משנה נזיר פרק ו׳ משנה ט׳

היה מבשל את השלמים או שלקן הכהן כו': כבר ידעת לשון התורה בקרבנות נזיר שהם כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ותורת הנזיר שיגלח פתח אהל מועד לפיכך בא הלשון בנזיר טהור ור' מאיר אומר שנזיר טמא כמו כן כשגלח פתח אהל מועד ישלח שערו גם כן על האש אשר תחת זבח השלמים וחכ"א אינו משלח שערו על האש אשר תחת זבח השלמים אלא נזיר טהור שגלח פתח אהל מועד שנעשה כמצותו וז"ש הכתוב (במדבר ו׳:י״ח) תחת זבח השלמים למצוה ואם שלח תחת החטאת יצא. ומה שאמר רשב"ג הלכה כמותו ואין הלכה כר"ש:

או שלקן. בפרק שני דפסחים משנה ו' פי' הר"ב דשליקה בשול יותר מדאי עד שנימוח. ושם כתבו התוספות דף ל"ט דאפילו הכי לא הוי הכא זו ואין צריך לומר זו דקמ"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בשול:

וחלה מצה אחת. דיניהן במ"ב פ"ז דמנחות:

ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. כתב הר"ב דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר המעשים כולם. ברייתא. ופירש"י אחר המעשים כולם אחר קרבן ואחר התגלחת ותגלחת מעכבת ע"כ. והיינו דלא תני הותר לגלח לפי שכבר גלח שהרי גילוח מעכבת:

רבי שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים כו'. כתב הר"ב כתיב הכא ואחר וכו' וכתיב אחר התגלחו ולקח הכהן את הזרוע וגו'. והניף וגו' אחר התגלחו וגו' מה התם אחר מעשה יחידי פירש"י דלאחר גילוח עביד תנופה אף כאן אחר מעשה יחידי אחר קרבן אף ע"פ שעדיין לא גילח ותגלחת לא מעכבא ע"כ. ובגמרא אימא עד דאיכא תרוייהו דמה התם אחר תגלחת כדכתיב אחר התגלחו. אף כאן נמי אחר התגלחו. ומשני אי הכי גזרה שוה למה לי:

כיון שנזרק כו' הותר כו'. כתב הר"ב וכן הלכה. וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות נזירות אע"פ שבפירושו כתב דאין הלכה כרבי שמעון. ותמה הכ"מ לפסוק הלכה כרבי שמעון דלא כתנא קמא ומסיק דבברייתא ר"א כת"ק ור"ש כחכמים. ותו אשכחן סתמא כר' שמעון דלא כרבי אלעזר במשנה ה' פ"ד דתנן נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר ומוקי התם בגמרא דלא כר"א. דאי כר' אלעזר כיון דתגלחת מעכבת אסירא בחמרא ומצי מיפר. ומכיון דאשכחן סתמא דלעיל כחכמים אע"ג דסתם דהכא כר' אלעזר נקטי' כסתמא דאתיא כחכמים עכ"ד. ולי קשיא דמה לי סתמא כחכמים ומה לי סתמא כר"א כיון דאשכחן לר' דסתם לעיל ואח"כ שנה כאן מחלוקת יש לנו לפסוק ככללא דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. וכ"ש הכא דסתם דלא כסתמא דלעיל. ואפשר דהא דאמרינן דאין הלכה כסתם כלומר שאין זה בכלל הלכה כסתם משנה. אבל לא לומר שהלכה כדעת החולק אלא הרי הסתם ודעת החולק הוא כשאר החולקים שלא הכריע בהם רבי במשנתו הלכה כמאן. והלכך פסקינן כחכמים דברייתא [*ועיין ברפ"ו דכלים] אבל נ"ל דאין צריכין לכל זה דטעמו דהרמב"ם לפי שבסה"פ חזר ושנה רבי עצמו לדר"ש בלשון חכמים כדתנן וחכ"א יביא שאר קרבנותיו וטעמייהו כדפי' הר"ב דס"ל אחר מעשה יחידי וכו' וזה אמת ברור. ברוך שהנחני בדרך אמת:

הותר וכו'. משמע ודאי מיד הותר ועיין מ"ש ספ"ח:

היה מבשל את השלמים או שלקן בשול מרובה, וקמ"ל דהוא נמי בכלל בישול. מהכא מוכח דשליקה בישול מרובה הוא, דאי בישול מועט, היאך יצא הרי תורה זרוע בשילה קאמר, דודאי בישול גמור קאמרה:

הכהן נוטל את הזרוע בשלה מסוף הארכובה [קניא] עד רוחב הכתף, שהם ב' פרקים עליונים של יד ימין שנתבשל עם האיל:

מן האיל מלבד חזה ושוק כבשאר שלמים, שנותן קודם בישול:

ורקיק מצה אחת שהנזיר מביא כ' לחמים, כל א' משליש עשרון, י' מהן היו חלות עבים, וי' מהן רקיקין דקים, ומושח כולן עם רביעית שמן. וכל הכ' היו מצה [כמנחות דע"ח].

ונותן על כפי הנזיר ומניפן מוליך ומביא מעלה ומוריד [מנחות דס"ב]:

כיון שנזרק עליו ר"ל עבורו:

ולהטמא למתים וכן הלכה:

היה מבשל וכו'. ירושלמי ר"פ הנודר מן המבושל ור"פ בכל מערבין. וביד כולה מתני' עד סוף סי' י' שם פ"ח סי' ב' עד סוף סי' י"ב:

או שולקן שאינו מבושל יפה רש"י ז"ל. ועיין במ"ש בפ' כל שעה סי' ו' ומפ' בגמרא בברייתא דלאחר שגלחו נוטל מן הרוטב שהשלמים מתבשלין בו ונותן על שיער התגלחת ומשליכו תחת הדוד של שלמים וכן כתבו שם ביד:

ר"ש אומר ירוש' ספ"ק דמגילה. ובברייתא וגם במתני' דבסוף פירקין מכנה לר"ש בשם חכמים ור' אליעזר הוא דפליג עליה ודריש הכי ואחר ישתה הנזיר יין אחרי המעשים כולם ברייתא ופי' רש"י ז"ל אחר המעשים כלם ואחר התגלחת ותגלחת מעכבת ע"כ. והיינו דלא תני הותר לגלח לפי שכבר גלח שהרי גלוח מעכבת ע"כ. בפי' רע"ב ז"ל מה התם אחר מעשה יחידי פי' רש"י ז"ל דלאחר גלוח עביד תנופה אף כאן אחר מעשה יחידי אחר קרבן אע"פ שעדיין לא גלח ותגלחת לא מעכבת ע"כ. ופרכינן ואימא עד דאיכא תרויהו קרבנות ותגלחת דהאי אחר תגלחתו דאמר אחר כל עבודת הקרבנות ומשני אי הכי ג"ש דאחר אחר למה לי. ופסק הרמב"ם ז"ל שם ביד דהלכה כר"ש אע"פ שבפי' המשנה כתב שאין הלכה כר"ש: