משנה נדרים פרק י׳ משנה ב׳

מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל מת כו': הבעל אין לו רשות בהפר נדרים אלא אחר כניסתה לחופה אבל אחר מיתת הבעל ונשארה היא נערה בבית אביה הרשות ביד האב בהפרת נדריה למה שאמר בנעוריה בית אביה וזה לשון התורה שהאב לא יפר אלא בזמן הנערות אבל הבעל מפר לעולם וכבר בארנו בסוף פרק השלישי מכתובות מכמה שנים נקראת קטנה ומכמה שנים נקראת נערה ומתי תהיה בוגרות ודקדקנו כל זה עד שלא הנחנו בו ספק כלל ובקש אותו משם:

מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. יליף לה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה פירש"י כל זמן שהיא נערה שלא בגרה לא תצא מרשות אביה ואפילו היא ארוסה במשמע הילכך כי מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל ע"כ. ורישא דהאי קרא בין איש לאשתו בין אב לבתו מוקמינן לעיל בנערה המאורסה ולפיכך לא נפקא ליה מקרא דבבית אביה בנעוריה דלקמן בסמוך [*לענין שהאב אינו מפר בבגר] שהוא נכתב בתחלת הפרשה וזה בסופה:

מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. כתב הר"ב דכתיב בנעוריה בית אביה. דכיון שאמרנו שבמשמעו שכל ימי נערותה לא תצא מרשות אביה שמעת מינה דברשות אביה היא ואלא מיהת כשרשות אחר שולט עליה דהיינו הארוס. קאמר רישא דקרא בין איש לאשתו בין אב לבתו. אבל כשאינו שולט עליה שכבר מת לא יצתה מרשות אביה. וקשיא מנלן ללמוד מהך קרא תרתי דלמא לא אתי אלא למעוטי שלא יתרוקן רשות לבעל כדאמרן אבל נתרוקן רשות לאב מנלן דהא מסתבר למימר שכיון שיצאה מרשותו שעה אחת שלא יכול להפר לבדו. שוב לא תתרוקן לרשותו. וכיון דקרא קא מפרשינן ליה לשלא יתרוקן רשות לבעל. מנלן לדרוש מיניה שיתרוקן לאב ולהקל. ונ"ל לומר דה"ק דמדאיצטריך קרא למדרש מיניה שלא יתרוקן רשות לבעל ש"מ דהא לאב מתרוקן דאל"כ לא צריך קרא דהא מסברא בעלמא ידעינן דלא יתרוקן כיון שמעולם לא היה יכול להפר לבדו וגם הרמב"ם לא כתב אלא להך קרא וכד מעיינת בגמרא תמצא שזו היא סברא מעלייתא דאע"ג דמצריך קרא אחרינא להתרוקן לרשות האב מהיו תהיה לאיש מקיש הויות להדדי דשתי הויות כתיבי מה קודם הויה ראשונה שלא היה לה ארוס אב מפר לחודיה. אף קודם הויה שניה אב מיפר לחודיה. הא אמרינן עלה אימא ה"מ בנדרים שלא נראו לארוס שלא שמען הארוס קודם שמת אבל בנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר אב. ומשני אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא. ופירש הרא"ש ומשמע כל ימי נעוריה היא ברשות אביה כל זמן שאין רשות אחר שולט עליה ולכל הפחות בנדרים שלא נראו לארוס וכי איצטריך ואם היו תהיה אף לנדרים שנראו לארוס ע"כ. וקשיא דאימא דבנעוריה לא אתא אלא למעוטי שלא יתרוקן לבעל ומנלן דאפילו בנדרים שלא נראו לארוס שיתרוקן לאב ואכתי אימא דקרא היו תהיה לנדרים שלא נראו לארוס אתא. אבל לפי מה שכתבתי ניחא שפיר דמינה גופה דדרשת דקרא ממעט שלא יתרוקן רשות לבעל ממילא שמעת דהא לאב מתרוקן דאי לאו הכי לא איצטריך קרא כלל לאשמועינן שלא יתרוקן דמהיכי תיתי להתרוקן דהא מסברא דנפשין איכא למימר דלא יתרוקן כיון דמעיקרא לא היה יכול להפר לבדו. ואלא מיהת הא ודאי דלענין נדרים שנראו לארוס לא שמעינן אלא מקרא דהיו תהיה כדאיתא בגמרא. מ"מ הרמב"ם והר"ב נקטו הך קרא דשמעת מיניה תרתי ומתניתין מתפרשת מהך קרא לחודיה דלבעל אינו נתרוקן ולאב נתרוקן מאי אמרת אימא דדוקא נדרים שלא נראו לארוס נתרוקן לאב אבל נדרים שנראו לארוס לא. בזה אין שום תפיסה עליהם שלפי כוונת חבורם לפרש המשנה אין לתפוס אם לא השמיעונו כל חלוקי דיניה אלא מכיון שנתפרשה המשנה בטעמה כבר יצאו ידי חובת ביאור:

שהבעל מפר בבגר. לא [*מיירי בקדשה כשהיא נערה ובגרה ומטעם] שנתרוקן רשות האב דמאי שנא ממיתת האב שלא נתרוקנה. אלא בקדשה כשהיא בוגרת אמרינן. ואע"ג דתנינא חדא זימנא לקמן במשנה ה'. איידי דנסיב רישא בזו יפה כח האב כו' נקט סיפא בזו יפה כח הבעל כו'. גמרא. ומש"ה לא הוי סתם ואח"כ מחלוקת דהא פוסקין לקמן כחכמים. דהכא לאו תורת סתם עליו כיון שלא שנאה אלא משום איידי:

והאב אינו מפר בבגר. כתב הר"ב כדכתיב בבית אביה בנעוריה. עמ"ש במ"ד פ"ד דכתובות:

מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל שיפר לבדו:

מת הבעל נתרוקנה רשות לאב שמפר לבדו עד שתבגר:

שהבעל מיפר בבגר כשנכנסה לחופה מפר הוא לבד, אבל ברק נתקדשה, אינו מפר בבגר [שם ס"ט]:

מת האב לא נתרוקנה וכו'. עד סוף סימן ג' ביד שם פי"א סי' י' י"א י"ח:

לא נתרוקנה רשות לבעל. דאמר קרא בנעוריה בית אביה דמשמע בית אביה ולא בית בעלה והאי קרא מוקמי' ליה בנערה המאורסה כדכתיבנא בריש פירקין מדתנא דבי ר' ישמעאל:

נתרוקנה רשות לאב. כאדם המריק שקו ונותן לחברו כל מה שהיה בשק כן הבעל נשאר ריקן והוריש לאב כל זכות שהיה לו בה הרא"ש ז"ל. ורבה מפיק לה בגמרא מקרא דכתיב ואם היו תהיה לאיש שתי הויות במשמע ולעיל מיניה כתיב הפרה דאב וסמיך ליה שתי הזיות מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה כלומר שמת ארוס ראשון וראויה להתקדש לאחר לקודם הויה ראשונה שלא נתארסה לעולם והיא יושבת נערה בבית אביה מה קודמי הויה ראשונה אב מפר לחודיה אף קודמי הויה שניה אב מפר. ופרכינן אימא ה"מ דאב מפר בקודמי הויה שניה בנדרים שלא שמען הארוס הראשון קודם שמת דהיינו דומיא דקודם הויה ראשונה אבל בנדרים ששמע בהן הארוס ראשון קודם שימות ולא הספיק להפר אין האב מפר לבדו עד שתחזור ותתארס ויפר הוא והארוס האחרון. ומשנינן אי בנדרים שלא נראו לארוס ראשון בלחוד מצי מפר למה לי למיכתב ואם היו תהיה לאקושי הויות אהדדי הא מבנעוריה בית אביה נפקא דמשמע כל כמה דיתבא בית אביה מצי מפר הלכך ע"כ כי אתא ואם היו תהיה לאיש לנדרים שנראו לארוס היא דאתא:

שהבעל מפר בבגר. כדאמרי' במסכת כתובות הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וכל הנודרת על דעת בעלה נודרת שמאכילה והואיל והוא חייב במזונותיה כי נודרת יכול להפר לה ובגמרא פריך היכי דמי אילימא שקדשה כשהיא נערה ובגרה לאחר שנתארסה מכדי מיתה מוציאה מרשות אב שהרי יכולה לקדש עצמה אע"פ שהיא נערה אם מת אביה ובגרות ג"כ מוציאה מרשות אב לגמרי שאין לו רשות לא לקדשה ולא למכרה וא"כ מה במיתת האב לא נתרוקנה רשות לבעל אף בגרות לא נתרוקנה רשות לבעל ואי מוקמת לה שקדשה כשהיא בוגרת וקתני שאין האב מפר אלא הבעל הואיל והגיע זמן אע"פ שלא נכנסה לרשותו הא תנינא לה בסמוך בוגרת וששהתה וכו' וכיון דתניא בתר הכי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אמאי איצטריך למתנייה ומשני אי בעית אימא הכא דוקא ובסמוך לאשמועינן פלוגתא דר' אליעזר ורבנן ואב"א משנה דבוגרת דוקא והכא איידי דנקט רישא בזו יפה כח האב איצטריך ליה למיתני סיפא בזו יפה כח הבעל. בפי' רע"ב ז"ל והאב אינו מפר בבגר כדכתיב בבית אביה בנעוריה נראה דלאו בדוקא נקט האי קרא דבריש פרשת נדרים דלא מיירי בארוסה דהה"נ דמצי למנקט קרא דבנעוריה בית אביה וכן בכסף משנה פי"א דהלכות נדרים סימן ז' כתב ומ"ש ועד מתי אביה מפר עד שתבגר גם זה שם ומקרא מלא דבר הכתוב בהפרת נדרי אב בנעוריה בית אביה ולא בגרת ע"כ: