משנה מקוואות פרק ח׳ משנה ב׳

חלוקין. חלקות שלשלת ההזלה או עכורין אם יהיה בתחלת השתן ואמר שמהעצ' השתן קרה לו זה אם היה השתן כולו תאר אחד הנה הוא ג"כ טהור ואפילו היה כולו עכור וכוונת נמשכין שיהיה השתן מתדבק קצתו בקצתו וזה כאשר יהיה בו קצת דבקות הנה הוא טמא ואפי' היה הדבקות נראה באמצע או בסוף או בתחלה רבי יוסי אומר שאם היו לבנים נמשכים בתחלה טהור כמו משפט העכורים ואין הלכה כר"י:

חלוקים. פי' הר"ב שמטיף טפים חלוקים כמין שלשלת. ואפי' עבות דלא כר"א חסמא דמתני' דלקמן [*ועיין עוד לקמן] ובפי' הרמב"ם בנא"י חלקים שלשלת ההזלה. ובגליון כתוב חלקה פי' מלשון איש חלק:

באמצע ובסוף טמא. מדבריהם ולתרומה אבל לחולין טהורים. הרמב"ם פ"ה מהא"ה [הל' ט"ו]. וכן הביא הר"ש מתוספתא לקמן במ"ד:

מתחלה ועד סוף טהור. דמסתמא מחמת מכה הוא דאין דרך קרי לבוא בתחלה קודם השתן וכי היכי דהנך דבתחלה לא הוו קרי ה"נ הנך דבאמצע ובסוף. מהר"ם:

נמשכים. וכך העתיקו הר"ב והרמב"ם בפירושו. ובס"א ונמשכים וכן העתיק הר"ש גם הרמב"ם בחיבורו פ"ה מהא"ה [ה"ו] וכן העתיק מהר"ם:

אלו בעלי קוריין שהם צריכין טבילה נ"ל דמדלא קאמר אלו הן הבעלי קריין הטמאים. וכדמסיק טהור וטמא. ול"ל דקאמר הצריכים טבילה. וכי לא ידעינן דטמאין צריכין טבילה. אלא ש"מ דאטבילת בעל קרי דמשנה א' קאי. דהיינו בשטובל א"ע לד"ת קאי. דאע"ג דמן התורה א"צ טבילה לטהרות. רק כשהוא בא' מד' אופנים. דהיינו (א) בשמוציא ש"ז בקשוי אבר. (ב) אשה הנבעלת ש"ז (ג) אשה שפלטה ש"ז. (ד) מי שנוגע בש"ז. וכולן אינן רק ראשון לטומאה [רמב"ם פ"ה מאהט"ו ה"ט]. אבל כל הנך דקחשיב במשנתינו שאינן יוצאין בקשוי אבר. א"צ טבילה מן התורה אפי' לתרומה. אפ"ה כיון דתיקון רבנן טבילה לתרומה להנך ה"ה לד"ת:

ראה מים חלוקים ר"ל הטיף מים זכים. דאינן דומין לזרע. אבל הטיפן חלוקים. דהיינו טפין טפין חלוקים. דע"י כך יש הוכחה קצת שאינן מי רגלים דרגילין לבוא בקלוח:

או עכורים ר"ל או שיצאו ממנו בקלוח כעין מי רגלים. אבל היו מים עכורים. כעין ש"ז. ועי"ז יש הוכחה קצת שאינן מי רגלים שרגילין להיות זכים בשעה שיוצאין:

בתחלה ר"ל אם ראה כך או כך בהתחלת הטלת מי רגלים:

טהור דאין דנין אותן כקרי רק כשיש תרתי לריעותא. א' בגוף המים. שיצאו טפין טפין. או עכורים. והב' בזמן ביאתן שלא באו בתחלה קודם המי רגלים אלא שיקדם המי רגלים להם. מדאין רגיל שיצא הקרי קודם המי רגלים:

באמצע ובסוף ר"ל אבל אם באו כך או כך באמצע הטלת מי רגלים. או בסוף דהיינו אחר הטלת מי רגלים:

טמא לתרומה דמין קרי הוא מד"ס. אבל חולין שנעשו על טהרת תרומה או קודש. אין נטמאין על ידו:

מתחלה ועד סוף ר"ל ואם לא הטיל מי רגלים כלל. רק מתחלה ועד סוף הטיל טפין טפין. או קלוח מים עכורים [רמב"ם פ"ה מאהט"ו ה"ט]:

טהור היינו נמי מטעם הנ"ל. דאמרינן אילו צחצוחי זרע הן. והי' כח באדם להוציאן בלי קלוח המי רגלים הדוחה אותן. כבר היו מקדימין ויוצאין מיד כשהוציא הזרע:

לבנים ונמשכים ר"ל אם יצא מאמתו לחלוחית כמראה לובן ביצה. והי' ג"כ קשור ונמשך כלובן ביצה:

טמא ואפי' לא ירד טפין טפין או עכורים. וגם לא באו מי רגלים אחריהם. אפ"ה מדהוא ממש כדמות קרי. אמרינן דקרי הוא וטמא:

ר' יוסי אומר לבנים כעכורים דאם באו המים לבנים. דינן כעכורים לעיל. דבבאו בתחל' או בלי הטלת מי רגלים אחריהן. דאף שהן דומין טפי לזרע. עכ"פ מדיצאו בלי קשוי אבר. טהור. וקיי"ל כת"ק:

והן אמת די"ל דכיון דכל עיקר תקנת טבילה לד"ת הי' רק כדי שלא יהו מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין (כברכות כ"ב ב' ורמב"ם פ"ד מתפלה ה"ד). וא"כ הי' מסתבר לומר. דדוקא במוציא ש"ז בקשוי אבר. דוגמת בעילה. משא"כ הנהו. וכן משמע קצת בש"ס (ב"ק ד' פ"ב ב'). אדקאמר מדאורייתא צריך טבילה רק לתרומה וקדשים. ואתא עזרא ותיקן אף לדברי תורה. משמע דתקנת עזרא לד"ת. הי' רק למי שצריך טבילה מדאורייתא לתרומה וקדשים. וכן רבינו מג"א (א"ח סי' פ"ח) כתב דלמים חלוקים א"צ טבילה לדברי תורה. אפ"ה אין בכל אלה בכדי להכריע הראיה שהבאנו ממשנתינו דאף בהנך דמשנתינו צריך טבילה לדברי תורה. וגם דברי רבינו מג"א הנ"ל שכתב להיפך. לכאורה י"ל דמיירי בראה מים חלוקים בלי הטלת מי רגלים. והיינו מתחלה ועד סוף דמשנתינו. דטהור באמת. וכן משמע לכאורה גם לישנא דרבינו מג"א דראה דקאמר משמע טפי דראה בלי הטלת מי רגלים. אלא דא"א לומר שזהו כוונת רבינו מג"א. דא"כ יסתור דברי עצמו. דהרי הוא בכבודו ובעצמו כתב (בסי' תר"ו סק"ח). דבראה מים חלוקים צריך טבילה לתורה ולתפילה. ודוחק לחלק ביניהן. ודו"ק:

והא דלא חיישינן לקרי רק כשלא בא בתחלה קודם מי רגלים. נ"ל דה"ט. משום דכל עיקר החשש שנחוש במי רגלים שיצאו טפין טפין או עכורין. היינו דמדלא יצאו בקלוח ובמים זכים. כמורגל במי רגלים. חיישינן שהן צחצוחי קרי שנשארו דבוקים תוך חלל האמה (וכסוף משנה ד'). ואעפ"כ מפני שקלוח המי רגלים בא בחוזק. הוא מרפה אותן הצחצוחין ממקום דבוקן. ועובר עליהן בחוזק שטפו ויוצא תחלה. ומדנתנתקו הצחצוחים ממקום דבוקן יוצאין אח"כ מיד גם הם. אחר קלוח הראשון. או בסוף כל הטלת המי רגלים. אבל בשיצא קודם נתוקן מהקלוח. מוכח דאינן קרי. דאילו הי' כח באדם זה להוציא אותן הצחצוחים בלי כח דחוי הקלוח. אז מיד בשעת הוצאת הזרע היה דוחה אותן הצחצוחין לחוץ. וכדאמרינן בסוף מ"ד דבילד הבריא טהור מה"ט. אלא תלינן הנך טפין. או מים עכורים הללו. דמכיס השתן באו. ומחולי שיש לו לאדם שם או בגופו:

ורבינו תויו"ט פי' בשם מהר"ם דהא דקאמר תנא מתחלה ועד סוף. היינו שראה כך או כך קודם הטלה. וגם באמצע ההטלה. וגם בסוף ההטלה. אז טהור. דמדאין דרך לבא צחצוחי קרי קודם לשתן. א"כ אותן שיצאו מתחלה וודאי ממכה שבכיס השתן באו. ומדהוחזק במכה תלינן גם הנך שבאמצע ושבסוף במכה. ונ"ל דאף דלא דמי לרואה דם מחמת תשמיש. דכשיש לה מכה באותו מקום שמוציא דם. תולה בדם מכתה (כי"ד קפ"ז ס"ה). די"ל דהתם שאני. משום דספק ספיקא הוא. וכרמ"א שם. אלא אפ"ה י"ל דכיון דכל הנך רק קרי דרבנן הוא (כרמב"ם פ"ה מאהט"ו ה"ט). לפיכך בכל דרבנן אמרינן תולין (כפסחים ד' י' ע"א ומ"ד א'). ומה"ט גם בכתמים דרבנן תולין (כי"ד ק"צ סי"ח). וכ"ש הכא דניחוש לדבר שאינו מצוי. שישארו צחצוחי קרי תוך חלל אמתו. דמצוי רק באדם חולה או חלוש. והרי אין אנו יודעים בבירור חולשה באדם זה. מיהו אעפ"כ פירשתי על דרך הרמב"ם. מדאין לשון המשנה משמע כפי' מהר"ם. דלשון מתחלה ועד סוף משמע טפי. דמתחלה ועד סוף לא ראה רק כראיות הנ"ל. ותו אף שההטלה הראשונה ממכה הי'. וכי לא אפשר שההטלות שאח"כ מקרי באו. ואי משום דתלינן גם האחרונים בהמכה שבכיס שתן. א"כ לא נטמאו לעולם מה"ט. אלא מחוורתא כהרמב"ם:

מתחלה ועד סוף. במראה אחד אינו מחמת קרי וטהור. הרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל:

לבנים ונמשכין. מי רגלים מדובקים קצתם עם קצתם כמו ליחה: