משנה מעילה פרק ג׳ משנה ח׳

קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין כו': הגזברים שלקחו את העצים מועלין בעצים כו': ידוע הוא שהאשירה אסורה בהנאה כמו שהתבאר בשלישי ממסכת ע"ז והמאמר בהלכה זו אינו אלא בקן עצמו שבנאו העוף בעצים ועשבים שמביא ממקום אחר ולפיכך לא נהנין ולא מועלין כשהוא בשל הקדש אבל באשרה מותר ליקח אותו הקן מראש האשרה: ומה שאמר יתיז בקנה ר"ל שיניד האפרוחים ואז יקח אותם ודע שהבצים שבקן וכן האפרוחים שצריכים לאמן אסורין בין באילן של הקדש בין באשרה. ותרגום יער חורשא ולפיכך המקדיש את החורש מועלין בכולן ר"ל בכל האילנות וזולתם וקנים שבראש האילנות ותרגום ואכות אותו טחון ושפית יתיה בשופינא ואותן הקליפות הדקות והנסורות שנוסרים מן העץ כשמחליקין ומיישרים אותו נקרא שפוי. ונמיה הם החלקים הקשים שיש בעצים הניתזין בשעת הניגור והחלק שמנגרין ומחליקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד לפי שאותן החלקין דומה לנויה עומדת בפני עצמה בתוך העץ ומה שאמר מועלין בעצים ר"ל קצות העצים קטנים שחותכין אותן במגירה בשעה שמתקנין אותם:

קן שבראש האילן של הקדש כו'. פי' הר"ב שבנאו העוף מעצים וקסמין שהביא ממקום אחר. גמ'. וכתבו התוס' וא"ת אמאי לא נהנין כיון דאייתו מעלמא. וי"ל דגזרינן דלמא אתי [לאחלופי] בקנים המחוברים [באילן] ע"כ:

יתיז בקנה. לשון הר"ב יפיל הקן לארץ בקנה ויהנה ממנו. ויש לתמוה מאי שנא משל הקדש דאין נהנין. ובגמ' מאי יתיז אפרוחים וכ"כ הרמב"ם יתיז בקנה ר"ל שיניס האפרוחים ואז יקח אותם. ע"כ. ומ"מ התיר הקן באשרה ואסר בשל הקדש. וכבר תמה עליו הכ"מ בפ"ה מה"מ. אלא שהוא תמה מאיסורא דהקדש. ולא נחית לעיוני בדברי התוס' שכתבתי לעיל דאסרי לשל הקדש בטוב טעם וכן אסרו דאשרה וכמ"ש בסמוך בשמם. ולפי זה יש לתמוה בהפך דלמה התיר באשרה. וז"ל התוס' הקן עצמו אסור באשרה כמו בשל הקדש וכן אפרוחים וביצים שוים בשניהם [וכדפירש הר"ב]. וא"ת ואמאי תנן להיתרא גבי אשרה וקתני לאיסורא גבי הקדש. י"ל דלהכי תנא לא נהנין גבי הקדש משום דבעיא למתני. אין מועלין. ומתיז בקנה קתני גבי אשירה. דאע"ג דהוי דבר מאוס מאד שהיא של עבודה זרה אפ"ה שרי ע"כ. ויש חילוף גרסאות בסוגיא זו להכ"מ. שבהלכות מעילה [פ"ה] העתיק גירסתינו ובפ"ז מהל' עבודה זרה העתיק גירסא אחרת. ומ"מ דברי הר"ב אינם עולים אף לאותה גירסא ואין להאריך. [*ושוב ראיתי שרש"י פי' בפ"ג דמס' עבודה זרה דף מ"ב ע"ב דבאשרה ליכא למגזר משום דבדילי מיניה. ע"כ]:

מועלים בכולו. עמ"ש בשם התוס' במ"ו בדבור מועלים בהם כו':

לא בשפוי ולא בנויה. לפי שהגזברין לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין. ולא שפוי ונבייה. רש"י:

ולא בנוייה. והר"ב העתיק נמייה וכן הגירסא במ"ח פ"ג דעבודה זרה. והרמב"ם כתב נמייה הם חלקים הקשים שיש בעצים הנתזים בשעת הניגור והחלק כשמנגרים ומחלקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד. לפי שאותן החלקים דומה לנוה עומדת בפני עצמה בתוך העץ ע"כ. ויראה לי דבעבודה זרה גורס נבייה בבי"ת. אבל בחבורו פ"ה מהלכות מעילה העתיק בכאן נבייה בבי"ת:

קן שבראש האילן של הקדש והעוף בנה הקן מעצים וקש שהביא מעלמא:

לא נהנין ולא מועלין דאסור לכתחילה, מדאתו לאחלופי בקנים המחוברים באותו אילן הקדש:

שבאשרה קן כנ"ל שבנוי על אילן הנעבד:

יתיז בקנה ר"ל ינענע בקנה את הקן שיפיל עי"ז לארץ, ומותר אח"כ ליהנות מהקן. אבל לא יעלה באשירה ליטל הקן, מדנהנה מהע"ז כשיעלה עליו. ואפילו אפשר שיטול הקן בידו בעודו עומד בארץ, אפ"ה אסור, שיחשידוהו שעכשיו הוא שובר עצי הקן מהאשירה. אבל ע"י שיתיז הקן בקנה, יהיה ניכר שכבר תלוש הוא [תוס' ע"ז ז"ב ב']. מיהו בהקדש אפילו להתיז בקנה אסור, משום דהקדש דלא מאיס ולא בדילי אינשי מניה גזרינן טפי שיהנה גם מענפיו [כביצה ל"ט א']. אבל אפרוחים שבקן, אם יש עליהן כבר נוצות שאז א"צ להקן שבאילן, אפילו בהקדש מותר ליטלן משם בידו והוא עומד בארץ. ובלא גדלו נוצותיהם עדיין, או ביצים שבקן, אפילו באשירה אסור ליטלן משם (רק) [אף] דרך התזה, מדחייס עלייהו מלזרקן למטה, להכי חיישינן שמא יעלה ויהנה מהאילן עי"ז. [תוס' ע"ז שם]:

המקדיש את החורש יער:

מועלין בכולו בעצים בענפים ובעלין:

הגזברים שלקחו את העצים ר"ל כשקנו עצים להקדש:

מועלין בעצים ר"ל אפילו בקעיות שנפלו ונשרו כשחטבו העצים אסירי:

ואין מועלין לא בשפוי [הובעלשפענע]:

ולא בנויה עלים שנושרין מהאילנות. דלא התכוונו כשקנו רק לקנות (רק) גוף העץ דחזי לבניין, אבל לא הנמייה, ולרמב"ם, נמייה ר"ל [קנארן], שהוא כעין יבלת בעץ ולא יצלח לכל מלאכה [ע"ש פ"ה דמעילה]:

אמר המפרש מאחר שלכאורה אין פירושי זה מסכים עם סוגית הש"ס כאן [די"א א'], וגם בל"ז פי' הסוגיא בעצמה עמום מכוסה, ככלה חדשה מעולפת בספירי צעיף, ודברי רבותינו רש"י ותוס'., אשר רק משדיהן הורגלנו לינק, חלבמו סגרו, ואינן מספיקין לגרונינו צחה צמא. לכן קמתי אני בריה קלה בקא בר יימא, וכתולדה הדרה בעקרי הבתים, וכאישות בלי עינים בחתחתים, ואמינא ברק ברקאי דכוביתא בעלמא קא חזינא, לפרש סוגיתן כפי המסכים עם סוגיא דש"ס ע"ז [מ"ב ב' ]. דהכא אותבה ר"ל לר' יוחנן דקאמר דע"ז שנשברה מאליה אסורה, והרי במתני' קאמר זקן שבאשירה יתיז בקנה ומותרת. וקס"ד דמדקתני סתמא ש"מ דמיירי נמי בשנעשה הקן מהעצים ששבר ותלש העוף מהאשירה, אלמא דאף שלא שברם הנכרי בעצמו, אפ"ה מותר. ומתרץ ר' יוחנן לא, מתניתין מיירי כשהקן נעשה מהעצים שהביא מעלמא. והא דקאמר הש"ס תו, אי הכי אמאי בשל הקדש אין נהנין ואין מועלין. נ"ל דמסקנת דברי ר' יוחנן היא דקאמר לר"ל, וה"ק, אי כדקאמרת דמיירי דהעצים שבקן הוא ממה שהביא העוף מאותו אילן, א"כ ברישא בשל הקדש אמאי אין מועלין. [וזה שלא כדברי רבעתו"ס, דאמאי דתני בשל הקדש אין נהנין פריך]. וקאמר תו בש"ס, אלא בגדולין הבאין לאחר מכאן, וס"ל אין מעילה בגידולין. נ"ל דמלת אלא ט"ס, וצ"ל א"ל. ור"ל ומהדר ליה ר"ל לר' יוחנן, לעולם דמיירי דאיתבר עצי הקן מהאילן גופה. ואפ"ה בהקדש אין מועלין, דמיירי שנעשה הקן מהגדולין שגדלו בהאילן אחר שהוקדש, וס"ל אין מעילה בגדולין. ומסיק תו, הכי נמי מסתברא, דאי ס"ד דמיירי בדאייתא מעלמא אמאי יתיז בקנה לשקליה משקל. נ"ל דה"פ וה"ק ליה ר"ל לר' יוחנן, בשלמא אי נימא דמיירי בדאתבר מגופה, להכי שפיר באשירה יתיז בקנה, ולא יטול הקן בידו מהאשירה, דגזרינן דאתא לאחלופי בהענפים המחוברין עדיין בהאשירה. ורק כשיתיז בקנה א"א תו למגזר כה"ג, דהרי הענפים המחוברים עדיין בהאשירה לא יפלו למטה ע"י נענוע קל של הקנה. אבל אי נימא דמתני' מיירי דאייתי עצי הקן מעלמא, א"כ אמאי יתיז בקנה, לשקלה משקל הקן בידיו מהאילן, דהרי לא שייך למגזר אטו מחוברין של אותו אילן, מדהוה גזירה לגזירה, דהרי התלושין של האשירה ג"כ לא אסירי רק משום גזירת המחוברין בו, והאיך נגזר תלושין שמעלמא אטו תלושין שמגוף האילן. ואמר ר' אבוה אר"י, לעולם דאייתי מעלמא, ומאי יתיז, יתיז באפרוחין. ר"ל אע"ג דאפרוחין כעצים תלושין דאתו מעלמא דמו, אפ"ה כשצריכין לאילן יש לאסרינהו, מדדמו עי"ז טפי לענפים המחוברין בהאילן, להכי אסור למשקלינהו בידים מהקן, רק יתיזן בקנה, ויראה שכשיפרחו קצת, אז א"צ לאילן ויהיו מותרין. והדר תו קאמר הש"ס, א"ל ר' יעקב לר' ירמיה אפרוחין וכו', ביצים וכו'. ר"ל דר' יעקב השיב על הך דלעיל דהאי יתיז דמתני' ר"ל באפרוחין, אי באפרוחין מיירי, מ"ש אשירה מהקדש, דבאינן מופרחין גם בהקדש אסורי כמו ביצים, ובמופרחין גם באשירה מותרין, ואמאי רק באשירה נקט יתיז בקנה. כך הוא פי' הסוגיא לפע"ד, כדי להשוותה ולהסכימה עם הסוגיא דע"ז הנ"ל רק דלתו' הנ"ל באינן מופרחין אפי' דרך התזה אסור. מדחייס עלייהו מלהשליכן, חיישי' דמה"ט יעלה באילן האשירה:

קן שבראש האילן וכו' פ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ב) ומשמע מפירוש רש"י ז"ל דיתיז בקנה דקתני מתניתין הוא לשון קן שפירש יתיז בקנה ישליך עצי הקנה במקל. ועיין עוד שם בפירושו ז"ל:

שבאשירה יתיז בקנה ביד פ"ז מהלכות ע"ז סימן י"ב ובטור י"ד סימן קמ"ב. ובגמרא מסיק אליבא דר' יוחנן לפי גירסת תוספות ז"ל שהא גירסא שבדפוס דלעולם שהקן עשוהו העופות מעצים דעלמא פירוש שלקטו אותם מעלמא ולא משל הקדש או אשרה ומאי יתיז יתיז באפרוחים פירש תוספות ז"ל כלומר מתניתין מיירי בכל ענין ואפי' בדאייתו מעלמא הקן אסור והא דקאמר יתיז לא קאי אקן דודאי הקן אסור בהנאה בין גבי הקדש בין גבי אשרה ומאי יתיז יתיז באפרוחים שאינם צריכים לאמן שהאפרוחיס שאינם צריכין לאמן מותרין בהנאה בין גבי הקדש בין גבי אשרה. וליכא לאקשויי דלישקלינהו ביד דאיכא למיחש שמא יעלה באשרה ואע"ג דקתני יתיז בקנה גבי אשרה הה"נ גבי הקדש אבל לא נהנין קאי אקן וביצים והה"נ גבי אשרה וא"ת אמאי של הקדש לא נהנין אף מן הקן עצמו כיון דאייתו מעלמא וי"ל דגזרינן דילמא אתי לאחלופי בקנים המחוברים באילן. וא"ת ואמאי תנן להתירא גבי אשרה וקתני לאיסורא גבי הקדש וי"ל דלהכי לא תנא נהנין גבי הקדש משום דבעי למיתני אין מועלין וגבי אשרה לא שייך למיתני אין מועלין. ויתיז בקנה דתנא גבי אשרה היינו לרבותא דאע"ג דלא גדלי מינה מ"מ לא שרי להתיז באפרוחים גופייהו אי נמי יש לומר דתנא ההיתר גבי אשרה לאשמועינן דאע"ג דהוי דבר מאוס מאד שהיא של ע"ז דחמירא אפ"ה שרי להתיז באפרוחים. כך נראה למהר"ף ז"ל ע"כ:

המקדיש את החורש יער בלשון תרגום. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מעילה המקדיש את היער מועלין בכולו בין באילנות בין בכל קן שבראש האילנות או שביניהם ע"כ. אבל תוספות ז"ל כתבו מועלין בכולו בשפוי ובנבייה שהכל קדוש. י"א נכייה בכא"ף והיא הנסורת דקה שנופל מן המגרה וי"א נבייה בבי"ת והן העלין ובא משרש ינובון עכ"ל ז"ל. וגירסת הערוך ג"כ בבית ובקצת המפרשים מצאתי נמייה במם וגם בפירוש הרגמ"ה ז"ל שבכתיבת יד. והרמב"ם ז"ל פירש שנבייה הוא כמין יבלת המצוי בעץ שכשמסירין אותה ישאר כמין גומא בעץ וכתב שיש גורסין נווייה שזו היבלת הקשה הדומה לנווייה שהיא בפני עצמה בתוך הפרי והכל ענין אחד. ומהרי"ק ז"ל כתב בפ"ב דהלכות מעילה שרבינו ז"ל גורס הכא נבייה בבית ע"כ משמע קצת מדבריו ז"ל דבפ"ג דמסכת ע"ז סימן ח' דגריס נמיה במם. וכתב רבינו דוד קמחי ז"ל בספר הושע בפסוק הוכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון ת"י נוב לא יעבוד וכן ת"י צמח בלי יעשה קמח ניב לא יעבוד ובמשנה מפני שהנבייה נושרת עליהן ועוד אמרו מועלין בעצים ואין מועלין לא בשפוי ולא בנבייה ע"כ. נראה שהוא ז"ל היה גורס שניהם בבית והכי נקטינן לעיקר:

הגזברים שלקחו (הגהה הרי"א ז"ל הגיה ס"א ששפו) את העצים מועלין בעצים וכו' לפי שהגזברים לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין ולא שפוי ונבייה רש"י ז"ל. ומפרש רב פפא בגמרא דמתניתין מיירי בעצים שלקחן לבנותם מיד ביום הלקיחה דהשתא בזמן מועט אין לחוש שמא יבא לסמוך עליהם אבל אם אין דעתו לבנותם בבנין עד זמן מרובה ה"נ דלא מקדשינן להו למעילה עד שיבנו בבנין דאיכא למיחש דילמא יתיב עליהון וקא מעיל בקדשים ואין לגזבר להביא בני אדם למכשול עון: