משנה מנחות פרק ט׳ משנה ה׳

כל המדות שהיו במקדש היו נגדשות חוץ משל כו': המשנה הזאת לר' מאיר היא שנתבאר דעתו בתחלת פרק זה שהוא אומר עשרון ועשרון היה במקדש אתד גדוש ואחד מחוק כמו שבארנו וענין גודשה לתוכו שנותנין לתוך אותו עשרון בחזקה כשהוא מחוק כשיעור שמחזיק העשרון האחד כשהוא גדוש וכבר זכרנו ביאור זה ושאין הלכה כר"מ. וענין נעכר שבשעה שמודדין הדבר הניגר יפוץ ויוצא מן המדה מה שכבר היה בתוכה ונתקדש בלי ספק ומחלוקת באלו התנאים אינה אלא בסדר קדושתם איך היתה כשנמשחת בשמן המשחה והתולדה היוצא מדבריהם אין בה מחלוקת כמו שאתה רואה:

כל המדות שהיו במקדש היו נגדשות. כ' הר"ב ומתניתין ר"מ היא דאמר בריש פרקין עשרון ועשרון כו'. ואע"ג דאפי' לדידיה נמי ליכא אלא חד גדוש ומאי כל המדות ה"ק כל המדידות. גמרא:

מדות הלח בירוציהן קדש ומדות היבש בירוציהן חול. פי' הר"ב דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ ומדות היבש בפנים ולא בחוץ. בגמ' פ"ה ד' נ"ז. ס"ל הכי ר' יאשיה. ומפרש בגמ' דטעמיה דכתיב (במדבר ו') וימשחם ויקדש אותם. אותם למעוטי מדת יבש בחוץ. *) [פירש"י אותם בפנים של כלי משמע ע"כ]. וכתבו התוספות דלהכי ממעט מאותם מדת יבש טפי ממדת לח. דוימשחם גבי כלי המזבח כתיב שהן מדת לח. כך פירש בקונטרס [*ומשמע שהיה בהן רבוי משיחה יותר ממדת יבש]. ע"כ:

בירוציהן. עיין [מ"ש] בשם הערוך בפ"ק משנה ב':

בירוציהן קדש. ואע"פ שאין כונת הנודר אלא למה שבכלי בלבד. גזירה שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. גמרא פסקה הרמב"ם בפ' ב' מה' הקרבנות ועיין פי"א משנה ח' [*ופירש"י גזירה שמא יאמרו. דמאן דחזי דהנך בירוצין לא קדשו אע"ג דאתו מגויה דמנא [אמרי ה"ה מוציאין מכלי שרת לחול. אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא] לא אתו למימר ביה מוציאים וכו']:

רבי עקיבא אומר מדת הלח קדש כו'. פי' הר"ב דסבר במדת הלח כת"ק ומדת היבש לא נמשחו כל עיקר. ולא דריש אותם למיעוטא כלל. אלא דיבש היו חול וליכא למעוטינהו. ורבי יונתן סבר נמי התם דמדת יבש לא נתקדשו ויליף ליה מקרא. דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו'. חמץ תאפינה בכורים לה'. אימתי הן לה' לאחר שנאפו. וכתב רש"י ור' יאשיה בכורים לה' אקודם אפייה קאי. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ב' פי"א [*ואלא מיהת מיעוטא דאותם. לרבי יונתן מוקי לה במדת לח שלא נתקדשו בחוץ דהכי ס"ל לרבי יונתן. ופירש"י אותם בפנים של כלי משמע. ע"כ. אבל לר"ע מיעוטא דאותם למאי קאי. כבר מפורש בתוס' שהביאו לסוגיא דפ"ב דשבועות דדרשינן אותם במשיחה. אבל לא לדורות במשיחה. אלא בעבודה. ומסקי דההיא לר"ע אתיא]:

רבי יוסי אומר לא משום זה כו'. פי' הר"ב סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. נראה דדריש מיעוטא דאותם אכל המדות. בין דלח בין דיבש:

היו נגדשות אי כרבנן לעיל [מ"א]. הרי כולן מחוקות היו. אלא על כרחך דר"מ היא. ומאי כל. הרי גם לדידי' רק חד גדוש היה [כסימן ב']. על כרחך ה"ק כל המדידות שבמקדש למנחות היו גדושות. וכר"מ אתי:

חוץ משל כהן גדול היינו חביתין וכלעיל סי' ב':

שהיה גודשה לתוכה ר"ל שכשהיא מחוקה היה מחזיק כשאר עשרון גדוש:

מדות הלח בירוציהן כמו פרוציהן. ור"ל מה שפורץ ונופל לחוץ המותר מן הגודש. זהו נקרא בירוץ. דבלח נמי איכא גודש [כך פירש רש"י וערוך. ולר"ב תמוה שכתב דבירוץ היינו גודש. א"כ ק' למה שני תנא בלישניה. ותו דא"כ סותר לדבריו ברישא דקאמר דמדות שבמקדש נגדשות. דמשמע אף ביבש הגודש קודש]:

קדש דס"ל דכלי לח נמשח בשמן המשחה בפנים ובחוץ. הלכך מה שיצא לחוץ. נתקדש בדופנות הכלי. והלכך אם יש שם זבח אחר. יקרבו הברוצין עמו במנחה הצריכים לו. או יקייצו בברוצים המזבח. או יפסלום בלינה:

ומדות היבש בירוציהן חול מדלא נמשחה רק בפנים. הלכך מה שלא נגע רק בדופנתיה בחוץ. לא קדש:

רבי עקיבא אומר מדות הלח קדש דס"ל דנמשח בפנים ובחוץ:

ומדות היבש חול דס"ל דלא נמשח כלל. ואפ"ה קדש מה שמודדין בו בקדושת פה. ולהכי רק מה דצריך מקדש בפה. ולא מה שנופל מהגודש. שא"צ לו:

רבי יוסי אומר לא משום זה דס"ל דשניהן נמשחו רק מבפנים ולא מבחוץ:

אלא שהלח נעכר ה"ג נעקר ור"ל שבלח הגודש שנכנס לתוך הכלי. חוזר ונעקר ויוצא לחוץ:

והיבש אינו והרי לא היה הגודש בתוך הכלי. ואם כן לא נתקדש כשנופל לחוץ:

כל המדות וכו'. ספ"א דהלכות כלי המקדש ובפרק שני דהלכות מעשה הקרבנוות סימן ט':

שהיה גורשה בתוכה וכו'. לשון רעז"ל עד ומתני' ר"מ היא. אמר המלקט והא דקתני כל המדות היו נגדשות אע"ג דר"מ לית ליה רק דתרי מדות הוו חדא גדושה וחדא מחוקה האי מדות מתרץ ליה רב חסדא כל מדידות פי' כל מדידות שהיו מודדין בה כגון דכבש דפר ואיל היו גדושות אבל כרבנן לא מציא אתיא דאינהו אמרי דחד הוה לבד והוא גופיה מחוק הוה כדאמרינן לעיל בריש פירקין מדר"מ נשמע לרבנן ופי' המפרש שבדפוס דשל כהן גדול אליבא דכ"ע מחוק הוה משום שיש לו לחלק בשני חצאי עשרון ואם היה גדוש כשהיה מטלטלו ולחצותו היא מתפזר ע"ג קרקע ע"כ:

ר' יוסי אומר לא משום זה. נסחא אחרינא והיא נסחת רש"י לא מן השם הוא זה כלומר לא זהו טעמו של דבר:

אלא שהלח נעכר וכו'. בכא"ף ובגמרא נעקר בקו"ף ושתי הגרסאות הביאם בערוך ובגמרא פריך וכי נעקר מאי הוה גברא למאי דצריך קמכוין לקדושי ומשני רב דימי בר שישנא משמיה דרב זאת אומרת כלי שרת מקדשין שלא מדעת רבינא אמר לעולם אימא לך כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת אלא גזרה דמאן דחזי דהנך בירוצין לא קדשי אע"ג דאתו מגויה דמנה אמרי הכי נמי מוציאין מכלי שרת לחול אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא לא אתי למימר ביה מוציאין מכלי שרת לחול: