משנה מנחות פרק ב׳ משנה ה׳

פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ כו': ענין פיגל בהקומץ ולא בלבונה הוא שיפסיד המחשבה ויעשה אותה מחשבה מפגלת כמו שזכרנו אבל תהא המחשבה הזאת בשעת הקמיצה ולא בשעת ליקוט הלבונה או תהא מחשבת פיגול בשעת ליקוט הלבונה ולא בשעת הקמיצה וכבר נתבאר לך שקומץ ולבונה הן המתירין שיריים לאכילה ר"ל שהן נשרפים כליל ואז יהיו השיריים מותרים באכילה ואמר קומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה משיצת האור ברובו וזהו דבר אמתי וכבר בארנו בפ' השני וברביעי מזבחים שמתנאי הפגול להפסיד המחשבה במתירים הזבח והוא מה שאמר ובלבד שיקרב המתיר כמצותו כמו שבארנו שם פירוש הענין הזה ודבר תורה במנחת חוטא ומנחת קנאות שהן באים בלא שמן (שמן) ולבונה ואין להן מתיר זולת הקומץ ודבר מבואר הוא ג"כ ששני כבשי עצרת ששחיטת שניהן תתיר שתי הלחם לאכילה וכן הקטרת שני בזיכין תתיר לחם הפנים לאכילה ולפיכך יהיה הכבש האחד והבזך האחד מקצת מתיר ושאר ההלכה מבואר למי שמבין מה שזכרנו ואין הלכה כרבי מאיר:

פיגל בקומץ. לשון הר"ב בהקטרת קומץ. וכן לשון רש"י. ועיין בריש פרקין. מה שהארכתי בזה:

מודים חכמים לר"מ במנחת חוטא ובמנחת קנאות וכו'. הא ל"ל למתני כלל פשיטא. מי איכא מתיר אחרינא אלא דברישא לא מכשרי אלא פסול. וקמל"ן דטעמא משום דגזרינן בקומץ אטו קומץ דמנחת חוטא דדמי ליה. וטעמא דלבונה משום דגזרי אטו לבונה הבאה בבזיכין וכבש אטו כבש חבירו ובזך אטו בזך חבירו. גמרא דף י"ד:

שחט אחד מן הכבשים כו'. עיין בפירוש הר"ב בסוף מתניתין דריש פרקין:

פיגל בקומץ שחישב בשעת הקטרת הקומץ לאכול שיריים למחר:

עד שיפגל את כל המתיר בהקטרת הקומץ וגם בהקטרת הלבונה. אבל מודו דעכ"פ נפסל מדרבנן כשפיגל בחצי מתיר. משום דכשפיגל בקומץ גזרינן אטו בחישב בקומץ דמנחת חוטא דאין בו לבונה. והו"ל הקומץ מתיר שלם. וכמו כן בפיגל בלבונה. גזרינן אטו שחישב בב' בזיכי לחם הפנים דאין עמהן קומץ. והו"ל מתיר שלם. ובפיגל בכבש א' של כבשי עצרת. גזרינן אטו שפיגל גם בחבירו [מדשוין בשם ודו"ק]. ובבזך אטו בזך חבירו [מנחות די"ד] ועי' לעיל מ"א מ"ש ודו"ק:

ובמנחת קנאות שאין בהן לבונה:

וחבירו כשר דאין מתיר מפגל מתיר אחר רק באקבעו בחד מנא:

שניהם כשרים דאין יכול לחול מחשבת פגול ממתיר לחבירו. והרי הב' כבשים שניהן מתירין הב' חלות:

פיגל בקומץ וכו'. פי' הרמב"ם ז"ל אבל תהי' המחשבה הזאת בשעת הקמיצה ולא בשעת ליקוט הלבונה או וכו' כתב החכם ה"ר סולימאן אוחנא ז"ל צ"ע לדעת הרב ז"ל אי בעינן תרווייהו בשעת הקמיצה ובשעת ליקוט הלבונה התנן בריש פירקין הקומץ את המנחה לאכול שיריה וכו' כ"ע מודו שהוא פגול ודוחק לומר דהכי קתני הקומץ את המנחה ובכללו מלקט לבונה אבל לדעת רש"י ז"ל שפי' דמתני' ה"פ פגול בקומץ בהקטרת הקומץ חשב על השירים לאכלן שלא בזמנן ניחא ההיא דהקומץ את המנחה דריש פירקין שהקמיצה במנחה כשחיטה בזבחים ואע"פ שלא חשב בלקוט הלבונה הוי פיגול ע"כ: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל פיגל בקומץ ולא בלבונה וכו' פי' הקומץ והלבונה שניהם דבר אחד הם כי שניהם בכלל הקטרת הם וע"כ סוברים חכמים שאינם פיגול עד שיפגל בכל העבודה הזאת וכן גבי שחט אחד מן הכבשים שחכמים אומרים אינו פגול עד שיחשוב בשעת שחיטת שניהם לאכול למחר כי שניהם קרבן אחד שהרי אסור לאכול את אחת מן החלות כששחטו אחד מן הכבשים גם שישחט גם השני וכן גם בפיגול לא הוי פגול עד שיחשוב מחשבת פגול בכל השחיטה של שניהם שהיא כולה קרבן אחד וכן בכל הזריקה או בעבודות האחרות ע"כ: במסכת זבחים פ' ב"ש (זבחים דף מ"א.) ועיין במ"ש שם סימן ב' ואיתא נמי בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק"י) ובפירקין דף י"ד:

עד שיפגל בכל המתיר כצ"ל. ומשמע דפסול מיהא הוי לרבנן ומפ' טעמא בגמרא בדף י"ד דגזרי רבנן קומץ אטו קומץ דמנחת חוטא ולבונה אטו לבונה הבאה בבזיכין וכן נמי תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבא הקטיר קומץ לאכול שירים למחר לדברי הכל פסול ומשמע קצת בגמרא דרבי פליג ומכשר לגמרי אלא שהתוס' חיצוניות חלקו בדבר: וכן נמי הא דאמרי רבנן במתני' שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר או הקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שני סדרים למחר דקאמרי רבנן אין בו כרת הא פסול איכא דגזרי חד כבש אטו כבש חברו שלא ישחוט שניהם במחשבה דהתם פיגל בכל המתיר וכן בבזך אטו בזך חברו דכולהו הנך גזרות משום דאיכא בעלמא דדמי להו והוי פגול דייקא נמי דטעמא דפסלי רבנן משום דמשכחי פגול בדדמי להו דקתני סיפא מודים חכמים לר"מ במנחת חוטא ובמנחת קנאות שאם פיגל בקומץ שהוא פיגול וחייבין עליו כרת שהקומץ הוא המתיר הא למה לי למיתני שהקומץ הוא המתיר פשיטא מי איכא מתיר אחרינא אלא לאו הא קמ"ל דטעמא דפסלי רבנן במחשב בשעת הקומץ דמנחת נדבה מש"ה הוא דאיכא קומץ דמנחת חוטא דדמי ליה שהם מודים בו שהוא פיגול:

במנחת חוטא ובמנחת קנאות. שאין בהם לבונה והקומץ לבדו הוא המתיר עכ"ל רעז"ל אמר המלקט והכי נמי מודו רבנן אם פיגל בקמיצת המנחה או בנתינתה בכלי בהני עבודות דלית דכותייהו בלבונה שפיגל. הרגמ"ה ז"ל:

ר"מ אומר פגול וחייבים עליו כרת. דס"ל דמפגלין בחצי מתיר ואי קשיא הקומץ את המנחה אמאי פוסל במחשבתו הא עבודת חצי מתיר הוא דהא איכא נמי עבודת לבונה תריץ בקמיצה ודאי עבודה שלימה היא דהא ליכא קמיצה בלבונה תדע דהא בהקטרת קומץ אם חישב לאכול שירים למחר פליגי רבנן ואמרי דכיון דאייכא נמי הקטרת לבונה לא חשיבא הקטרת קומץ לפגל דקתני מתני' פיגל בהקטרת קומץ ולא בלבונה וכו' וחכמים אומרים אינו פגול עד שיפגל בכל המתיר. ואי קשיא הא אוקימנא בריש פירקין לכ"ע דמפגלין בחצי מתיר דקתני הקומץ ע"מ להקטיר קומצה למחר מודה ר' יוסי וכו' והרי לא חישב אלא על חצי מתיר על הקטרת הקומץ לאו פירכא היא דלא דמי להאי דהכא דהתם חישב על חצי מתיר בשעת עבודה שלימה והאי חישב בשעת חצי עבודה כגון שחיטת אחד מן הכבשים. רש"י ז"ל בפירקין דף י"ד:

וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר כצ"ל:

שחט אחד מן הכבשים וכו'. בפירקין דף ט"ו:

לאכול מחברו למחר שניהם כשרים. דאין מתיר מפגל את המתיר. ובגמרא הקטיר קומץ ע"מ להקטיר לבונה למחר פיגל ואע"ג דאין מתיר מפגל את המתיר ול"ד לשוחט את הכבש לאכול מחברו למחר דהתם לא אקבעו בחד מנא אבל הכא דאיקבעו בחד מנא כחד דמו ומפגל להקטרה דלבונה וה"מ לר"מ ולרבנן אבל לר' יוסי דאמר בריש פירקין אין מתיר מפגל את המתיר לא מפגלא הקטרת קומץ להקטרת לבונה ורמוז כבר בריש פירקין בפי' רעז"ל וביד פרק ששה עשר דהלכות פסולי המוקדשין סי' ז' ובפי"ז סימן י"ד ט"ז י"ז:

סליק פירקא (והוא הקומץ זוטא):