכנס י"א שתופסין בו חומרת של שתי הלשונות ויש מי שאומר תפוס לשון ראשון ויש מי שאומר תפוס לשון אחרון ע"ש בספר הלבוש או בטור ובבית יוסף. ואיתה להאי בבא דקונם לביתך וכו'. בתוס' פ' הישן (סוכה דף כ"ד) ובפ' אין בין המודר (נדרים דף מ"ב) ובגיטין פ' המביא תניין (גיטין דף כ"א) ודפ"ק דקדושין דף ה'. וביד שם פ"ה סי' ג' ד' ה' ובפ"ח סי' י"א. ובטור י"ד סי' רי"ו וכתוב שם בבית יוסף בשם הריב"ש ז"ל דאמר קונם לביתך שאיני נכנס ומכרו וחזר וקנאו אסור. בפ' ר"ע ז"ל אם נשאר לראובן מקום אמר המלקט נלע"ד שצריך להיות לשמעון מקום: