משנה מנחות פרק י׳ משנה ט׳

קוצרין מפני הנטיעות מפני בית האבל מפני כו': מפני הנטיעות הוא שיכוין בשעת קצירה להתרחק מהאילנות כדי שלא יפסיק וכן מותר לו לקצור לעשות מקום בית האבל או בית מדרש לפי שהוא מצוה שנא' קצירכם ולא קציר מצוה ר"ל שקציר מצוה מותר מלפני העומר: וצבתים מן האגודות הקטנות ומקבצין הצבתים קצתם לקצתן ועושים מהן אלומות גדולות והן נקראין כריכות וכבר נתבאר זה בי' מעירובין:

קוצרים מפני הנטיעות. בפי' אחר שכתב הר"ב מפני הנטיעות משום כלאים. כתב רש"י ולהכי נקט נטיעות משום אורחא דמלתא פעמים שאדם זורע כו':

מפני בית האבל. לשון הר"ב שאין להם מקום פנוי לישב לברך ברכת רחבה. ויראה לפרש בית. כמו שפירש"י וישמע בית פרעה (בראשית מ"ח) כמו בית ישראל בית יהודה. עבדיו ואנשי ביתו. ע"כ. [*וזה שהעתיק הר"ב מפני בית המדרש. כך העתיק רש"י. אבל בכל הנוסחאות ראיתי כגירסת הספר] ומ"ש הר"ב דטעמא דדרשינן קצירכם של רשות כו'. והקשו בתוס' דבמאכיל לבהמה דרשינן קצירכם שיהא שלכם. כמ"ש לעיל. ובפ"ב דפסחים דף כ"ג תירצו די"ל מדלא כתב קציר וה"מ למכתב קצירך. וכתב קצירכם ש"מ תרתי. ע"כ:

כריכות. בפ"א שכתב הר"ב. אלומות גדולות כתבו התוס' וא"א לומר כן כדמוכח בפרק אלו מציאות כמ"ש שם בריש הפ':

אבל מניחן צבתים. מ"ט. דכמה דאפשר לא טרחינן. גמרא:

לא מצא יביא מן העמרים. כולהו יביא דתנינן נפקא לן מתקריב יתירא דכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) תקריב מנחת בכוריך א"כ מה ת"ל (שם) אם תקריב מנחת בכורים אלא ללמד שאם לא מצא כמצותו יביא כו' בברייתא בגמרא:

מצות העומר לבא מן הקמה. פירש הר"ב שיהא קציר לשמו כדכתיב מהחל חרמש בקמה. רש"י:

מן הלח. לשון הר"ב דכתיב כרמל רך ומל. וכן פירש"י במשנה ב' רך ומלא וכתבו התוס' [ס"ד ע"ב] דהוי כמו שמלה שלמה. ע"כ. אבל לשון רש"י במתני' כר ומל וכ"כ בפי' החומש פ' ויקרא וז"ל בעוד הכר מלא שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה ועל כן נקראו המלילות כרמל. וכן כרמל בצקלונו. ע"כ:

נקצר ביום כשר. והתנן [ספ"ב דמגילה] כל הלילה כשר לקצירת העומר כו'. זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא [כגון זריקת דמים וקדשים ששחטן בלילה פסולין]. אף דלילה ביום נמי לא. אמר רבה ל"ק הא ר' דס"ל נקצר ביום כשר. והא ר"א בר"ש דס"ל בלילה דוקא ומתני' דריש פרקין דתנן קצירת העומר בשבת דלא כר'. גמרא כדלקמן:

ודוחה את השבת. להקרבה אבל לקצירה לא. דהא נקצר ביום כשר ויוכל לקצרה מע"ש ואמאי תדחה שבת. גמרא:

קוצרין קודם לעומר:

מפני הנטיעות תבואה שעומדת בין אילנות הרכים שנפסדים עי"ז. וי"א משום כלאים. והוא פלוגתא דרבותינו. דלרמב"ם [פ"א מכלאים ה"ו] אין כלאים מזרעים הסמוכין לאילן ומותר לזרען סמוכין לכתחלה. ולראב"ד שם אסור:

מפני בית האבל ר"ל או כדי שיהיה להם מקום פנוי לברך שם ברכת רחבה כשחוזרין מהקבורה [כב"ב ד"ק ע"ב. ועי' מ"ש מגילה פ"ד מ"ג. ומלח בית ר"ל מקום. כמו בית הפרס. בית השלחין. וכדומה]:

מפני בטול בית המדרש ר"ל כדי שיהיה מקום פנוי לתלמידים לישב ללמוד. דרגילים היו שכשהמקום דחוק לתלמידים לישב ללמוד. למדו בשדה [כעירובין ל"ד ב']. וטעמא דהנך דמותרים. מדאינו קוצרן לצורך אכילת הדיוט:

לא יעשה אותן כריכות כדרך האוגד לדישה:

אבל מניחן צבתים אגודות שאינן קשורים [ודוגמתו מצאן צבתיים. עירובין פ"י מ"א]. וה"ט מדסגי בהכי שלא יתבטל מברכת האבל ושלא יתבטל מביהמ"ד. חיישינן בשאר שיאכל מחדש:

לבא מן הקמה שיהיה קוצר העומר ממחובר לשמו:

לא מצא שכבר נקצר הכל. ואין מחובר מצוי לו:

מצותו לבא מן הלח כשלא נמצא במחובר ולוקח תלוש. עכ"פ יביא תלוש שרטוב עדיין:

מצותו לקצור בלילה דכתיב מהחל חרמש תספור. מה ספירה בלילה. דהרי בעינן שבועות תמימות. אף קצירה בלילה:

ודוחה את השבת להך מ"ד דס"ל נקצר ביום כשר בדיעבד. אין קצירתה דוחה שבת. כיון דבדיעבד כשר בקצרו מע"ש. א"כ הא דקתני ודוחה את השבת. ר"ל הקרבתו דוחה את השבת. מיהו אנן קיי"ל דנקצר ביום פסול. ולהכי באמת אפילו קצירתו דוחה שבת:

ומ"ש הר"ב מלת גדולים. תמוה. דהרי בש"ס קאמר משום טרחא. ור"ל כל אגוד אסור שכשיטריח א"ע כל כך באגידתן מחזי טפי כאילו קצרן לאכילה. וא"כ אדרבה כשיאגדן באגודות קטנות. איכא טרחא טפי. שיצטרך לקשור אגודות הרבה. כדמוכח בש"ס [שבת קכ"ז א'] דלמעוטי בהלוכא עדיף מלמעוטי במשא. אב"י לולא ד"ק של ע"ר היה נ"ל דטרחא אסיר. משום דחיישינן דכשירבה טרחתו ישכח שהוא חדש ויאכל ממנו. א"כ צדקו דברי הר"ב. דוודאי באגודה גדולה יש טרחא טפי באגודתו מבאגודה קטנה. ויש לחוש טפי שישכח בשעת אגודתו ויאכל. מדטרח טרחא מרובה בבת אחת. משא"כ בכריכות קטנות אף דטרח טרחות מרובות. הרי מפסיק ביני ביני. ויהיה נזכר איסור אכילתו:

כל זה מבואר בש"ס הכא. אבל הרמב"ם [בפ"ז מתמידין]. פסק דנקצר ביום כשר. ואפ"ה קצירת העומר דוחה שבת. ותמה עליו רלח"מ שם. דאחז רבינו החבל בב' ראשין. ולפעד"נ דעק"ל לש"ס כאן [דע"ב א'] דאמרינן ואי אמרת נקצר שלא כמצותה כשר. אמאי דחי שבת. נקצריה מע"ש. עכלה"ג. וק"ל ממ"ד ביומא [דס"ו ב'] דבנטמא המשלח השעיר לעזאזל. נכנס בטומאה לעזרה לשלחו. עכלה"ג. ואמאי והרי איש עתי רק לכתחילה בעינן. וכדקאמר התם דבחלה משלחו. משלחו ע"י אחר. וא"כ כיון דבדיעבד כשר ע"י אחר. למה יכנס לכתחילה לעזרה בטומאת הגוף שהיא בכרת. ואת"ל דאע"ג דבא"א שישלחו על ידי המזומן לא מעכב. ואפילו השלוח גופיה לא מעכב. מאחר שנזרק הדם [כיומא דס"ה א']. עכ"פ היינו רק בחלה המשלח. שא"א כלל. אבל בשאפשר שישלח הוא בעצמו. בפירוש רבתה תורה עתי אפילו בשבת ואפילו בטומאה [ועי' מ"ש בפירושינו יומא פ"ו סי' כ"ט]. משא"כ הכא בעומר לא אמרה תורה בפירוש שתהיה קצירתו דוחה שבת. עכ"פ ק"ל ממ"ד לעיל [מנחות דס"ד א'] בהיו לפניו ב' בהמות. כחושה ושמינה. ושחט הכחושה לקרבן צבור בשבת. אומרים לו שישחוט לכתחילה תחתיה השמינה. והן אמת שמרש"י שם [ד"ה אפילו]. שהביא הפסוק הקריבהו נא לפחתך הירצך. משמע לכאורה דבשחט כחושה פסול גם בדיעבד. אולם א"א לומר כן. דהרי תרי קראי כתיבי. אחד המיוחד שבעדרו. וממבחר נדריך. וחד בחובה וחד בנדבה. וצריכא [כיומא דל"ד ב']. א"כ לא שנה עליו הכתוב לעכב שיהיה דוקא קרבן מובחר. ורק לכתחילה צריך כך. ובכל כה"ג אי"ל כל דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ד ב']. וכך פסק הרמב"ם [פ"ב מאיסורי מזבח ה"ח] דמובחר רק לכתחילה בעינן. וכן מוכח לע"ד מסוגיין. דאי נימא דכחוש גם בדיעבד פסול. א"כ אמאי פטור אשחיטת כחושה הרי שחט בשבת מה דלא חזי כלל למזבח. וגם בל"ז לא זכיתי להבין טעם רבינו רש"י זצוק"ל שהביא המקרא דהקריבהו נא לפחתך. ומי סני מקרא מפורש דכתוב בספר אורייתא דמשה כש"ס יומא הנ"ל. ולפע"ד י"ל שכשיש חסרון מכוער בהדבר עצמו. אז מביא הש"ס הפסוק של הקריבהו. ומה"ט לא יקח הגיד הנשה מהירך קודם שיעלהו למזבח [כחולין ד"צ ע"ב]. וכ"כ מה"ט נסכים שנתגלו אסורים לנסך [כסוכה ד"נ ע"א]. אבל כשאין חסרון וכיעור בגוף הדבר. רק שהיה אפשר שיביא יותר מובחר. ילפינן ממבחר נדריך. וכש"ס יומא הנ"ל. מיהו בין בזה או בזה בדיעבד כשר. וכן משמע מרמב"ם שהבאתי לעיל. לבר מיין או מים מגולים. דפסול גם בדיעבד. מדנחסר מדת הנסכים ע"י הארס [כרש"י סוכה דמ"ח ב']. וא"כ מכל הלין חזינן דאע"ג דבדיעבד כשר הכחושה. אפ"ה דחינן שבת ושחטינן שמינה. אף שכשישחט השמינה. הרי חילל שבת למפרע בשחיטת הכחושה שהיתה שלא לצורך. מכ"ש הכא בעומר שהיה ראוי לנו לומר דאף שנקצר שלא כמצותה כשר בדיעבד. אפ"ה יקצור לכתחילה בשבת. דהרי קצירתו שקצר כבר בע"ש לא יהיה עי"ז בה עון אשר חטא למפרע. ואת"ל היא הנותנת. דהתם משום דשחט הכחושה שלא כדין דהתורה אמרה שישחוט השמינה והוא שחט כחושה. אע"ג דלענין חיוב חילול שבת מצי פטר נפשיה משום דבדיעבד כשר. ולפיכך לא מחשב שחיטת הכחושה שלא לצורך כל כך. אפ"ה כיון שלא זרק עדיין דם של הכחושה. אכתי עלן רמי חיובא לעשות מצוה מהמובחר להקריב השמינה. ולהכי אמרינן שישחוט השמינה לכתחילה. משא"כ בעומר הרי קצירתו שמע"ש לא שלא כדין היה. משום הכי בדיעבד מהני. ואינו רשאי לקצור בשבת. עכ"פ ק"ל דמלבד הדוחק בתירוץ הזה. ק' נמי דה"ת אי נימא דמאי דקאמר הש"ס. ואי אמרת נקצר שלא כמצוותו כשר אמאי דחי שבת. היינו דמשו"ה רק לכתחילה ראוי שיקצור מע"ש. כדי שלא יצטרך לדחי שבת בקצירתו. אבל אם באמת לא קצר מע"ש. גם ר"ש מודה שיקצור בשבת. א"כ יש לנו שפיר לומר. דכיון שאותו קציר של ע"ש לא נעשה בעבירה. סמכינן עלה. וכדאמרן. אבל אי נימא. דהא דקאמר הש"ס דאי נקצר שלא כמצוותו כשר. אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש. היינו דמדהיה לו לקצור מע"ש. אף שבאמת לא קצר ותדחה המצוה לגמרי. אפ"ה לא דחי שבת. וכן משמע מתוס' הכא [ד"ה אמאי]. שכתבו דכל קרבן שדוחה שבת. בעינן שיהיה דומיא דתמיד שג"כ דוחה השבת מדאי אפשר בשום גוונא להקריבו שלא בשבת עכ"ל. א"כ הדרא קושיתינו לדוכתא. דמ"ש שחיטת שמינה דדחי שבת. ומ"ש קצירה דלא דחי. דליכא תו למימר דמשו"ה סמכינן הכא אקצירה שבדיעבד. משום שלא עשה בה עבירה. ליתא. דהרי אפילו לא קצר כלל נמי לא דחינן שבת. ואדרבה ק' טפי. דמה התם. דאי נימא שלא ישחוט שמינה. לא תדחה עכ"פ המצוה לגמרי. דהא מנחה כחושה שחוטה קמן שיכול לסמוך עליה בדיעבד. ואפ"ה דחינן שבת. מכ"ש הכא בעומר. דאי נימא שלא יקצור היום תתבטל המצוה לגמרי. מכ"ש שראוי לנו לומר שיקצור לכתחילה בשבת. ואת"ל דהא דאמרינן הכא דהיכא דבדיעבד כשר בנקצר ביום אחר. אז אינו דוחה השבת. היינו משום שבשעה שחל מצות קציר בדיעבד דהיינו בע"ש. אז אכתי לא היה אפשר בידו לקיים המצוה מהמובחר דהיינו הקציר בזמנו. ובכה"ג קיי"ל שאינו רשאי להמתין כדי לקיים אח"כ מצוה מהמובחר טפי. אלא דזריזין מקדימין למצות ושהויי מצוה לא משהינן [כיבמות דל"ט א'. ורמג"א א"ח כ"ה סק"ב. ואפילו לשבו"י ח"ב [סי' ל"ד] ותשו' יד אליהו [סי' מ"ב] דס"ל דכל שאפשר לקיים מצוה מהמובחר צריך להמתין. עכ"פ י"ל דגם לדידהו אינו חיוב כל כך]. ולפיכך אפילו כשלא קצר מע"ש אינו דוחה השבת. אבל בכחושה ושמינה הנ"ל. לא לחנם נקט הש"ס היו לפניו וכו' א' שמינה וא' כחושה וכו'. דהאי היה לפניו וכו' לכאורה שלא לצורך נקטה הש"ס. אע"כ דבדיוקא נקט הכי. דדוקא בהיה שניהן לפניו. דאז בשעה ששחט הכחושה כבר הוה רמי עלי' המצוה מהמובחר לשחוט השמינה. ומדעשה שלא כדין. עדיין לא פטר א"ע מחיובא דהוי רמי עליה תחלה. ובאמת אילו לא היה שמינה כאן בשעה ששחט הכחושה אפשר דבאמת לא אמרינן ליה שיחזור לשחוט השמינה. מטעם הנ"ל. וכ"כ י"ל נמי במשלח השעיר. דהרי בשעה שנכנס למקדש אותו שלא הזמינו מעיו"כ. כבר רמי עלן חיובא לשלח להאיש המזומן שנטמא. ולהכי בכה"ג אף דבדיעבד כשר לשלח ע"י אחר. אפ"ה דחינן שבת וטומאה. ובזה נ"ל ראיה ברורה למ"ש תוס' [פסחים דע"ו ב'] לענין חגיגת ט"ו דלא דחי שבת. שכתבו דלא גרסינן בש"ס דמשו"ה לא דחי שבת מדאית ליה תשלומין כל שבעה. עכ"ל. ויפה כתבו. דאע"ג דיש לו תשלומין כל שבעה. והא דמצוה להביאו בראשון משום מצוה שבאה לידו אל יחמיצנה אינו מעכב. אפ"ה מסתבר שידחה שבת. דמה בכחושה ושמינה. דבשעה שחל הלכתחילה כבר חל הדיעבד. אפ"ה מחללינן. מכ"ש בחגיגת ט"ו דבשעה שחל הלכתחילה לא חל עדיין הדיעבד. דהיינו לשחטו לאחר שבת. מכ"ש דראוי שידחה שבת. עכ"פ ק"ל לפ"ז מאי דמקשי הש"ס הכא [דע"ב א']. לרבי דס"ל נקצר ביום כשר. היאך פליג על ר"ש רביה דס"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש לא דחי שבת. והרי במתניתין תנינן דקצירת עומר דחי שבת. ומשנינן. ס"ל חביבה מצוה בשעתה. דהרי הקטרת אימורין כשרים כל הלילה. ואפ"ה דחו שבת. עכלה"ג. ולפי דברינו הנ"ל קשה מה ראיה מייתי רבי לתרוצו. הרי רחוקים זמ"ז כרחוק מזרח ממערב. דהקטרת איברים בשעה דרמי עליה חיובא דלכתחלה להקטירן ביום דזריזין מקדימין למצות. אכתי לא רמי עליה חיובא דדיעבד. ואי בכחושה ושמינה דחל חיובא דלכתחילה ודיעבד כהדדי. וכבר קיים המצוה בששחט הכחושה. אפ"ה דחי חיובא דלכתחילה את השבת. מכ"ש בהקטרת איברים דחל חיובא דלכתחילה מקמי חיובא דדיעבד. מכ"ש שיהא חיובא דלכתחילה דחי שבת. משא"כ בעומר חיובא דדיעבד דהיינו הקצירה דמע"ש חל מקמי חיובא דלכתחילה. ודלמא בכה"ג זריזין מקדימין למצוה. אף דאפשר אח"כ לקיים מצוה מהמובחר. ומשו"ה לא דחי שבת. ואת"ל הרי מתניתין דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה דמוקי לה כראבר"ש. כולל נמי לפסול יום שלאחר הלילה. כמ"ש תוס' כאן [ד"ה אף]. וא"כ בל"ז קשה מה מקשי לר' דס"ל במתני' נקצר ביום כשר ואפ"ה דחי שבת. והרי ר"ש רביה קאמר כל מלאכה שאפשר מע"ש וכו'. ומאי קושיא. דלמא הא דקאמר ר' נקצר ביום כשר. היינו ביום שלאחר ליל ט"ז. ורק בהא פליג ר' על ראבר"ש. ולהכי נמי שפיר מסיי' במתני' ודוחה את השבת. דכיון שבין ביום או בלילה יצטרך לחלל שבת. עדיף טפי שלכתחילה יקצרו בלילה כמצותו. וא"כ אין כאן קושי' דמקשי נקצריה מע"ש. דהרי מע"ש מודה רבי דקצירתו פסולה. אע"כ דגם אי נימא דמתני' הכי איירי אפ"ה ק'. דמדסתם תנא וקאמר דקצירה דחי שבת.. משמע וודאי גם גוונא היכא דרק גבי קצירה דלכתחילה. דהיינו קצירה דלילה היה צריך למדחי שבת. וכגון שכשיקצור בלילה יהיה צריך להדליק אבוקות לצורך הקצירה. מה שלא היה צריך כשיקצור ביום. אפ"ה קצרינן בלילה ודחינן שבת. ואהא מקשינן שפיר. ואמאי. כיון דנקצר ביום כשר. נמתין ונקצר ביום ולא נדחה שבת בקצירה דלילה. לפ"ז שפיר משני רבי. דדמי לאברים ופדרים. דאף דאפשר להקטירן לערב בלי דחוי. אפ"ה מטעם חביבה מצוה בשעתה. מקדמינן להקטירן ביום בדחוי שבת. משום דזריזין מקדימין למצוה. א"כ מכ"ש בקצירת העומר דאיכא תרתי. זריזין. וגם שבל"ז מצותה לכתחילה לקצרה בלילה. מכ"ש דדחינן שבת כדי לקצרה בלילה. עכ"פ ק"ל אהא דהדר מקשי ראב"ש לרבי. דלא דמו קצירת עומר להקטרת אברים. דהתם כבר דחתה שחיטה את השבת. ומשום הכי מסיק הש"ס דרבי באמת ס"ל דקצירת העומר לא דחי שבת. וק' ל"ל לרבי למהדר ביה. הול"ל דקצירת העומר שאני דכתיב וידבר משה את מועדי. הכתוב קבע מועד אחד אף לעומר וב' לחם דלדחי שבת אף שלא היתה בו מלאכה לפניו שדחתה שבת. וכדקתני באמת באידך ברייתא דמייתי לקמן הך קרא. ומאי דוחקא לן דנוקמי הך קרא דוידבר משה רק לענין הקרבה. דנימא דמשו"ה הדר בי' רבי ממאי דקאמר דגם קצירה דחי שבת. ואת"ל כיון דשמעינן דחתיכת יבלתו בפסח וכדומה לא דחי שבת. ע"כ צ"ל דהך קרא דוידבר משה לא אתמר אמכשירי קרבן שאפשר לעשותן מע"ש. וכשלא עשאן מע"ש. אע"ג שעי"ז ידחה מפסח שהוא בכרת. אפ"ה לא דחינן שבת. א"כ ה"ה וכ"ש בליכא כרת כקצירת העומר מדהוא מכשירין לא נכלל בקרא דוידבר משה. עכ"פ ק' במאי דקאמר הש"ס במסקנא לקמן. דלר' קצירת העומר לא דחי שבת. והא דקתני ודוחה השבת. אהקרבה קאי. ומקשי מברייתא דיליף גם עומר וב' לחם מקרא דוידבר משה. ואי אמרת להקרבה. ב' לחם בני הקרבה נינהו. ומתרץ הש"ס דקרא דוידבר משה אצטריך לאפיית ב' לחם דלדחו שבת. מדא"א למאפינהו מאתמול. דהרי התנור יקדשום ויפסלו בלינה אבל קצירה וטחינה בב' לחם דאפשר למעבדינהו אתמול לא דחו שבת. וה"ה קצירה בעומר לא דחי שבת מה"ט. מדאפשר למעבדיה בלי דחייה. ורק להקרבתו דלדחי שבת בעינן קרא דוידבר משה וכו'. ע"כ סוגית הש"ס. וק' דעכ"פ לחזקיה [סוכה ד"נ ע"א] דס"ל כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. א"כ למה דחי אפיית ב' לחם את השבת. הרי אפשר למיפינהו אתמול בתנור של קודש. ולהתנות שלא יקדיש הלחם. דהרי כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. ולא יפסלו בלינה. אע"כ דסוגיין דהכא רק אליבא דמ"ד [שם] דכלי שרת מקדשין אפילו שלא לדעת. אבל לרמב"ם [בפ"ג מפסהמ"ק ה"כ] דפסק דכלי שרת מקדשין רק מדעת. הדרא קושיא לדוכתא דהיכא נימא דהא דקאמר מתני' דעומר דוחה שבת היינו הקרבתו ולא קצירתו. הרי כתיב וידבר משה את מועדי. דעומר וב' לחם דחו שבת. וכי ב' לחם בני הקרבה נינהו. וליכא למימר דהיינו אפיית ב' לחם מדאי אפשר למפינהו מאתמול. ליתא. דהרי שפיר אפשר למפינהו ולא יפסלו בלינה. דהרי כלי שרת אין מקדשין רק מדעת. אלא על כרחך דאע"ג דאפייה ולישה וטחינה בב' לחם כולן אפשר למעבדינהו מאתמול. אפ"ה דחי שבת. א"כ בעומר נמי על כרחך מה דקאמר סתמא דמתניתין דדחי שבת היינו גם קצירה. דאע"ג דאפשר למקצריה מאתמול. דנקצר שלא כמצותה כשר בדיעבד. אפ"ה דחי שבת. מדגלי קרא דוידבר משה את מועדי. ולהכי יפה פסק הרמב"ם כפי מאי דקי"ל דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת. וכפי שיטתיה. ואילה"ק לפ"ז למה פסק רבינו [פ"ח מתמידין ה"ח] דאפיית ב' לחם אינו דוחה השבת ויו"ט. מ"ש ב' לחם מעומר. הרי תרווייהו מחד קרא נפקא. י"ל דלפי מאי דקי"ל נמי כר"ע דכל מלאכה שבמכשירי פסח כחתיכת יבלתו והבאתו מחוץ לתחום. מדאפשר לעשותן מע"ש לא דחו שבת. אלמא אע"ג דבפסח נמי כתיב במועדו דלדחי שבת. היינו בגופו ולא במכשירין. א"כ י"ל דה"ה נמי קצירת העומר שקצירה גופה מצוה [כרמב"ם פ"ז מתמידין ה"ו] מוקמינן שפיר לוידבר משה את מועדי. דלדחי קצירה דידיה את השבת. משא"כ אפיית ב' לחם שאינן רק מכשירי מצוה. לא דחו שבת. ולא עלייהו נאמר קרא דאת מועדי. ובהא מתורץ נמי מה דמקשי רלח"מ [פ"ה מתמידין ה"ז] לרמב"ם דפסק דאפיית ב' לחם בפנים. ופסק נמי דאינו דוחה השבת. וזה תמוה דהרי בש"ס [דצ"ה ב'] אמרינן דכשאפייתן בפנים הרי נתקדש הלחם בתנור קודש. ומדנתקדש הלחם א"כ נפסל בלינה. וא"כ דוחה את השבת. נ"ל דהיינו הכל למ"ד כלי שרת מקדשין אף שלא לדעת. אבל הרי כבר כתבנו לעיל דרמב"ם ס"ל דכלי שרת מקדשין רק לדעת. א"כ פסק שפיר נמי דאף דאפייתן בפנים. אפ"ה לא דחו שבת. וצדקו דברי רבינו מכל הצדדים:

בפי' רעז"ל פי' אחר כריכות אלומות גדולות אמר המלקט כן פי' הרמב"ם ז"ל ורש"י ז"ל פי' בלשון ראשון כן אבל כתבו תוס' ז"ל עליו דאי אפשר לומר כן כמ"ש התוי"ט:

אבל מניחן צבתים. דכמה דאפשר לא טרחינן. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם בהלכות תמידין ומוספין פ"ז סימן י"ו ואע"פ שמותר לקצור לא יעשה אותן כריכות כדרך הקוצרים אלא יניחם צבתים ע"כ:

לא מצא יביא מן העומרים וכו'. דכתיב ואם תקריב מנחת בכורים וקרא יתירה הוא דהא כתיב בסיפיה דקרא תקריב את מנחת בכוריך אלא ללמד שאם מצא קמה יביא מעמרים לא מצא לח יביא יבש ושאם נקצר ביום כשר דתקריב משמע כל שהוא אף מעמרים תקריב מ"מ שאתה יכול למוצאו בין ממקום רחוק דהוי יבש עד דאתי לעזרה בין ממקום קרוב דהוי לח תקריב ואפילו בשבת תקריב ואפילו בטומאה. פי' כולהו מחד תקריב יתירה דריש להו:

נקצר ביום כשר. בגמרא פריך והתנן בס"פ שני דמגלה כל הלילה כשר לקצירת העומר וכו' זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה נמי ביום לא ותירץ רבה דמתני' דהכא דקתני נקצר ביום כשר רבי היא דמכשר קצירת העומר שלא כמצותה משום דס"ל דקצירת העומר לא דחיא שבת דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אם יש אחרת אומרים לו הבא אחרת וקוצרה וטוחנה ביום ור"א בר"ש פליג עליה וס"ל שכל עומר שנקצר שלא כמצותו פסול וההיא מתני' דמגלה ראבר"ש היא ור' אלעזר בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו אמרה דתנן כלל א"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת ולא ס"ל כותיה דר' אליעזר דפליג אדר' עקיבא בפי"ט דמסכת שבת ובפסחים פ' אלו דברים ולקמן בפ' שתי הלחם משום דשמותי הוא ובהא ס"ל כר' ישמעאל דאמר בפ"ק דשביעית יצאת קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה את השבת ואי ס"ד דר' אלעזר ס"ל נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת ניקצריה מע"ש דהא ס"ל כר' עקיבא דכל שאפשר ליעשות מע"ש אינו דוחה שבת אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול דמצותו לא הויא אלא במוצאי י"ט ולא מעי"ט וגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ופסקו תוס' ז"ל הלכתא כסתם משנה במגלה. ועוד פריך בגמרא היכי אמרת דרבי סבר אין קצירת העומר דוחה שבת הא מאן הוא דשמעת ליה דאמר נקצר ביום כשר רבי היא דהכי אמר בברייתא דמייתי בגמרא וכדכתבינן לעיל בסמוך וקתני ודוחה את השבת מאי לאו לקצירה ומשני לא להקרבה:

מצותו לקצור בלילה. תוס' דפירקין דף ס"ו וירוש' ספ"ק דר"ה ודס"פ שני דמגלה: