משנה מנחות פרק ג׳ משנה א׳

הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו כו': דבר שאין דרכו לאכול כקומץ והלבונה: ודבר שאין דרכו להקטיר השיריים וכבר זכרנו מה שכנגד ההלכה הזאת בפ"ג מזבחים וכבר הודעתיך בשני מזבחים שלא יהא הדבר מתפגל פגול עד שתהא המחשבה לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר אבל חוץ לזמנו והוא מה שנאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו שהוא ראוי לאכילה ור"א מביא ראיה ממה שאמר האכל וכבר בארנו שבשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח ולפיכך א"ר אליעזר לא חברם הכתוב זה לזה אלא לומר לך שמחשבים מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם וחכ"א שלא חבר אותן אלא לומר לך מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית. והלכה כחכמים:

רבי אליעזר פוסל. פירש הר"ב. דכתיב ואם האכל יאכל כו'. וא"כ מדאורייתא קאמר. ואפילו כרת חייב וכתבו התוספות תימא דלא הל"ל ר"א פוסל אלא מפגל מיבעי ליה י"ל דאיירי נמי בחוץ למקומו. ע"כ. ומ"ש הר"ב. כך פוסלת מחשבת אכילת אדם כו'. למזבח וכו'. מסיימינן בגמרא. ומאכילת מזבח לאדם. ומ"ש הר"ב מדאפקינהו רחמנא לתרוייהו בלשון אכילה. כתבו התוספות תימה תינח דאכילת מזבח לאדם. אבל [אכילת] אדם לאכילת מזבח מנלן. וי"ל דבפשטיה דקרא קיימו שתי האכילות אבשר זבח תודת שלמיו וקצת קשה דמזה לא משנו רבנן מידי. ע"כ:

לאכול כחצי זית כו' ל' רש"י. הא משנה יתירה דהא תנן בספ"ק אלא לר"א איצטריך. דאע"ג דפסל ר"א במחשבה שלא כדרכו אטו כדרכו ופסיל מדרבנן הכא (לגזור) [לא גזר] פחות מכזית. אטו כזית. עכ"ל. וזה לא יתכן. אלא אליביה דמ"ד דר"א מדרבנן פסל. כדאיתא בגמרא דתרי תנאי אליביה דר"א. אבל למאי דפירש הר"ב דמקרא דריש ליה מדאורייתא קא פסיל וכדמסקו התוספות וכמ"ש לעיל. ומ"מ נ"ל ליישב ג"כ דהיא גופא קמ"ל דלא תימא דר"א מדרבנן פסל מטעם גזרה קמ"ל דבכחצי זית מכשיר ואם איתא דמדרבנן א"כ ה"נ לגזור אלא טעמיה ברישא דמדאורייתא הוא:

לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

דבר שאין דרכו לאכול כקומץ או לבונה:

דבר שאין דרכו להקטיר כגון שיריים:

רבי אליעזר פוסל מדאיירי ר"א נמי בחוץ למקומו. להכי נקט לשון פסול דשייך בתרווייהו. אבל באמת בחוץ לזמנו הו"ל פגול גמור לר"א:

שאין אכילה והקטרה מצטרפין אף דכבר תנא ליה לעיל [פ"א מ' ד]. קמ"ל הכא. דאפילו לר"א. לא תימא דמדרבנן פסל ברישא. דגזיר מחשבה שלא כדרכה אטו כדרכה. וא"כ כמו כן לגזר הכא פחות מכזית אטו כזית. קמ"ל הכא דלעיל מדאורייתא פסול מדרבייא רחמנא אם האכל יאכל. בב' אכילות הכתוב מדבר. אכילת אדם ואכילת מזבח שיהיו שניהן שוין, משא"כ הכא דלא רבייה קרא. כשר:

(והוא הקומץ רבא)

הקומץ את המנחה וכו' ספ"ק דמכלתין. וכתבו תוס' ז"ל משום דבעי למיתני ר' אליעזר פוסל איצטריך דלגופיה לא אצטריך דממתני' דבפ"ק שמעי' דקתני לאכול דבר שדרכו לאכול להקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ למקומו פסול חוץ לזמנו פגול הא לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר דליכא למימר מדיוקא לא שמעינן כשר אלא דלא הוי פגול אבל פסול הוי דבספ"ק משמע דאפילו כשר שמעי' מינה גבי האי דדייק טעמא דלאכול ולהקטיר וכו' על כרחך מדיוקא דחוץ למקומו שמעינן דכשר ע"כ:

רבי אליעזר פוסל. עי' בתוי"ט בשם התוס' ובגמ' מסיק דמודה ר' איליעזר שאין ענוש כרת. ועיין בדבור תוס' המתחיל אלא לעולם דברי הכל פסול שכתבו שם שצריך למצוא שני תנאים אליבא דר' אליעזר דחד פסול וחד מפגל:

שאין אכילה והקטרה מצטרפין. בגמ' בספ"ק מוקי לה ר' ירמיה כר' אליעזר ואביי מוקי לה כרבנן. תוס' ז"ל: וכתב רש"י ז"ל לאכול כחצי זית הא משנה יתירה כו' [עי' בתוי"ט] וכתבו תוס' חיצוניות וקשה לתירוץ הקונטרס התינח לאביי אלא לר' ירמיה דמוקי משנה דפ"ק כר' אליעזר מא"ל וי"ל דאי ממתני' דפ"ק ה"א סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם לכך הדר סתמיה בהאי פירקין אחר המחלוקת ולמידק הא לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול מצטרפין מיהו קשה דמשמע דטעמא דר' אליעזר משום גזרה ובגמ' מפיק ליה מקרא וצ"ע ע"כ: בסוף פי' רעז"ל ולעולם אכילה כי אורחיה משמע קומץ למזבח ושירים לאדם. אמר המלקט ור' אליעזר אמר לך א"כ ליכתוב רחמנא אם האכול האכול א"נ אם יאכל יאכל מאי אם האכול יאכל ש"מ תרתי למחשבת הקטרה בכזית מחשבין מאכילה לאכילה: