משנה מקוואות פרק ד׳ משנה א׳

צנור. הוא גולה שקורין קנא"ל ובתחלה אקדים לך שדבר המשנה כלה הוא בגולה שלא יפסול את המקוה וזה כמו שהתבאר בתוספתא (פ"ד) בזאת ההלכה צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ואח"כ חקקו אינו פוסל את המקוה וכבר התבאר בש"ס (שבת טז. ב"ק סז.) סבת זה והוא שהעיקר אצלנו שאובה דרבנן ר"ל שמקוה עשוי ממים שאובין אמנם הוא פוסל מדרבנן ולזה נסתפקו אם היה עומד העץ בקרקע ובנאה ואח"כ חקק בה גולה ולא יסתפקו בזה אם חקקו ולבסוף קבעו לסבה אשר הביאו הואיל ותורת כלי עליו בתלוש שכל מה שיוזל עליו הנה הוא שאוב והבן אמרם תורת כלי ולא שמוהו כלי לפי שאינו כלי קבול אך להיותו של עץ שמוהו פסול לעיקר אשר אצלנו והוא שפשוטי כלי עץ מקבלין טומאה מאחר שהקדמתי לך זה העיקר אמר שמי שישים כלים תחת הגולה לקבץ בהם המים הנה המים המגיע בהם הם מים שאובין ופוסל את המקוה ואפי' היו אלה הכלים כלי אבנים אשר לא יקבלו טומאה כמו שהתבאר ואמרו בית שמאי שמעת ששם אלה הכלים תחת הגולה אשר היא ידוע ביציקת המים שבו המים שאובין ואפילו שכח אלה הכלים תחת הגולה אשר יהיה כמניח בלי כונה גזרינן שוכח אטו מניח ובית הילל לא גזרי זאת הגזרה וכבר ביארו בש"ס במס' שבת בפרק קמא (דף טז:) ואמרו הניחן בשעת קשור העבים דברי הכל אלו ואלו טמאין רצה לומר שוכח ומניח הכל פוסל את המקוה בשעת פזור דברי הכל אלו ואלו טהורין לפי שירידת המטר אינם מפעלו וכאילו נתמלאת שלא בידי אדם בין שהיה שוכח ומניח לא נחלקו אלא שהניחו בשעת קשור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דמר סבר בטלה לה מחשבתו והוא ר' מאיר ולזה אמר שהכל מודים שהוא טהור ומר סבר לא בטלה מחשבתו והוא ר' יוסי ולכן אמר עדיין המחלוקת במקומה עומדת: ובית הלל מטהרין בשוכח וב"ש גזרו שוכח אטו מניח לפי שמשפט החצר בשעת קשור עבים כמו משפט הצנור כפי התמדתה לפי שכמו שהגולה ידוע בשפיכת המים תמיד כן העבים בעת התקשרם ידוע שהם ישפכו בחצר: וזה אשר אמרנו שאלה המים פוסלין את המקוה אין כוונתו שהוא יקח אלה הכלים בידו ויציקם במקו' שיתפסלו לפי שאין מחלוקת בזה ולא דבור שהוא מים שאובין ואמנם הדבור בו אם נשימהו כמו המניח כלים בראש הגג לנגבם ונתמלאו אם לא ואם שבר אלו הכלים או הפכם על פניהם וקבץ מימיהם בבור אם יהיה מקוה כשר אם לא וזה הוא העולה בזה המשפט כפי סברת בית שמאי כמו שיראה רבי יוסי וכפי מה שהתבאר בש"ס (שם) שאחד השוכח ואחד המניח בין בחצר בין תחת צנור שהכל פוסל את המקוה זולת מניח בחצר בשעת פזור עבים שהוא אינו פוסל והלכתא כב"ש כפי מה שיחדנו לפי שהוא משמונה עשר דברים שגזרו כמו שזכרנו במסכת שבת (שם):

תחת הצנור. פי' הר"ב שקבעו ולבסוף חקקו. עיין במ"ג:

אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים. פי' הר"ב ואחד כלים קטנים דלא תימא דלא חשיבי. וכן פירש"י בפ"ק דשבת דף טז. אבל התוס' כתבו א' כלים גדולים שמרוב גודלן אינן מקבלות טומאה. כגון כלי עץ שהן יתרים על מ' סאה שאינן מטלטלין מלא וריקם. אפ"ה מקרי שאיבה. וא' כלים קטנים כדתנן במס' כלים [פ"ב] הדקי' שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבים שלא מסומכים שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. אבל בציר מהכי טהורים. ע"כ. ולשון יתירים שכתבו. קשיא דמחזיקים מ' סאה תנן ברפט"ו דכלים ובשאר דוכתי. ול' הרא"ש המחזיקים מ' סאה. ול' מהר"ם ראיתי שהוא ג"כ כל' התוס'. וצ"ע:

אמר ר"י עדיין מחלוקת כו'. וידוע דר"מ ור"י הלכה כר"י. ודלא כהרמב"ם שפוסק כר"מ. וכתב בפירושו שהוא מי"ח דבר. ומדהר"ב לא מנאו בי"ח דבר בפ"ק דשבת ש"מ דס"ל דהל' כר"י. וכן דעת הרא"ש:

המניח כלים תחת הצנור ואף על גב דבכל סתם צנור עשוי בתוכו בית קבול לקבל צרורות. וכדמוכח במשנה ג' בפרקן. אפילו הכי אין מי גשמים שירדו לתוכו ומקלחין בו נעשו שאובין. מדמיירי שקבעו ואח"כ חקקו. דאז אפי' יש לו בית קבול. אין שם כלי עליו לעשות המים שמקלחין בו למקוה שיהי' דינן כשאובין. ורק הכא שהניח כלי בקצה פה הצנור לקבל הקלוח מהצנור. המים שזבו מהצנור להכלי מחשבו שאובין:

אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים ר"ל בין שהכלים גדולים מחזיקים מ' סאה. או שהן קטנים ואינן מחזיקין כדי סיכת קטן. דבין כך או כך אינן מקבלין טומאה:

אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ר"ל לא מבעי גדולים וקטנים. שעכ"פ הן ממין המקבל טומאה. אלא אפי' הן מאבנים ואדמה שגם מינן אין מקבל טומאה:

פוסלין את המקוה מים שבכלים הנ"ל פוסלין מקוה החסירה ממ' סאה. כשירדו מהכלים למקוה. דאע"ג דהכלים הנ"ל אין מקבלין טומאה. עכ"פ כלים הן. ומים שבתוכן מחשבו שאובין בתוך הכלי. ולפיכך אפי' שבירה לא מהני להו. דלא דמי לקנקנים ששכחן דמהני להו אפי' כפיי' [כפ"ב מ"ז]. דהכא שאני שהניחן לקבל המים. וה"ה בהניחן בחצר לקבל מי גשמים שנוטפין לתוכן משמים כך דינן. רק נקט צנור מדאורח' הכי. א"נ מדבעי לאשמעינן דלב"ש בצנור גזרי' שוכח אטו מניח. אבל בחצר שוכח לכ"ע טהור וכדמסיק:

אחד המניח ואחד השוכח אי משום דאורח' הכי להניח כלי תחת פה הצנור. או משום דמוכח טפי דבכוונה לקבל המים הניחו שם. להכי גזרי שוכח אטו מניח:

ובית הלל מטהרין בשוכח דאפי' בצנור לא גזרי' שוכח אטו מניח. מיהו בהניחן בשעת פיזור העבים. כ"ע לא פליגי דאפי' הניחן שם בכוונה. אין דינן כשאובין. ובהניחן בשעת קישור עבים. ויצא למלאכתו ושכחן. ונתמלאו אח"כ מים. כ"ע לא פליגי דאפי' בשכחן גזרי' אטו הניחן והו"ל שאובין. כי פליגי בהניחן בשעת קישור ונתפזרו העבים ושכח מליטלן. וחזרו ונתקשרו דב"ה סברי דכשנתפזרו עבים בטלה מחשבתו [כשבת ט"ז ב']. מיהו אפי' בהניחן בשעת פיזור העבים. פשוט דצריך לשברן או לכפותן [כפ"ב מ"ז ועי' ביו"ד ר"א סמ"א]:

ומודים בשוכח בחצר שלא תחת הצנור:

שהוא טהור כיון דגם מעיקרא לא הוה מוכח דלשיתמלאו העמידן שם. להכי מודו ב"ש דנתבטלה מחשבתו כשנתפזרו העבים:

אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת ארישא קאי וס"ל דלא רבו:

כך כתב הר"ב. ואין להקשות א"כ דר' יוסי רק אהא דקאמר ר"מ שרבו ב"ש אב"ה פליג. למה הפסיק תנא בין דבריו לדברי ר"מ. עם בבא דמודים. י"ל דבבא דמודים רק לדברי ר"מ נצרך. דמדס"ל דרבו ב"ש והלכתא כוותייהו. שפיר אצטריך למתני דבחצר מודו ב"ש לב"ה. ולפיכך שפיר נטר תנא לדברי ר' יוסי לבסוף. דמדס"ל דלא רבו ב"ש על ב"ה. ע"כ לא צריך תו למתני ומודים. דהרי ב"ש במקום ב"ה אינה משנה (כביצה י"א ב'). וגם רב"א זצוק"ל פירש כנפיו לפרש כהר"ב. וכ' דמוכח כן. דאי אסיפא. דהיינו אמודים פליג ר' יוסי וקאמר שנחלקו. מה נ"מ שנחלקו והרי קיי"ל כב"ה. ואני בריה קלה כמות שהיא לא הבנתי דברי רבינו בזה. דהרי אי נימא דר' יוסי רק אמודים קאי. א"כ ודאי מודה לר"מ דרבו ב"ש אב"ה. אלא דר' יוסי ס"ל דגם בשוכח בחצר פליגי. ואכולה מלתא דהיינו בסילון ובחצר רבו ב"ש אב"ה. וכן פי' הרמב"ם באמת הכא דר' יוסי רק אמודים פליג. ונ"ל דמה"ט באמת פסק הרמב"ם (פ"ד דמקואות ה"ד) גם בשכח בחצר כב"ש. משום דר' יוסי נימוקו עמו (בגיטין דף ס"ז א'). ואיהו הרי ס"ל דגם בשוכח בחצר פליגי ורבו ב"ש אב"ה. ותמהני ארכ"מ שם. למה הוצרך להתנצל הרמב"ם מדברי בנו של הרמב"ם שכתב שאפשר דר' יוסי אמודים קאי. עכ"ל רבינו. ומה אפשר והרי הרמב"ם כאן כתב בפירוש כן:

המניח כלים. והיא אחת מי"ח דבר ולר' יוסי דאמר עדיין היא מחלוקת בנות כותים נדות מעריסתם בו ביום גזרו:

בפי' רמז"ל לעיקר אשר אצלנו והוא שפשוטי כלי עץ מקבלי' טומאה לשון הר"ס ז"ל על זה הקשה מורי ז"ל מדתנן פ"ו אם היה שק וקופה וכו' היו נתונין תחת הצנור אינם פוסלין את המקוה והרי שק וקופה מקבלין טומאה מן התורה ועוד שמקבלין דבר יבש בתוכן ואעפ"כ המים שבהן אינם שאובין ובחבורו חזר בו וכתב דביש בו גומא עסיקי' ע"כ:

אחד כלים גדולים. מחזיקים מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דאינם מקבלין טומאה ואחד כלים קטנים פחות מכדי סיכת קטן ול"מ הני דבמינם מקבלין טומאה אלא אפי' כלי גללים וכו' דאינם מקבלין טומאה כלל חשיבי כלים לפסול את המקוה הרא"ש ז"ל. ושם בשבת פירש רש"י ז"ל גללים שיש אבל בפ' במה אשה דף נ"א ע"א פי' צפיעי הבקר:

פוסלין את המקוה. אם נתמלאו מים ואפי' כפאן על פיהן או שברן המים הנקוין מהם כשאובין לכל דבר שהרי לדעתו נתמלאו שחזקת הצנור לקלח מים ול"ד כלל למניח קנקנים בראש הגג לנגבן דלעיל פ' שני:

השוכח. כל מלות השוכח הגיהן הרי"א ז"ל השכיח:

ומודים בשוכח בחצר. הרמב"ם ז"ל מפ' דמודים בשוכח בחצר הן דברי ר"מ ועלה קאי ר' יוסי וקאמר עדיין מחלוקת וכו' דב"ה מטהרין בשוכח וב"ש גזרי שוכח אטו מניח לפי שמשפט החצר בשעת קישור העבים כמו משפט הצנור כפי ההתמדה לפי שכמו שהצנור ידוע בשפיכת המים תמיד כן העבים בשעת התקשרם ידוע שהם ישפכו בחצר ע"כ. קשה קצת לע"ד אמאי קתני לשון מטהרי' בלשון בית הלל וכן בסיפא דנקט לשון טהור הו"ל למנקט בתרווייהו לשון כשרות שהוא מקביל דפוסלין את המקוה דנקטו ב"ש והכי נמי קשה בלשון הגמרא דבשבת פ"ק דף ט"ז דקאמר הכל מודים כשהניחם בשעת קשור עבים טמאים בשעת פזור עבים טהורים הו"ל למנקט לשון כשרות ופסלות הנהוג גבי מקוה אע"ג דאפשר לומר דקאי אאדם וכלים הטובלים שם שהן טהורים אם המקוה כשר או שעדיין הם טמאים אם המקוה פסול. ועיין בטור יו"ד סי' ר"א בבית יוסף דף רמ"ד דשם האריך לתת טעם לשבח אמאי פסק הרמב"ם ז"ל כב"ש ושבק ב"ה דאע"ג דר"מ אמר נמנו ורבו ב"ש על ב"ה הא ר' יוסי אמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכל ר"מ ור' יוסי קיי"ל דהלכה כר' יוסי וקיצור דבריו דמשום דבגמרא אמרי' דר"ט ס"ל כותיה דר"מ פסק הלכה כר' מאיר אבל האריך עוד להקשות ולתרץ ע"ש: