משנה מקוואות פרק ו׳ משנה ו׳

ועוד יתבאר לך במסכת (עוקצין) [ידים] (פ"ג) שמי שהכניס ידיו בחלל תנור טמא שנטמאו ידיו וכן יתבאר פעמים רבות שכלי חרס הטמא יטמא משקין ויטמאו אלה המשקין כלים וזאת הגסטרא הוא כלי חרס תעשה לזלח המים כמו שביארנו בכלים אם תהיה הגסטרא טמאה בתוך המקוה והיא כבר נתמלאה מים ממושכה מתחת ותהיה חיצונה נותרת על המים חוצה מן המקוה והטביל כלים בתוכה בעת מה שיעלה הכלים והיא מטפחת ותגע בחיצוני זאת הגסטרא היוצאת והיו אלו הכלים טמאים על גב כלי חרס וכן אם טבל במעיין אשר בקערורות התנור בעת צאתו והגיע ידיו באויר התנור הטמא ויטמאו ידיו ואם המים גוברין על התנור עד שיהיו עולות אליו כשיעור העלות הידים מצד שאם הגיע ידו למעלה מהתנור יצאו ממנו והם טבולות במים ותהיינה ידיו טהורות:

גסטרא שבמקוה. פי' גסטרא כלי חרס שנחלק לשנים ונעשה גיסי תרי. כן לשון הר"ב במ"ב פ"ד דכלים. ולשון הרמב"ם בפ"ו מה"מ [הלכה ט] גסטרא טמאה שהיא בתוך המקוה ושפתה למעלה מן המים והטביל בה הכלים. טהרו מטומאתם. אבל כשיגביהם מן המים עד שהן באויר הגסטרא. מתטמא המים שעל גבן מאויר הגסטרא וחוזר ומטמא אותן וכו' שאין כלי חרס מתטהרין במקוה. וכתב הכ"מ שפי' הר"ש שאע"פ ששפתה למעלה מן המים. אפילו הכי כיון דשבר כלי היא. בטלי מימיה אגב מקוה וכשר להטביל [*בה] כלים. והרא"ש כתב דהיינו טעמא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרס שנשבר שאין מקום השבר שוה. ונכנסים המים לגסטרא דרך אותם פגימות. ונמצא שמי המקוה מחוברין למים שבתוכה. ע"כ:

הוא טהור וידיו טמאות. מאויר התנור ולא גופו. שאין כלי מטמא את האדם אבל ידיו מתטמאין מאוירו כדתנן בריש פרק ג' דידים. וכן כתב הרמב"ם. ונפלאתי מהר"ש שכתב לפי שנגעו בשפתי התנור:

ואם היו על גביו רום ידיו. שנמצא כשטבל. ידיו למעלה מן התנור. הרמב"ם [בחיבורו שם]:

גסטרא גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא:

שבמקוה והטביל בה את הכלים כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא:

טהרו מטומאתן דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל:

אבל טמאים על גב כלי חרס דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]:

אם היו המים צפים על גביו למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב:

כל שהן אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה:

מעין היוצא מן התנור כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור:

וירד וטבל בתוכו בהמעין שבתוך התנור הטמא:

הוא טהור דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין:

וידיו טמאות ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]:

ואם היו מי המעין:

על גביו רום ידיו למעלה מהתנור:

אף ידיו טהורות דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע:

ותמוה מאד. הרי כשפופרת הנוד שבין החדודים הוא טפי ממוציא זית. וכדמוכח מלעיל (סי' כ"ד). והרי אמרינן (כלים פ"ד מ"ג) דכשיש בין החדודים כמוציא זית אין כנגדו מטמא באור. ואי"ל דהא דקאמר התם אין כנגדן מטמא באויר. היינו רק בהאויר שבין החדוד לחבירו. ליתא. דהרי הרמב"ם (פי"ט דכלים הי"ב) קאמר בפירוש דהיינו כנגד החדוד ממש. וצריך לדחוק דהכא מיירי שאין רווח בין עוקץ לחבירו כמוציא זית. ואפ"ה מחשבו מים שבתוכו כמחוברין למקוה. מדיש עוקצין ורווחים רבים. ודמי קצת לשק וקופה לעיל:

ותמוה מאד אטו בשופטני עסקינן שיעמיד התנור במקום שיכסוהו המים. והלא ימוק (כתענית י"ט א'). ואת"ל שהועמד שם ואח"כ יצא ובקע לתוכו מעין. והיה עומד התנור בעמק צר. ולכן כשרבו מי המעין. נתכסה במים אשר צפו על ראשו. עכ"פ קשה. כיון שהמים צפו על גביו א"כ גם סביבו המים עמוקים יותר מקומת איש. והי' יכול לטבול בהמים שסביב להתנור מבחוץ. ומי פתי יסור הנה לזחול תחת המים לתוך התנור דרך הפה שבכותל התנור כדי לטבול תוך התנור. ולא יטבול מחוץ להתנור. ותו למה צריך שיצופו המים ממעל להתנור כשיעור רום ידיו. הרי אפי' אם רק שוין עם גגו של תנור סגי. דהרי כשהנטבל יצא מהתנור. מיד יבוא לתוך המים שסביב להתנור. ושם יהי' טבילה גם להידים. ונ"ל דמיירי שהתנור הועמד תחת שפוע ההר ואח"כ נבקע מעין בראש ההר. ונפרץ וירדו המים לתוך התנור דרך פה התנור. ונתמלא התנור מהמים. ומה"ט ירד לטבול בתוכו. ולא סביבו מבחוץ. מדהיו המים שחוץ לתנור מרודדין:

גיסטרא שבמקוה. פי' גיסטרא שבר כלי והיא טמאה ושפתה חוץ למים אלא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרש שנשבר שאין מקום השברים שוה ונכנסין המים לגיסטרא דרך אותם פגימות. והטביל בה את הכלים טהרו מטומאתם כי מי המקוה מחוברין למים שבתוכה. אבל טמאים ע"ג כלי חרס פי' כי בהוציאו הכלים מן המים והן עדיין באויר הגיסטרא נטמאו המים הדבוקים בכלים מאויר הגיסטרא וטמאו את הכלים כדין משקים טמאים שמטמאין את הכלים אבל אם היו המים צפין ע"ג הגיסטרא אז לא נטמאו המים הנדבקים בכלים דתו לא מקבלי המים טומאה כיון דמחברי ממש. הוא טהור וידיו טמאות מאויר התנור דתנור טמא מטמא את הידים ואינו מטמא את האדם. ואם היו המים צפים על התנור כשיעור גובה רום ידיו אף ידיו טהורות שאפי' נגעו בשפת התנור ונטמאו הרי ג"כ נטבלו ונטהרו אבל בפחות מרום ידיו טמאות לפי שכשנגע תחתית ידו בתנור עלה צד העליון של ידיו כבר מן המים הרא"ש ז"ל וקרוב לזה הוא פי' הר"ש ז"ל גם פי' הרמב"ם ז"ל אלא שפירש שהגיסטרא זו יש לה סדק בשוליה א"ה בס' ח"נ כ' ע"ז וז"ל הוא דבר תמוה דא"כ הרי טהורה היא דאפילו במוציא משקה נטהרה (כמ"ש הרמב"ם רפי"ט מה"כ) וכ"ש בכונס משקה. עכ"ל: שהמים נכנסין בה ומעין היוצא מן התנור כגון שיוצא משולי התנור וקערירותו ע"כ. וז"ל הרמב"ם שם פ"ו מה"מ גיסטרא טמאה כו' וחוזר ומטמא אותם וכן מעין היוצא מתחת התנור הטמא וירד וטבל בתוכו הוא טהור וידיו טמאות מאויר התנור אא"כ היו המים למעלה מן התנור ברום ידיו שנמצא כשטבל ידיו למעלה מן התנור שאין כלי חרס מתטהרין במקוה כמו שבארנו ע"כ. אכן בפי' רעז"ל נשמט פי' משנתינו ומצאתי שגם בפי' כתיבת יד לרעז"ל אין פירוש על משנה זו:

על גביו רום ידיו. כך צ"ל: