משנה מקוואות פרק ד׳ משנה ה׳

שוקת שבסלע. גולה שבהר וכבר קדם פי' זאת ההל' בה' מפרה (מ"ז) וחפשה שם:

עד שיפחת רובה. עד שתשבר ויחסר מגדלה ואז יהיו המים הנוזלים אליה כשרים ולא יהיו שאובין לפי שהיא אז לא תשאר כלי:

אין ממלאין ממנה. וכן העתיק הר"ב. אבל במס' פרה פ"ה מ"ז גרסינן אין ממלאין בה. והיא גירסא נכונה [*כדתנן בסיפא] וכך הוא בנוסח' מהר"ם בכאן ז"ל:

[*ואינה צריכה צמיד פתיל. כתב הר"ב לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות. כדתנן פ"ה דאהלות מ"ו]:

או מן הצד. עמ"ש שם במס' פרה [ד"ה מן הצד]:

וכמה יהיה בנקב. פירש הר"ב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מטעם שאיבה. ואיכא למתמה דא"כ היכי קתני מעיקרא ואינה יכולה לקבל מים כל שהם. דמשמע ודאי שא"צ שיעור לנקב. אלא בכל שהוא מבטלו מתורת כלי. ועוד קשה דבסמוך בשוקת יהוא מפרש לענין עירוב מקואות. אבל אין זה כי אם עירוב פירושים שהר"ש וכן הרא"ש הביאו סוגית הגמ' דספ"ק דיבמות [דף טו]. דמוכח מיניה דההיא דשוקת יהוא לענין עירוב מקואות היא שנויה ומשום כך פירשו דהך דכמה יהא בנקב מלתא באפיה נפשה היא ולא קאי ארישא אבל ניקבה דרישא לא בעי כשפופרת הנוד. כיון שהנקב הוא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא. נתבטלה מתורת כלי. ובתוספתא פליגי תנאי בהא וכו' והרמב"ם בפ"ו מה"מ [הלכה ג'] נראה מדבריו דמפרש דקאי אדסליק מיניה. דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה. קאמר כמה יהא בנקב כשפופר' הנוד. ולפי זה גם הך דשוקת יהוא לענין נקב המבטלה מתורת כלי מתניא ולא לענין עירוב מקואות. וכבר פירש הכ"מ לאותה סוגיא דיבמות דלא תקשה כלל אדהכא. והנה יצא לנו עירוב הפירושים. שמתחלה מפ' הר"ב כפירוש הרמב"ם. דכמה יהא בנקב קאי אדלעיל מיניה. ולדידיה שוקת יהוא נמי בכה"ג. והדר מפרש שוקת יהוא לענין עירוב מקואות שהוא כפי' הר"ש והרא"ש. ולדידהו כמה יהא בנקב נמי לענין עירוב מקואות ולא קאי אדלעיל מיניה. אבל יתכן שהר"ב אע"פ שפי' כמה יהא בנקב כדברי הרמב"ם. לא היה נראה לו לפרש שוקת יהוא בכה"ג נמי. כיון דפשטא דסוגיא דיבמות משמע מינה דלענין עירוב מקואות שנויה. וקסבר הר"ב דהך עובדא דשוקת יהוא אע"ג שאינה ענין לביטול תורת כלי. אפילו הכי מייתי לה הכא. משום דדמיא לשיעורא דשפופרת הנוד. ובאמת אע"פ שהכ"מ מפרש לשוקת יהוא לדברי הרמב"ם דמיירי לענין ביטול תורת כלי מדנפשיה הוא דמפרש כן. לפי שנראה לו לפרש הכל בענין אחד. אבל מדברי הרמב"ם עצמו אין הכרע. ואפשר שיפרשו לענין עירוב מקואות וכדפרישית לדעת הר"ב. ומ"מ לישנא דכל שהם. דחיקא לפירוש הר"ב והרמב"ם. אבל בתוספתא והביאוה הר"ש והרא"ש איתא בד"א מן הצד. אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה. אם הי' מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה. ופירש דה"ק בד"א דבעינן כשפופרת הנוד מן הצד. אבל אם ניקב בשוליו אינו פוסל אפילו ניקב כמלא מחט. ואם הי' [מקבל] כל שהוא. פירוש שנקוב מן הצד כשפופרת. וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמטה מים כל שהוא. פוסל המקוה. ע"כ. נמצינו למדין עכשיו דאין מלמטה ומן הצד שווים בדינם. דאע"ג דמלמטה סגי בנקב כל שהוא. במן הצד בעינן כשפופרת. ושאין יכול לקבל ממנו ולמטה מים כל שהוא. ואיכא למימר השתא דוכמה יהיה בנקב כו' קאי אמן הצד. וכן מצאתי בב"י גבי מה שכתב הטור ובדבר זה שוה מעין ומקוה כו' שם כתב. בשם הר"ר יוסף טאיטסי"ק שהאריך בדין זה. ובתוך הדברים כתב דוכמה יהא בנקב. קאי אמן הצד. אחרי שחלוקים הם נקב שבשוליה. לנקב שמן הצד וכדפרישית:

השוקת שבסלע טרענק רעננע שעשוי להשקות בתוכה בהמות. ומיירי שחצב השוקת הזה בסלע. והוא צור המחובר מששת ימי בראשית. והפן לתוכו מי מעין הסמוך לו. בין שהשוקת עומד קרוב מאד להמעין או מופסק ממנו הרבה. וכבר שנוי קצת ממשנה זו במסכת פרה [פ"ה מ"ז]. ותני לה התם משום אין ממלאין וכו'. וחזר תו ושנאה כאן משום דין מקואות [ושם הארכנו בפירושה בס"ד]. מיהו ה"ה בקבע אבן על שפת המעין ואח"כ חקקו דינו כצור דהכא שהוא קרקע עולם [כב"ב ס"ו א']. רק אורחא דמלתא נקט:

אין ממלאין ממנה אי גרסינן אין ממלאין ממנה. ע"כ ר"ל שאסור לשאוב מתוכה בכלי למי חטאת מהמים שזחלו לתוכה. וא"כ ע"כ דאיירי שהשוקת מופסק מקלוח המעין. דאי הקלוח יורד לתוך השוקת. למה לא ישאבו מתוכה כלי לחטאת. הרי באינו מופסק מהמעין. אפי' זב מותר לטבול בתוכה דמים חיים מקרי [כפרה פ"ו מ"ה]. אע"כ דבמופסק ממעין מיירי. ובכה"ג מלבד שפסול מדאינו כלי. ג"כ פסול מדאינו מים חיים. וא"כ קשה למה לא תני נמי דפסול לטבילת זבים. אע"כ דגרסי' הכא אין ממלאין בה. ור"ל אינה נחשבת ככלי למלא אותה מהמעין. ולשאוב מתוכה כלי אחר ולקדש בכלי ההוא. ואע"ג דמותר לשאוב בכלי ממעין. ולחזור לשפכו לכלי אחר ולקדש בכלי שני [כרמב"ם רפ"י דפרה ודלא כרש"י סוטה ד' ט"ז ב']. אפ"ה שוקת זה אינו כלי. והו"ל כאילו נשפכו מהמעין לארץ וחזר ושאב מהארץ בכלי דפסול. ולפ"ז י"ל דמיירי הכא בין במחובר השוקת עם קלוח המעין או לא. ושפיר לא תני הכא דפסיל לטבילת זבין. דהרי במחובר לקלוח המעין נמי מיירי. ובכה"ג באמת כשר לטבילת זבין מדלא הופסק מהמעין. ואפ"ה פסול למלוי ולקידוש וכו' מדאינו כלי:

ואין מקדשין בה אם שאב ומילא מי מעין בכלי ושפכן מהכלי להשוקת. אסור לשום על מים שבשוקת אפר פרה. דאף שהמלוי מהמעין בכלי' היה. עכ"פ גם הקידוש צריך שיהי' בכלי:

ואין מזין ממנה ר"ל ואפי' שאב וקידש בכלי. לא ישפוך המים המקודשים לתוך השוקת כדי להזות מתוכו דגם ההזאה צריך שיהי' מתוך כלי:

ואינה צריכה צמיד פתיל אם שוקת כזאת קבוע באהל המת. מצלת על מה שבתוכה בכסוי לבד. ואפי' אין הכסוי מחובר בה בצמ"פ. וכבור ודות המכוסים [אהלות פ"ה מ"ו]:

ואינה פוסלת את המקוה אם ירדו לתוכה מי מעין או מי גשמים. ונפלו מתוכה למקוה חסירה. לא פסלוה משום ג' לוגין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול במי' הנ"ל. ואפ"ה לא נקט הכי מדסתם שוקת קטנה ואינה מחזקת מ' סאה:

היתה כלי וחברה בסיד שחקק חלול באבן תלוש. אע"ג שאח"כ חברה בסיד בקרקע עולם:

ופוסלת את המקוה דלכולה מילי כתלושה דיינינן לה בין לקולא בין לחומרא:

ניקבה מלמטה השוקת הנ"ל שדינה ככלי תלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו בכונס משקה [ועי' פרה פ"ה מ"ז]:

או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם נ"ל דרק בנקב מן הצד צריך תנא לפרש שאינו מקבל מים כ"ש. דהיינו שהנקב בדופן סמוך מאד לשולי הכלי שאינה מקבלת מים כ"ש תחת נקב שבדופן [וערתוי"ט בד"ה וכמה מה שהניח בתימה. שכפי הנראה לא פי' כן]:

וכמה יהיה בנקב נ"ל דמדלא הזכיר שאלה זו כמה יהא בנקב לעיל במסכת פרה [פ"ה מ"ז] וכ"כ לא תני התם כי הכא ניקב' למטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כ"ש. אלא וודאי דהא דקתני הכא ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל. עד סוף משנתינו. לא קאי אהנך כולהו דלעיל. אלא רק לענין מקוה קאמר. דאילו לענין חטאת והצלת צמ"פ. א"צ שיהי' אינו יכול לקבל כ"ש למטה מהנקב. דאפי' מקבלת למטה מן הנקב לענין מי חטאת היינו שולי כלי שפסולי' לחטאת. ולענין צמ"פ אם נשאר הנקב פתוח שיעורו בכזית למיוחד לאוכלין. ובכונס משקה במיוחד למשקין אז אינו מציל. ואם סתם הנקב אז דוקא אם הנקב כמוציא רימון אינו מציל. וכל זה אפי' במקבל למטה מהנקב. ורק דכל הנך לא הוה נקט להו תנא הכא רק אגב גררא במה דשוו דינייהו למקוה לענין חשיבות כלי. ולהכי לבתר דסיים הדר לענין דמכילתן לענין מים שבתוכה שלא יפסול למקוה. וקאמר' ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה וכו' כשירה [מלת כשירה ודאי רק לענין מקוה משמע]. ועל זה חוזר התנא ושואל כמה יהא בנקב. בין כשהנקב בשולי הכלי או בדופנו סמוך לשולים ולא יפסלו מים שבתוכה משום שאובין. דאע"ג דכבר יהבינן לעיל שיעורא להנקב שאין מקבל מים. היינו בדופנו של כלי. שלא ישאר בהדופן למטה מהנקב כדי לקבל מים כ"ש. אבל כמה יהי' גודל חלל הנקב ומשיב כשפופרת הנוד. והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכים לאגודל כשהן חוזרות ברווח סביב תוך הנקב. דכשהנקב גדול כל כך תיכף כשיתן לתוכו מים. יזובו מיד לחוץ בשטף מים רבים. ושוב אינה נחשבר בית קבול בין שהנקב בשולי הכלי או בדופן הכלי סמוך לשוליו. אבל כשהנקב קטן מזה אף שאפשר שנתבטל ממנו שם כלי כשהוא כזית או בכונס משקה. אפ"ה לא נתבטל שם בית קבול מינה. א"נ נ"ל דלעולם לענין מקוה נמי בשניקבה בשולי הכלי או סמוך לשולים נמי סגי בשניקב בכונס משקה. מיהו זהו דוקא בשנתנקב הכלי כשהוא תלוש. ובהא לא איירי תנא הכא. אלא בבא דניקבה מלמטה או מן הצד דקתני הכא קאי ארישא בהיתה כלי וחיברה בסיד דקאמר ממלאין בה וכו'. ועלה הדר קתני ניקבה מלמטה. ר"ל ואם לאחר שחיברה בסיד דחשבית לה ככלי חזר וניקבה למטה בשולי' או מן הצד סמוך לשולים באופן שאינה יכולה לקבל מים מתחת לנקב כשיר' ועלה הדר תו ושואל וכמה שיעור בנקב ומשיב כשפופרת הנוד. דדוקא כשנתנקב הכלי בשעה שהיא תלושה סגי בשנתנקבה בכונס משקה. שתחשב שנתבטלה שם כלי ממנה. אבל הכא שבשעה שקבעה וחיברה בארץ הי' עליה שם כלי ורק כשכבר היתה מחוברת בארץ ניקבה. הרי גם עתה כשניקבה מקבלת מים יפה שהעפר סותם הנקב. להכי לא נתבטל ממנה שם כלי עד שתתנקב כשפופרת הנוד [וזהו כעין החילוק שכ' הש"ך [ר"א סקכ"ג] בשם רב"י ליישב דברי הרמב"ם בזה. וזהו כוונת פירושי שכתבתי בחבורי הקדום בס"ד]. אולם בש"ע [ר"א ס"מ] פסקינן דבניקב כשפופרת הנוד. אז אפי' לכתחלה תו לא מחשבו מים שבתוכה שאובין לפסול מקוה חסירה. ובניקבה רק בכונס משקה. אז רק בדיעבד מהני טבילה בשנתערב מים שבה במקוה החסירה:

והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה שהטבילו בה כלים להשתמש בהן טהרות:

ושלחו בית שמאי ופחתוה ששברו משפתה רוב אורך גובה השוקת:

שבית שמאי אומרים עד שיפחתו רובה בסוגיא דיבמות [ד' ט"ו א'] אמרי' להדיא. דרק לענין עירוב מקואות הי' פלוגתייהו דב"ש וב"ה בשוקת יהוא. וכגון שהי' בהשוקת רק פחות ממ' סאה. והיתה מחוברת למקוה שלימה של מ' סאה דלב"ה סגי במחוברים יחד כשפופרת הנוד. ולב"ש צריך שיהיו מחוברים ע"י פחת רוב אורך ורוחב הדופן שביניהן:

וכן מוכח. דהרי לענין חטאת אמרינן (שבת צ"ה ב') דבשניקב בכונס משקה נפסל לחטאת. והיינו לפע"ד. משום דמיוחד לתת לתוכן מי חטאת שהן משקה. להכי סגי בשניקבו בכונס משקה. ובצמיד פתיל אמרינן (ספ"ט דכלים) דיש חילוק בין שמיוחד לאוכלין. דאז שיעור נקיבתו כמוציא זית. ובמיוחד למשקין שיעור נקיבתו בכונס משקה. דבזה ובזה שוב אינו מציל באהל המת (ועי' לעיל פרה פ"ה משנה ז'). וכן מוכח נמי מהרמב"ם. דהרי (בפ"ו מפרה ה"ו) פסק דבניקב בכונס משקה נפסל לפרה. וכ"כ כתב (בפכ"ב מטו"מ ה"ג) דבניקב כמוציא זית או בכונס משקה. אינו מציל בצמיד פתיל. רק בנסתם הנקב. ובשניקב במוציא רימון אז אפי' נסתם הנקב לא מהני ליה. אבל רבינו בעצמו (בהלכות מקואות פ"ו ה"ג) פסק לענין מקוה. דבין שניקב מן הצד או בשולי הכלי לא נתבטל מתורת כלי עד שניקב כשפופרת הנוד. והיינו משום דלענין מקוה לא סגי בשנתבטל מהדבר שנתן ממנו להמקוה שם כלי ושאינו מקבל טומאה. דהרי אפי' אינו כלי ואין מקבל טומאה. כיון שיש לו בית קיבול תורת שאובין עליו. דהרי בריש פרקן אמרינן דאפי' כלי גללים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה אפ"ה כיון שיש לו בית קיבול מחשבו מים שבתוכו שאובין. אלמא דלענין פסול מקוה. לא בשאינו מקבל טומאה תליא רק בשאין לו בית קבול (ועי' רמב"ם פ"ו ופ"י ופי"ח מכלים):

ולפ"ז י"ל דר"י בן בתירא לא אתא לאשמעינן. דב"ש וב"ה פליגי בשיעור הנקב כדי לבטל מהשוקת שם כלי. אלא י"ל דלבטל מינה שם כלי גם ב"ש מודו דסגי בניקב כשפופרת הנוד. דאז ודאי נתבטלה מלהיות כלי. וגם אין לה אז תו בית קבול. בשניקב כן בשולים או סמוך לשולים. ורק לענין עירוב מקואות לחודא פליגי. ולפע"ד הוכיח הש"ס כן. דאי בביטול שם כלי פליגי. וכי ס"ד דלב"ש אף בשניקב בשוליה כשפופרת הנוד תחשב עוד כלי עם בית קיבול. רק דקשה דלמא לעולם בביטול כלי פליגי. רק דלב"ש כיון שרק במחובר נתנקבה כשפופרת הנוד. עדיין מחשב כלי עד שיפחת רובה. ואל תתמה דהרי מצינו גדולה מזו. דהרי פשוט דנקב כשפופרת הנוד שהוא כב' אצבעות חוזרות. אינו גדול כל כך כרוחב ביצה. כמו שיראה לעין. והשיעור כמוציא רימון. הרי הוא ודאי גדול מכביצה. כדמוכח מכלים (פי"ז מ"ה ו' ח'). דכל היותר גדול הזכירו תנא מקודם. והרי גם כשניקב במוציא רימון. שגדול הרבה משפופרת הנוד אפ"ה אמרינן (בשבת דף צ"ו א') דעדיין מחשב כלי להציל בצמיד פתיל עד שיפחת רובו. וא"כ מכ"ש שאפשר שפיר לומר דגם לב"ש לענין שאובין. אם עכ"פ נתנקב במחובר כשפופרת הנוד. אפ"ה עדיין מחשב כלי עד שיפחת רובו. וי"ל התם בשהנקב כרימון בדופן הכלי רחוק מהשולים. וכדמוכח מתוס' (שבת צ"ה ב' ד"ה ניקב). משא"כ הכא הרי ע"כ איירי בשהנקב בשפופרת הנוד בשולי הכלי או בדופנו סמוך לשולים. ובכה"ג לא ס"ד שיחשב עוד כלי לב"ש. דאי"ל דטעמייהו דב"ש מדנסתם בקרקע. ליתא דא"כ מה יועיל שנפחת רובו. הרי גם הפחת ההוא נסתם בקרקע. אע"כ דסתימת קרקע רפויה אינה סתימה. א"כ במוציא רימון נמי. אלא וודאי דלענין עירוב מקואות לבד פליגי:

ניקבה מלמטה. כך צ"ל. והאי בבא פשוט הוא דלא קאי רק אפוסלת את המקוה דסליק מיניה:

כמה יהיה בנקב. לפי סוגיית הגמרא דבפ"ק דיבמות לא קאי ארישא אלא מילתא באפי נפשה היא וקיימא אעירוב מקואות וז"ל הר"ש והרא"ש ז"ל לכאורה משמע דקאי ארישא כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה משום שאיבה אבל מדתנן בסיפא מעשה בשוקת יהוא וההיא מייתי לה בספ"ק דיבמות על עירוב מקואות משמע דמיירי בכגון שהיו מים נמשכין לתוך השוקת ממי גשמים ולא היו בהם ארבעים סאה אלא שמחוברין למקוה שיש בו ארבעים סאה ובתוספתא פליגי בה איכא למאן דאמר דלבטלו מתורת כלי בעינן כשפופרת הנוד ואיכא מאן דאמר דאפי' נקב כמלא מחט מבטלו מתורת כלי לענין שאיבה ולההוא תנא ההוא עובדא דשוקת יהוא איירי לענין חבור מקואות כסוגיא דיבמות ומ"מ תימה הוא על התלמוד ששינה פשטא דמתניתין עכ"ל הר"ש והרא"ש ז"ל. ועיין עוד בבית יוסף יו"ד סי' ר"א דף רל"ה עמוד ג'. ומתוך מה שנכתב נתברר שצריך להיות במשנה מעשה [בשוקת] יהוא וכך היא בפ"ק דיבמות דף ט"ו אלא שבית יוסף ביו"ד סימן ר"א דף רל"ה עמוד ד' כתב דנ"ל שאותה היא ברייתא ומ"מ מודה הוא ז"ל דגם בכאן גרסי' בשוקת יהוא ותרי שוקת יהוא הוו בירושלם:

ושלחו ב"ש ופחתוה שבש"א עד שיפחת רובה. כך צ"ל פי' אבל ב"ה סבירא ליה בנקב כשפופרת הנוד סגי. ועיין בבית יוסף יו"ד סי' ר"א דף רל"ה ע"ד ובדף רל"ז עמוד ג' ד' משא ומתן שיש מי שסובר ששוקת יהוא היתה כלי ויש מי שסובר שבסלע היתה שאינו כלי: