משנה מקוואות פרק ה׳ משנה ו׳

גל הוא משאוני הים ויראה לך מזאת ההלכה שהטבילה לא תצטרך כוונה וזה אמנם הוא לחולין אמנם למעשר ומה שהוא יותר גבוה במדרגה ממנו הנה בלי ספק יחוייב לו שיכון בטבילה או ישאר טמא ויטהר כמו שביארנו בחגיגה (דף יט.):

חריצין. חפירות ונעיצין כמו כן אלא שהאדם אם עקר עץ או יתד וכיוצא בהם מן הקרקע ונשאר זה המקום חלול נקרא נעוץ ותרגום (שמואל א כ״ו:ז׳) וחניתו מעוכה בארץ נעוצה בארעא:

ופרסת חמור המעורבת בבקעה הוא שנחפר בארץ בטלפי החמור חפירות ונתערבו קצתם בקצתם וכוונתו בזה הדבור כבר נתבאר בתוספתא וזה כאשר תהיה זאת החפירה קטנה מלאה מים ותהיה מחוברת במקוה ויהיו מי המקוה ומי זאת החפירה מעורבים ואפילו היו עליונות המים אשר נשתתף ביניהם כקליפת השום כי הוא מותר לו שיטבול כלים בזאת החפירה לפי שהוא מכלל המקוה ולשון התוספתא (פ"ה) גממיות על פי המקוה וכל מקום פרסת רגלי הבהמה אם היו מעורבין כשפופרת הנוד מטבילין בהם:

וחרדלית. ומר בו החי"ת במקום ה"א והוא שם מורכב ביאורו הרדלית ר"ל הר תלוש וכוונתו בזה המאמר שמי המטר נוזלים ממקום גבוה כמו ראש ההר או גבעה הנשאה אומרים ב"ש שמטבילין באלה המימות בעת רדתן אם היה שיעורה אם נקוו ונחו מ' סאה אע"פ שהם אינם נגרים ממעין אלא מן המטר וב"ה אומרים עד שיתקבצו וישוב מקוה שהמקוה לא תטהר אלא באשבורן ואז מטבילין בו ובתוספתא (פ"ד) איזה חרדלית מי גשמים הבאים מן המדרון רואים אם יש מתחלתן ועד סופן מ' סאה מטבילין בהם ואם לאו אין מטבילין בהם דברי ב"ש וב"ה אומרים אין מטבילין בהם עד שיהיה לפניו ענן מ' סאה רצה לומר באמרו ענן שתהיה נחה מקובצת ונקוה ואחר אמר שכל המקובצין אם עשה בהם היקף בכלים סביב זאת השוקת החלולה עד שנתקבצו המים תוך אלו הכלים אשר הקיף וקבץ המים ושב המקוה כותליו כלים הנה הוא כשר לטבילה ואלה הכלים אשר העמידו מקום כותל לא יכון להם טבילה:

גל שנתלש. פי' הר"ב מן הים. וסתמא כר"י דמטהר ליה בזוחלין. הרא"ש. וכתב ב"י בשם מהרי"ק שורש קט"ו דק"ל מדריש פירקין העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה. ופשיטא שאין לך הפסקה מן המעין גדולה מזו שנתלש הגל מן הים והולך למרחוק. וכן אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל. וניחא ליה דהא שהפסיקו הרי הוא כמקוה היינו דוקא היכא שנחו המים במקוה. וכבר נעשו אשבורן. אבל היכא דאכתי לא נייחי מיא באשבורן אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המעין. אע"פ שהופסקו מהמעין. מ"מ שם מעין עליהם עדיין מצד עצמן. כיון דאכתי חיים וזוחלין הם ולא פקע חיותן מנייהו. ע"כ:

ובו ארבעים סאה. תמיהני למאי דפרישית בפ"ק מתני' ז דבמעין לא בעינן מ' סאה אלא כל שגופו עולה בו בבת אחת הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. למאי נפקא מיניה מצריך הכא שיהא בו מ' סאה. והרא"ש כתב בשם ר"י דאף מעין אינו מטהר בכל שהוא אלא לכלים. אבל לא לאדם. דלעולם בעינן מ' סאה אפי' בקטן. ומביא ראיה מדאמרי' בפ' חומר בקדש [דף כב] ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ' סאה. ובמקוה לא שייך לומר חלחולי מחלחלא. אלא במעין שגידי המים מתחברים תחת הקרקע וקאמר דבעינן מ' סאה וכתב שנראין דברי ר"י כי אין להשיב על ראייה שהביא. וגם מסתבר הואיל ושיערו חכמים מי מקוה אמה על אמה כו' מים שכל גופו עולה בהן. לא פלוג באדם לשער בכל א' לפי גופו ע"כ לשונו. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתינו. לפי שהיא נראית ראיה גדולה דמצריך ארבעים סאה אפי' במעין והיינו לטבילת אדם. וכ"ש דנפלאתי על הסוברים דאין צריך מ' סאה לטבילת אדם שבמעין וצריך עיון. וע' עוד מזה בסוף פ"ז:

טהורים. פי' הר"ב לחולין בלבד וכו' אבל למעשר שני וכו'. ע' מ"ש בזה במ"ו פ"ב דחגיגה:

המעורבת בבקעה. שנתקבצו בבקעה מי גשמים של ארבעים סאה. הר"ש. והוא שכתב הר"ב מעורבת למקוה וכו':

בחרדלית. לשון הר"ב כמו הרדלית. והומר בו החי"ת במקום ה"א. הרמב"ם:

שגודר כלים כו'. כ' הר"ב ואי קשיא והא אר"י וכו'. ולכאורה אף לפי' הרא"ש שכתבתי בדבור נוטפין כו' וכן נמי לפי' הרמב"ם שכתבתי בדבור שאחריו קשיא נמי שאע"פ שלפי פירושם דברי ר' יוסי אינן אמורים אלא לעשות שיהיו זוחלין. ואילו הכא מונע הזחילה ובהא לא מיירי. מ"מ זיל בתר טעמא. דמידי הוא טעמא דר"י אלא לפי שאין מהוין המקוה אלא ע"י דבר שאינו מק"ט ואילו ה"נ מניעת הזחילה הוא מהוה ומכשירו שראוי לטבול בו. אבל א"א לומר כן דאדרבה הרא"ש הקשה מכאן ג"כ על פי' הר"ש דמפרש לעיל דאין מזחילין היינו מניעת זחילה דהא הכא תנן דמבטלין הזחילה ע"י כלים. טמאים ומיהו מ"מ קשיא דאם מניעת הזחילה היא מכשרת המקוה אמאי לא קרינא ביה נמי יהיה טהור הוייתן תהא על ידי טהרה. ואע"ג דהב"י כתב גבי הבא להמשיך מים למקוה כו' דלהרמב"ם לא בעינן הויה ע"י טהרה. אלא לצריכי מים חיים ושכ"כ הרא"ש בתשובה. מ"מ קשיא היאך פסק בפ"ט מה"מ [הי"ד] להא דר"י ופסק נמי [הט"ז] להא דגודר כלים וטובל [*בהן ולא חילק בהן בצריכי למים חיים לאינן צריכין] וגם דלדברי הב"י צריך לדחוק דדרשה דיהיה טהור ארישא דקרא קאי אאך מעין. ולא על בור ומקוה דסמיך ליהיה טהור. וכן מבואר בתשובת הרא"ש וזה דוחק מאוד. אלא שאין מענין החבור להאריך בזה. ואשוב לעיקר הקושיא ואומר דלא קשיא קרא כלל. דיהיה טהור כתיב ודרשינן הווייתן תהא ע"י טהרה ולא מקרי הויה אלא מה שמהוין ועושין. ולא מה שמונעין שהמניעה היא הפך ההויה. ואע"פ שעל ידי זאת המניעה נעשית דבר מכל מקום קא חזינן דהתורה לא הקפידה אלא על הויה המהוית. ולא על מניעה:

גל שנתלש מהים שהולך וסוער:

ונפל על האדם ועל הכלים שהיו טמאים ומשכחת לה שיתלש הגל מהים. כגון שהיו האדם והכלים ביבשה. וכשבאו מימי הגל עליהן. כבר נתלש הגל מהים:

טהורים ואע"ג דרק ים דינו כמעין [כמ"ג] והרי הגל הזה כשבא עליהן כבר הופסק מהים. וכי עדיף ממעין שעבר על הבריכה והופסק דצריך אשבורן דוקא [כלעיל מ"א]. והרי הכא לא הוטבלו הטמאים רק בדרך נפילת הגל ומיד שנגע בהן הגל שטפו עליהן ונזלו והלכו להן. וא"כ אין לך טבילה דרך זחילה יותר מזו ולא הוטבלו באשבורן. י"ל דעכ"פ כל זמן שלא נח הגל דינו כמעין לטהר גם בזוחלין. והרי כששוטף על גופן אכתי לא נח עד שיגיע לארץ. מיהו אעפ"כ צריך מ' סאה אע"ג דשאר מעין מטהר בכ"ש [כפ"א מ"ז] היינו במקום חיבור המעין. משא"כ הכא כשהגיע הגל לגוף הטמא כבר היה נתלש מהים [ש"ך ר"א סק"כ]. א"נ להכי נקט מ' סאה מדנקט אדם דמסתמא צריך מ' סאה לכסות כל גופו [כחגיגה י"א א']. מיהו הכא מיירי רק ביושב הטמא ומצפה שיפול הגל עליו. דאל"כ רק לחולין מהני טבילה בלי כוונה. אבל למעשר שני ולתרומה או לקודש צריך כוונה לטבילה. וכ"כ בהטביל בהגל בעודו באויר קודם שנגע ראש הגל בארץ אף לחולין לא מהני הטבילה [כחולין ל"א ב']:

כל מקום שיש בו ארבעים סאה ויודע שאינן שאובין [כפ"א מ"ד]:

טובלין האדם א"ע:

ומטבילין לכלים. אע"ג דלכלי במעין א"צ מ' סאה [כרטו"ז רסי' ר"א] היינו בודאי מעין ולא במסופק כי הכא. ונ"ל דמש"ה נקט כל מקום לאתויי אף שאין המ' סאה מכונסין יחד באופן שיטבול בהן אם לא שישתטח כל גופו אפ"ה שרי [כיו"ד רסי' ר"א]. והתנא רק בא"י קאי [שבת ע"ג ב'] להכי שפיר קאמר בכל מקום [ועי' לקמן רפ"ח ודו"ק]. ונ"ל עוד דמכאן מוכח דכל שאינו מעין גם לכלי צריך מ' סאה [ועי' רטו"ז י"ד ק"כ סק"ב ור"א סק"ב]. דאל"כ כלי בכדי נקט. אע"כ דבא לאשמעינן דאף דלכלי במעין א"צ מ' סאה אפ"ה במסופק אם הוא מעין צריך מ' סאה:

מטבילין כלים. דאילו אדם א"א שיטבול בגומא קטנה כהנך דחשיב ומה"ט נקט הכא רק מטבילין אבל לא טובלין:

בחריצין גומא מרובעת:

ובנעצים גומא שקצרה למטה ורחבה מלמעלה. ואפשר לפ"ז דקמ"ל דאע"ג דאדם בכה"ג אינו רשאי לטבול שם דמדאין רצפת הקרקע שוה ואינו יכול לעמוד שם שפיר חיישינן שלא יטבול כראוי. אפ"ה בכלים לא גזרינן אטו אדם. ולרמב"ם נעיצין היינו גומות שנעשו ע"י שהוסר משם דבר הנעוץ בארץ:

ובפרסת החמור גומות שנעשו ע"י דריכות פרסות רגלו בארץ תחוח. וה"ה פרסת רגלי בע"ח אחר. רק נקט חמור מדהוא בהמה מצויי':

המעורבת בבקעה ר"ל אם יש כמה גומות כאלה בבקעה שדרכו בה החמורים במרעה וכשירדו גשמים נתמלאו כולם. דאע"ג שהמים שבכל גומא מועטין הן אפ"ה כיון שכל מימי הגומות מעורבין הן כל אחת מהן עם חבירתה שבצדה כרוחב שפופרת הנוד בגובה קליפת השום [כיו"ד ר"א סנ"ד]. מצטרפין כולן יחד למ' סאה לטבול בכל א' מהגומות כלים:

בית שמאי אומרים מטבילין בחרדלית בקלוח גשמים שיורד מההר וא"צ אשבורן. ונ"ל דמדנקט פלוגתייהו רק בחרדלית ולא בכל מי גשמים שא"צ אשבורן. ש"מ דגם ב"ש מודו דמי גשמים צריך אשבורן [וכלעיל פ"א מ"ז]. ורק בחרדלית פליגי מדסופן להיות אשבורן כשיבואו למטה. וס"ל דכל העומד לאשבורן כאשבורן דמי. ואף לרבינו שלטי גבורים בגליון הרי"ף ב"מ קל"ג א' דס"ל דהיכא דחסר מעשה באותו ענין ואין בידו לעשותו לא אמרינן דכל העומד להעשות כעשוי דמי. הכא שאני דבודאי ממילא יהי' נעשה. וב"ה ס"ל דלא אמרינן כל העומד להעשות כעשוי דמי. רק בחסר שום מעשה משא"כ הכא שיש במים הללו דבר הפוסלן דהיינו זוחלין. לא אמרינן דכעשוי דמי [ודו"ק ועמ"ש בס"ד פסחים פ"ח סי' מ' שהארכנו]:

בית הלל אומרים אין מטבילין בקלוח הגשמים בשעה שזוחל והולך ויורד. דצריך אשבורן דוקא:

ומודים נ"ל דאין ר"ל מודים ב"ש וב"ה. דא"כ היאך מסיים כלים שגדר בהם לא הוטבלו והיינו ע"כ מדאין שם אשבורן. והרי לב"ש א"צ בחרדלית אשבורן. ואי"ל כהר"ב דלהכי לא מהני טבילה להכלים מדלא באו לצד השני של הכלים. במחילת כבוד רבינו ליתא. דהרי בשעה שהכניס הכלים בהקלוח היו המים מקלחין ומסבבין את הכלים מכל צד. אע"כ הך מודים מלתא דב"ה היא. דהם לבדם מודים לב"ש שרשאי לגדור בכלים:

שהוא גודר כלים עושה גדר עם כלים בכל רוחב זרם החרדלית. כדי לעכב מרוצת הזחילה. ויהיו המים שסמוך להגדר הזה אשבורן:

וטובל בהם בהמים שסמוך להכלים. דאף שלמעלה ממקום ההוא החרדלית מקלח והולך. עכ"פ מדטובל סמוך להכלים. ושם המים נשארין עומדין באשבורן מותר לטבול שם. ואף דאסור להוות מקוה ע"י כלים שמקבלין טומאה [כלעיל סי' כ']. הכא שאני שאינו אלא מעכב שלא יפסלו המים בהמשכה:

לא הוטבלו נ"ל דה"ט משום דהמים שבצד השני למטה מהכלים על מורד ההר. אינן אשבורן:

ובתוס' חדשים כתב דהרמב"ם ס"ל דלהכי צריך מ' סאה משום דהגל זה אין דינו כמעין עכ"ל הטהור. ובמח"כ אי אפשר לומר כן. דא"כ איך יתטהרו הטמאים הללו שלא טבלו בהגל באשבורן רק דרך נפילה וכלעיל. ותו דבש"ע (י"ד ר"א ס"ה) קאמר. ים דינו כמעין לטהר בזחילה. הלכך גל שנתלש וכו'. אלמא גל שנתלש דינו כמעין לטהר בזחילה. אע"ג דלענין מ' סאה דינו כמקוה:

כך נראה לפי ע"ד פי' המשנה. אולם רבותינו הר"ש והר"ב פירשו דמיירי במעורבת למקוה שהיא מ' סאה. ומחוברין יחד בנקב כשפה"נ. והם דברי התוספתא דמכילתן (רפ"ה). שגם הרמב"ם הביאה (פ"ח ממקואות ה"ב). וגם בש"ע (ר"א סנ"ז) הובאה תוספתא זו. אולם לאישות בריה שאין לה עינים כמוני. דחיקא לי לומר דמשנתינו מיירי כהך דתוספתא בסמוכה למקוה. דמקוה מאן דכר שמה במשנתינו. אבל שני הדינין דמשנתינו ודתוספתא. אלו ואלו דברי אלקים חיים. והדין דין אמת. אלא הך דתוספתא שסמוך למקוה. מיירי שמחוברים יחד ע"י נקב שבכותל שביניהן. להכי צריך שיהי' קלוח המים שמחברן כעובי חלל שפופרת הנוד (כי"ד ר"א נ"ב). אבל משנתינו דמיירי שמושקים יחד בגלוי כל הגומות הקטנים שעל פני הבקעה. בכה"ג סגי במושקים יחד ברוחב שפופרת הנוד על עובי קליפת השום. וכן פסקינן באמת (בי"ד ר"א סנ"ד). וכבר ידענו מ"ש רבותינו בעלי התוס' (חגיגה ד' כ"א ב' ד"ה כעוביה) דג' חלוקים יש בעירוב מקואות. (א) במעורבין דרך נקב שבכותל צריך קלוח שמערבן שיהי' בו עובי חלול שפופרת הנוד. (ב) ובמחוברין למעלה מהכותל. סגי ברוחב שפופרת הנוד על עובי קליפת השום. (ג) ובאין כותל מפסיק ביניהן. רק מחוברים יחד על קרקע שוה. סגי במחוברין בטופח ע"מ להטפיח. ולפי דברי רבותינו אלה הוה סגי לן הכא במחוברין בטופח ע"מ להטפיח. דהרי אין כותל מפסיק בין גומא לחבירתה. אלא דאנן קיי"ל דלא מהני טופח ע"מ להטפיח רק להכשיר שאובין דרבנן ע"י השקתן למקוה. ואז אפי' בכרוחב שערה סגי (כי"ד ר"א סנ"ג). וכ"כ מהני לענין נט"י. בנטל וחזר ונטל הנשאר מהיד שלא נטל בנטילה ראשונה. ועדיין הי' מנטילה הראשונה טופח ע"מ להטפיח (כא"ח קס"ב ס"ג). משום דגם נטילת ידים הוא רק מדרבנן. אבל לענין לצרף למ' סאה. שהוא מדאורייתא. אין לנו. ונ"ל עוד. דמעורבת בבקעה דקאמר תנא. אחריצין ונעיצין נמי קאי. וקמ"ל כל הני. אע"ג דכל א' מימיו מועטין. אפ"ה כיון דמעורבין כשפופרת הנוד מצטרפין. אלא דא"כ צריך לגרוס המעורבי' בבקעה. מדקאי אכולה מילי דלעיל:

ותו נ"ל דמיירי שיש במקום שטובל מ' סאה מלבד המים שזוחלין בהקלוח בכל שפוע ההר שמחוברין להמים שטובל שם. ודלא כהר"ב שכתב דכל המים שבחרדלית הן מ' סאה. דאי כדברי רבינו. היאך אמרינן דמודים שכשגודר בכלים טובל. והרי אין שם באותו מקום מ"ס רק בצירוף המים שזוחלין בהקטפרוס. והרי הקטפרוס אינו חיבור (כספ"ח דטהרות) וכך פסק הרמב"ם (בהלכות מקואות פ"ח ה"ח). מיהו בתוספתא דמכילתן אמרינן בפירוש כהר"ב. וצ"ל דלב"ש דוקא בטובל בקטפרוס אינו חיבור. ולא כשטובל במקום אשבורן:

ומכאן נ"ל ראיה ברורה ת"ל דלא כי"א שהבאנו לעיל סי' מ"א ע"ש. דהרי הכא ע"כ מיירי שהמים של החרדלית מקלחין גם ממעל להכלים שגדר בהן. דאל"כ מה אצטריך לאשמעינן. דלא עלתה טבילה להכלים שגדר בהן. הרי לא נתכסו במים. אע"כ שהמים של חרדלית מקלחין גם ממעל להכלים. וא"כ קשה היאך רשאי להטביל בצד הכלי לצד מעלה. הרי המים ההם זוחלין ממעל להכלים. ונמצא שטובל בזוחלין. אע"כ צ"ל דאע"ג דבעליונת המים הן זוחלין. עכ"פ כיון שבתחתיתן נשאר מ' סאה שאינן מקלחין. מדמעוכב הקלוח ע"י גדר הכלים. לפיכך לית לן בה. הרי דמוכח דכשנשאר מ' סאה בלי הזוחלין כשירים. ודלא כהי"א:

ונפל על האדם ועל הכלים. כתב הרא"ש ז"ל בסוף נדה דהאי סתמא כר' יוסי דגל שנתלש משמע אף מן הים אלמא דמטהר בזוחלין ע"כ ומילתיה דר' יוסי שנויה לעיל בפירקין סי' ד' ובפ"ח דפרה סי' ח'. וכתב ב"י ביו"ד סי' ר"א דף רל"ה ולפי מה שכתבתי בדברי הרמב"ם ז"ל ככ"ע נמי אתיא ע"ש. ודעת הרב בעל הטור ז"ל כדעת אביו ז"ל שכך כתב שם ביו"ד סימן ר"א דף רל"ה כל הימים יש להם דין מעין לטהר בזחילה הלכך גל שנתלש וכו' וכן העתיקו בספר שלחן ערוך וזו ראיה קצת ג"כ לומר דגם הוא הרב בעל הטור ז"ל גריס מתני' דהזוחלין סמוכה למתני' דגל שנתלש:

נעיצים. פי' הרמב"ם ז"ל שאם עקר אדם עץ או יתד מן הארץ ישאר המקום חלול ונקרא נעיץ מעוכה ת"י נעוצה:

המעורבת בבקעה. נראה דאכולהו קאי ואית דגרסי המעורבים:

הר דלית. פי' הרמב"ם ז"ל ר"ל הר חלוש. ופי' הר"ש ז"ל על כרחין ב"ש קסברי דקטפרס חבור וקסברי דנוטפים מטהרין בזוחלין ומיהו אפשר שיש אצל חרדלית פרסת בהמה שהמים עומדין לתוכה ומחוברת לחרדלית כשפופרת הנוד. ובה"א אין מטבילין דקטפרס אינו חבור ומיהו מדקתני סיפא ומודים משמע דבזחילה פליגי ע"כ:

בסוף פי' ר"ע ז"ל והכי משמע בתוספתא וז"ל התוספתא ומעשה בכובסים שהיו בירושלם שהיו גודרין את הכלים וטובלין בהן והכל מודים בכלים שגדר בהן לא הוטבלו ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל כלל ל"א סי' ה' דמדקתני וכלים שגדר בהן לא הוטבלו דדוקא הוייתם דהיינו שמזחיל המים למקוה בעינן על ידי טהרה דומיא דהך מתני' דפרה דקתני כדי שיעברו המים לחבית אבל מניעת המים שלא יצאו מן המקוה יכול לעשות אפילו בדבר טמא ע"כ. ועיין עוד בתשובתו כלל ל"א סימן ד':