משנה מקוואות פרק ז׳ משנה א׳

כפור. הוא מה שיקפא מן המים בעת צאתו וירד דק:

וגליד מה שיקפא מן המים על פני הארץ ועל פני המים. וטיט הנרוק טיט הרקיק הרבה כמו הרוק ואשר העידו בו אנשי מידבא אמת ואמנם היה מעיד ר"ע מצד השם העשוי לפנים לא שהוא יחשוב זה:

יש מעלין ולא פוסלין. ה"ק אצ"ל שאין פוסלים. ב"י בשם הראב"ד. וכ' עוד בשם הראב"ד. וא"ת כיון דחשיב להו מיא דמעלין. מ"ט לא פסלי בשאובין *)ה"ט דמקוה מים הוא דאיתקש למעין מה מעין בידי שמים. אף מקוה בידי שמים. אבל שאר משקים לא איתקש:

והטיט הנרוק. אפילו נרוק [*אינו פוסל]. טור. [*ועיין סוף פרק ב]:

והעידו אנשי מידבא משמו וכו'. ואמנם מה שהיה חולק על ר"ע. הוא במשא ומתן של הדין על צד הויכוח. לא שהוא יסבור כך. הרמב"ם בנא"י:

יש מעלין את המקוה ר"ל משלימין אותה למ' סאה:

ולא פוסלין תמוה דכיון דמעלין פשיטא דאינן פוסלין. תי' רב"י בשם הראב"ד דה"ק ואצ"ל שאינן פוסלין. ול"מ הערוני דברי קדשו של ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל לומר. דצריכ'. דאי מרישא סד"א דהא דמעלין היינו כשהן פחות מג' לוגין. דאע"ג דבשאר שאובין שהן פחות מג' לוגין. אינו מעלה ואינו פוסל [כי"ד ר"א סכ"ב]. אפ"ה שלג וחביריו מעלין מדאינן מים שאובין ממש. אבל כשהן ג' לוגין ממש. סד"א דלא מסקינן להו ב' מדרגות. ודי שלא יפסלו המקוה. אבל לא שישלימו גם מדתה. קמ"ל. א"נ נ"ל דאי מרישא הו"א דשלג וחביריו דקאמר דמעלין. היינו דקמ"ל דאע"ג דאינן מים ממש. אפ"ה דינן כמים ומשלימין מ' סאה של המקוה. אבל זה רק כשהשלג וחביריו אינן שאובין. דהיינו שלא נתמלא בכלי. מדאין סברא לומר שיהיו עדיפי טפי ממים. שישלימו המ' סאה. ולא יכלו להתהוות שאובין. להכי קמ"ל ואינן פוסלין. ר"ל אפי' כשהן באופן שאפשר שיפסלו. דהיינו שהן שאובין בכלי. אפ"ה מעלין:

והכפור רייף. והוא גרגרי ברד קטנים מאד. שמתהווים מרסיסי טל שנקרשו בקור הבוקר בחורף:

והגליד אייז. ומיירי אפי' בשאובין שהוקרשו. דכשחזרו ונמוחו כשירים כמי גשמים [י"ד ר"א סל"א]:

והטיט הנרוק ר"ל כל שהטיט רך כל כך שיכולין להריקו מכלי אל כלי [כך היא הגי' בסוכה [ד' י"ט ב'] ובזבחים [כ"ב א'] גרסינן טיט הנדוק. ופירש רש"י שם שהוא דק]. מיהו דוקא כשפרה יכולה לשתות ממנו [ועי' לעיל ספ"ב]. דבאין הפרה יכולה לשתות ממנו אינו מצטרף להשלים המ' סאה [כזבחים כ"ב א']. וכל הנך שבמשנה. אפי' עשה כל המקוה מהם. כגון שכינס השלג או חד מהנך לתוך כלי והריקו לגומא ריקה של המקוה. וריסקו עד שנעשה מים. והן עכשיו מ' סאה מותר לטבול בה לכתחלה. דכל עוד שלא נתרסק אינו נעשה שאובין בכלי [עש"ך ר"א סקע"א]. לבר מטיט הנירוק. אע"ג שפרה שותה ממנו. רק אצטרופי מצטרף להשלים שיעור המ' סאה. אבל לטבול בהן עצמן לא. אפי' לא נשאב בכלי [כסוכה י"ט ב'. ומה"ט גם רב"י בי"ד שם לא זכר בשעשה כל המקוה מטיט הנירוק. רק משלג ואינך שבמשנה]. מיהו לנט"י לאכילה. מדאין חיוב נט"י רק מדרבנן. להכי כל שיש מ' סאה שלג על פני כל ארץ. ומונח מרודד מחובר יחד. מותר לטבול בהן ידיו לאכילה. אע"ג שלא ריסק השלג [ונ"ל דה"ה דשרי לטבול בו כלי אכילה חדש שקנה מעובד כוכבים. להרמב"ם דס"ל דטבילתן רק מדרבנן [כפי"ז ממאכלות]. אמנם מבאר הגולה [י"ד ק"כ אות ז' משמע] שטבילתן מדאורייתא]. אבל כשכינס השלג וכדומה בכלי ושפכן על היד לנט"י. דוקא בריסקו מהני [מג"א או"ח רס"ח סקט"ז]:

אמר ר' עקיבא היה ר' ישמעאל דן כנגדי לומר השלג נ"ל דנקט שלג לרבותא. אף שנמוח מיד בבואו למים. אפ"ה אינו משלים. וכ"ש ברד גליד ומלח:

והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה ר"ל אפי' לא הי' שם בהגומא עדיין מים כלל כשר. אלמא שחזר בו. או שבתחלה לא אמר כן לר"ע רק דרך פלפול בעלמא. דמסתבר דאינו כמים אפי' להשלים שיעור המ' סאה. אבל לדינא מודה לר"ע. דאפי' באין שם מים ממש הו"ל הוא עצמו כמים:

ר' יוחנן בן נורי אומר אבן הברד כמים נ"ל דר"ל אפי' אבן הברד שהוא גוש גס. וכ"ש שלג וכפור וגלוד נמי כבר היו מים. כולהו אף שמעלין ואינן פוסלין. עכ"פ כיון שכולן דינן כמים ממש. לפיכך אם טלטלו בידו או בכלי. נעשו שאובין:

כיצד מעלין ולא פוסלין ד"ה הוא:

נפל מהם משלג או מאינך:

סאה לתוכו והעלהו דע"י נפילתן לשם נתמלא המ' סאה:

נמצאו מעלין ולא פוסלין ר"ל המקוה כשירה לטבילה. דאפי' כנסן בכלי לא נעשו שאובין [ר"א ס"ל. אמנם נ"ל דלהכי נקט תנא והעלהו בוי"ו החיבור. מדהך בבא גם ריבז"נ ס"ל. ולדידיה רק כשהעלהו דהיינו שלא היו שאובין אז אינו פוסל]:

ואין להקשות כיון שהשלג הוא רק טפת המטר שנקרש באויר הקור. וכי גרע שלג מנוטפין שהקרישו בקור על הארץ. דוודאי לא ס"ד שכשחזר הקרח ונימח שיהי' פסול לטבילה. והרי אפי' שאובין שהגלידן וחזרו ונמוחו. כשירים לטבילה (כי"ד ר"א סל"א). י"ל דר' ישמעאל ס"ל דכיון דלא ירד בתמונת מים אע"ג שנתהווה ממים. אפ"ה הו"ל כבריות מים (לעיל פ"ו מ"ז). דאע"ג דגם הם חשובים כמים. אפ"ה ממעט בשפופרת הנוד. וה"נ הכא לר' ישמעאל אינן משלימין מדהן מין מים אחר. ונ"ל עוד מדלא קאמר פוסל. והוה ממילא שמעינן דאינו מעלה. ש"מ דמודה ר' ישמעאל דאינו פוסל אפי' כשנמוח אח"כ:

כך פירשתי על דרך הרמב"ם כאן בפירושו. ול"מ הי' נ"ל דלאו דחזר בו קאמר. אלא פירושא קמפרש דהא דקאמר ר' ישמעאל השלג אינו מעלה. לאו משום דס"ל דאינו כמים כלל. דא"כ היאך הורה לעשות ממנו מקוה. אלא ודאי מחשב כמים. ומטעמא דאמרן לעיל סי' ו'. רק דס"ל דאינו משלים למ' סאה מים ממש מדהן מין מים אחר. ועוד נ"ל דלהכי קאמר הביאו שלג. ולא אמר כנסו שלג. אלא דקמ"ל דגם בהא מודה לר"ע דאפי' מטלטלו דרך הבאה. דהיינו בכלי. אפ"ה אינו נעשה שאובין:

והטיט הנרוק. פירוש אפילו נרוק וכן בטור שם והטיט שהוא עב קצת אפי' יש בו רכות. שיכולים להריקו מכלי אל כלי ע"כ. והעלו התוס' וגם ה"ר שמשון ז"ל דטיט הנרוק נמי אפי' בשעה שמצטרף להשלים מ"מ אין מטבילין בו וכדתנן לעיל ס"פ שני מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט ר' אליעזר אומר מטבילין במים ואין מטבילין בטיט ר' יהושע אומר במים ובטיט באיזה טיט אמרו בטיט שהמים צפין על גביו ואם היו המים מצד א' מודה ר' יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט באיזה טיט אמרו וכו'.

משמו שאמר להם. מ"מ שהיה אומר להם צאו:

נפל מהם סאה לתוכו העלוהו. כך צ"ל. וי"ס העלתו בתי"ו וגרסא נכונה היא. וכתב הרמב"ם ז"ל אפי' הביא מ' סאה שלג בתחלה והניחן בעוקא ורסקן שם ה"ז מקוה שלם וכשר ע"כ ונלע"ד דונפל מהם סאה לתוכו דקתני במתני' להשלים המקוה לאו דוקא דהא בעי' ב' סאים שלג או יותר כדי שיצא מהם סאה מים וכן זה שכתבתי בשם הרמב"ם ז"ל מ' סאה שלג נלע"ד דלאו דוקא אלא דמתני' נקט סאה משום פסול דודאי דבסאה אחת שלג איכא טפי משלשה לוגין וסרכא דלישנא דנקט במתני' נקט ג"כ הרמב"ם ז"ל גם בדין זה שכתב ז"ל. והילך כל הלשון אשר שם בב"י בדף רמ"א עמוד ד' וא"ת הנך כולהו דקאמר מעלין ולא פוסלין כיון דחשיב להו מיא לאשלומי מ"ט לא פסלי בשאובין התם משום דהוו דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה אלא אצטרופי בלחוד הוא דמצטרפי לרובא דכשרים ומש"ה אין פוסלין בשאובה מ"ט מקוה מים הוא דאתקש למעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אבל שאר משקים לא אתקוש הלכך שאר משקין בשנוי מראה הוא דפסלי משום דמתחזי כמקוה של שאר משקים אבל משום שאובין לא והנך כולהו כיון דליכא בהו שנוי מראה פיסול שאובה נמי ליכא וא"ת לאנשי מידבא משום ר' ישמעאל הרי עושין מן השלג מקוה לכתחל' ואפ"ה כי נותנו בידים כשר התם לכשיתפשר קאמר וכשנפשר מילתא אחרינא הוא וממילא קא הוה מקוה ע"כ. והרז"ה ז"ל כתב על זה אנו תמוהין מהיכן למד שבמדידה עשו אנשי מידבא את המקוה או שהביאו את השלג בכלים שמא בידיהם משכו והוליכוהו עם הקרקע עכ"ל ולבסוף דבריו כתב הלכך אין לנו מאותו מעשה שום ראיה לומר שאין השאובה פוסלת בשלג ונראה לי שדינו כדין המים בין לפסול בין להכשיר ע"כ ורבינו יעקב ז"ל השמיט גליד משום דמדין ברד וכפור הוא נלמד אבל מלח איני יודע למה השמיטו ע"כ: