משנה מקוואות פרק ו׳ משנה ה׳

אמרו מטבילין בהם כמה שהם ר"ל שאנחנו לא נצריך שיהיה הקופה נקובה כשפופרת הנוד לפי שהמים אשר בהם מתערב במים אשר במקוה להתרחבות אריגתן ורוב הנקבים אשר יכנס מהם המים וגודלן וכן ג"כ אם תהיה תחת הצנור והיו המים נוזלין תוך קופה ויצאו למקוה ולא יפסלו לפי שאינם מים שאובין וכן מי שהטביל שק או קופה יטביל כדרכו ויעלהו אע"פ שיעלם מלאים מים וירדו מהם במקוה ואינם מים שאובין להתרחבות נקביהם ואין הלכה כר' יהודה:

השידה והתיבה. פי' הר"ב כלים גדולים. עמ"ש בזה ברפי"ח דכלים:

שבים. ובס"א ל"ג שבים. וכן נראה לכאורה מל' הר"ב. הואיל ומפרש ומונחים בתוך מקוה אבל בסמוך מטבילין בהן כמו שהן [*כתב] אם הם בים. ומסיק נמי במקוה. גם הרמב"ם בפ"ו מה"מ העתיק שבים. וכ"כ לעיל רפ"ה בשם הרא"ש:

אא"כ היו נקובים וכו'. ומיירי שמוקפין בתוך הים כמ"ש ברפ"ה בשם הרא"ש:

רי"א בכלי גדול. פי' הר"ב כגון בר ט' וכו'. ויש חלוק לר' יהודה בין כלים לעוקה אבל רבנן משוו להו אהדדי. הר"ש:

[*או קופה. פי' הר"ב סל וכו' ולא ידעתי למה לא פי' שהוא כעין שק דהיינו מין בגד גס. וכדמשמע בספכ"ד דכלים וסוף מס' כלאים]:

אלא מטבילין אותן. מצאתי בנא"י מוגה ומטבילין אותן. אבל נ"ל שא"צ דה"פ אלא אפי' מטבילין אותן:

ומעלין אותן כדרכן כו'. כתב הר"ב דאמרי' לקמן. פ"ז מ"ו:

השידה והתיבה שבים ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם:

אין מטבילין בהם כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]:

אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]:

ר' יהודה אומר בכלי גדול שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים:

ארבעה טפחים אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן:

ובקטן שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים:

רובו [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]:

אם היה שק או קופה נתונים בים. ואפילו הם טהורים:

מטבילין בהם כמה שהם היינו אפילו הן שלמים:

מפני שהמים מעורבין מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]:

היו נתונים תחת הצינור שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה:

אינם פוסלים את המקוה שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']:

ומעלין אותן כדרכן דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן:

ובזה יובן מימרא דר"י א"ר (מכות ד' ד' א') דקאמר חבית שאובין שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. דחיישינן שמא נשארו שם ג' לוגין במקום א'. וקשה ממ"נ היכי איירי. אי בנשפך החבית לתוך הים. קשה מי גרע ים הגדול ממקוה קטנה שמחזקת רק מ' סאה. דאפי' נפלו לתוכה כל שאובין שבעולם לא נפסלה (כי"ד ר"א סט"ו). ואי שהושבה החבית המלאה שאובין באמצע הים. ומי הים עוברים על גדות החבית. מאי ארי' מלאה שאובין. אפי' הושבה לשם ריקה. ונתמלאה ממי הים. נמי פסולה לטבול שם. משום טובל ע"ג כלי. וכשידה במשנתינו (וי"ד סי' ר"א ס"ח). וא"א לנו לומר אלא דסוגיא דהתם מיירי שהחבית ניקב כשפופרת הנוד דמהני בסיפא מדהיתה השידה ריקה. אבל התם שהחבית מלאה שאובין חיישינן שנשארו ג' לוגין מהן תוך חלול החבית. ואחר שטבל באו עליו. ואע"ג שהושקו. אין השקה מהני למים שבכלי להכשירן לטבילה (כרפ"ה). ואת"ל דאכתי קשה למאי דקאמר התם. וה"מ בים הגדול דקוו וקיימו. אבל בשאר נהרות לא חיישינן. ואמאי והרי עכ"פ דופני החבית מקיפין השאובין. והרי ברפ"ה דרדיפי מי המעין ואפ"ה פסול לטבול בתוכו. י"ל התם השוקת שלם ואין טובלין תוך כלי (ועי' טבו"י פ"ב מ"ו):

ונ"ל דמדקאמר מעלן כדרכו. משמע דאף אם אחר שניתק כל הכלי מהמקוה. יצאו ממנו מים בשעת ההעלאה ונתערבו במקוה לא נפסלה המקוה מהן. דלא דמי לסגוס (פ"ז מ"ו וי"ד ר"א סס"ג) דאמרינן דלאחר שניתק כולו מהמקוה. המים שבתוכו שאובין. די"ל דהתם אין נקבי הסגוס מפולשין בשוה. והמים נחים על המוך שבאמצע הסגוס. לפיכך הו"ל שאובין. משא"כ הכא בסל וקופה. המים שבחללן אין נחין על שום דבר. והן מחוברין למים שמקלחין ויוצאין ונוגעין להמקוה. כשירין (עש"ך ר"א ס"ק מ"ו). וכדברינו משמע נמי לשון רבינו ב"י (סי' ר"א סס"ג) וע"ש:

השידה והתיבה שבים. פי' בערוך ערך שידה פי' אם יש בים כלים כדי לרחצן ונתמלאו מים ע"כ וכתב הרא"ש ז"ל דדוקא שהים מקיפם אבל אם היו עומדים על שפת הים אע"פ שמחוברין לים כשפופרת הנוד לא:

ר' יהודה אומר בכלי גדול וכו'. ר' יהודה לא מדמי שידה ותיבה לעוקא הואיל ושם כלי עליהן ובעי ד' טפחים נקוב או רוב הכלי כשרוב הכלי יותר משפופרת הנוד ובתוספתא קאמר לה ר' יהודה משום ב"ש ופי' הר"ש ז"ל ולא משום דב"ה פליגי אלא מב"ש שמעה תדע דבמתני' קתני לה סתם דגבי שוקת בסלע הוא דפליגי ב"ש וב"ה לעיל ספ"ד ולעיל גבי עוקת המערה דהיינו שוקת שבסלע משמע דמודה ר' יהודה בכשפופרת אלמא כב"ה ס"ל ומיהו מצינן למימר דסבר לה כב"ש בחדא וכב"ה בחדא ע"כ:

אם היה שק או קופה מטבילין בהן במה שהן. כך מ"מ:

אלא מטבילין. אית דלא גרסי מלת אלא רק ומטבילין אותם וכו':