משנה מעילה פרק ג׳ משנה ז׳

שרשי אילן של הדיוט באין בשל הקדש ושל כו': כשיהיה בין אילן של הדיוט ובין שדה ההקדש שש עשרה אמה או פחות מזה לא נהנין ולא מועלין באותן שרשים הבאין בשדה הקדש אבל אם היה בין שניהם יותר משש עשרה אמה מועלין בהם שאינן נחשבים מן האילן אותם השרשים אלא מכלל הדברים שהם בשדה הקדש ואם היה האילן של הקדש ויש בינו ובין שדה של הדיוט שש עשרה אמה או פחות מזה מועלין באותן שרשים הבאין בשדה ההדיוט לפי שהם מכלל האילן ואם יש ביניהן יותר לא נהנין ולא מועלין: ומה שאמר המים שבכד של זהב רומז אל המים שמנסכים על גבי המזבח בחג הסוכות כמו שבארנו ברביעי מסוכה ואומר שאינו נמנה בכלל הנסכים ומועלין בו עד שיתנו לצלוחית של זהב. וכשצומחת ערבה בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר לא נהנין ולא מועלין לדברי הכל ומה שאמר ר' אלעזר ברבי צדוק איני מודה שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו הוא שמצות לאו ליהנות ניתנו וזה הדבר אמיתי ואע"פ שדעת רבי אלעזר שמותר ליהנות ממנה אינה הלכה:

ושל הקדש באין בשל הדיוט כו'. פירש הר"ב כגון שיש בין אילן של הקדש לקרקע של הדיוט יותר מט"ז אמה כו'. וא"ת ולתני אידי ואידי תוך ט"ז ולתני סיפא מועלין א"נ אידי ואידי אחר ט"ז ולתני ברישא מועלין. וי"ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט"ז ובין חוץ לט"ז אמה [לא] נהנין ולא מועלין. תוס' פ"ב דב"ב דף כ"ו:

המים שבכד כו'. בפ"ד דסוכה משנה י' תנן חבית. וכמ"ש הר"ב. לא קשיא כדאשכחן ברפ"ג דב"ק ובסוף דמאי וכמ"ש שם בס"ד:

רבי אליעזר בר צדוק אומר נותנים היו ממנה זקנים בלולביהם. פי' הר"ב בתחלה קודם שזקפוה דמשזקפו דנעשית מצותה נהנין ממנה. רש"י. ומ"ש הר"ב ואפילו שלא לקטוה אלא כדי לזקפה על גבי מזבח. קסבר מצות לאו להנות נתנו. תוס'. ולכאורה נ"ל דת"ק לא פליג דהא קי"ל מצות לאו להנות נתנו כדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ד דנדרים. ור"א בר צדוק עובדא קאמר. ואע"ג דמתניא בלשון פלוגתא אשכחן טובא כה"ג ול"פ וכמ"ש בסוף בכורים. אלא שהרמב"ם כתב בפירושו וז"ל ומ"ש ר"א בר צדוק [לאשמועינן מינה] שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו הוא שמצות לאו ליהנות נתנו וזה הדבר אמיתי. ואע"פ שדעת ר"א שמותר ליהנות ממנה. אינה הלכה ע"כ. וכן בחבורו פ"ה מה"מ לא העתיק דבריו. וצ"ע למה דחאו מהלכה:

זקנים שלא יכלו לטרוח אחר ערבה א"נ לחשיבותם הורשו ליקח:

באין בשל הקדש ואין בין האילן לשדה של הקדש יותר מט"ז אמה. דביותר מזה לא גרירי תו שרשים בתר האילן, ומועלין בהן:

ושל הקדש באין בשל הדיוט הכא מיירי דוקא ביש בין אילן ההקדש לשדה החולין טפי מט"ז אמה, דבפחות מזה אכתי גרירי שרשים בתר אילן ההקדש ומועלין בשרשים [כפאה ספ"ז]. [ואילה"ק בכל בבא לפלוג ולתני בדידה. דנ"ל דבין ברישא ובין בסיפא רק רבותא קמ"ל, ברישא רבותא, דאע"ג דגוף האילן של הדיוט, אפ"ה משכחת גביה אסורה להנות ממנו אפילו תוך ט"ז אמה. וסיפא נמי רבותא קמ"ל, דאף שגוף האילן של הקדש. אפ"ה משכחת גביה דאין מועלין בו והיינו חוץ לט"ז אמה [ועי' תוס' ב"ב דכ"ו ב' ד"ה רבינא]:

המעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש ומיירי שהמעין בא משדה חולין רק שעבר בשדה של הקדש, או שהקדיש השדה ולא המעין. ולהכי לא דמי לבור שנתמלא מים מגשמים של הפקר [לעיל מ"ו] דהכא שאני דכבר זכה בהן הדיוט כשעברו בשדהו. [ורמב"ם בפ"ה ממעילה פי' דמתני' מיירי שהקדיש השדה ואח"כ נתבקע שם מעין. ואילה"ק וכי גרע מבור שנתמלא מים מגשמים. ואפ"ה פסק הרמב"ם כר"ש לעיל מ"ו דמועלין בהן. נ"ל דהכא כיון שזוחלין הן. הו"ל כעומדין לצאת, והו"ל כאילו אין דעת הקדש לזכות בהן, משא"כ בבור לעיל כנוסין ועומדין הן]:

לא נהנין מדדמו לגדולי הקדש כל זמן שהן תוך שדה הקדש:

יצא חוץ לשדה של הקדש:

נהנין ממנו אפילו לכתחילה:

המים שבכד של זהב כשחל שבת תוך סוכות, שאי אפשר לשאוב מים בשבת לניסוך המים שבסוכות, מנחל השילוח שחוץ לירושלים, להכי שאבו מים מע"ש ושמום בכד זהב שאינו מקודש כדי שלא יפסל בלינה. ולמחר דקודם שינסכום נתנו המים בצלוחית קודם:

נתנו בצלוחית ר"ל בכלי מקודש כדי לנסכן ע"ג המזבח:

ערבה שזוקפין בסוכות סביב למזבח:

לא נהנין מדדמי להקדש:

ולא מועלין מדאינן קודש, ומיירי קודם שזקפן, דאל"כ אפילו הקדש גמור אין לך דבר שנעשת מצותו ומועלין בו, רק דאסור לכתחילה [כפסחים כ"ו א']. אבל ערבה דדמי רק לקודש, להכי בנעשה מצותו הוה שרי גם לכתחילה בהנאה [כך נ"ל כוונת רש"י]. ולרמב"ם [פ"ה ממעילה] לא מיירי הכא בערבה של חג אלא בכל ערבה שגדלה בשדה הקדש:

נותנין היו ממנה זקנים בלולביהם בהא גם ת"ק מודה דהרי מצות לאו ליהנות נתנו:

אב"י ק"ל לרש"י דעכ"פ אי מיירי קודם שזקפן הרי קיי"ל הזמנה לאו מילתא היא [כסנהדרין מ"ז ב']. ונ"ל דכיון דקודם זקיפה הקיפו בו כבר, הו"ל ככבר עשו בו מעשה, וככיס תפילין דצר ביה חד זמנא, דנאסר [כברכות כ"ג, וא"ח סי' מ"ב] ה"נ ההקפה היה קצת מהמעשה שעל ידו מחשב כהקדש, רק שלא נגמר עד אחר שזקפן. וטפי ק"ל לרמב"ם דס"ל דמתני' מיירי בערבות שגדלין בשדה הקדש, וכ' עליו הראב"ד ושיבוש הוא, ותמה עליו רכ"מ למה קרא לפי' הרמב"ם שיבוש, בלי שום טעם. ולפע"ד כוונת הראב"ד דא"כ למה קאמר תנא דאין מועלין בה, דמשמע וודאי אף בנהנה שלא במקום מצוה, וה"נ כתב שם גם הרמב"ם בעצמו מפורש. וזהו באמת תמיה רבתא לרמב"ם, דהרי הוא בעצמו כ' לעיל מנה בסמוך דמועלין בגדולי הקדש, וצ"ע. והשבתי לבני הגאב"ד דק"ק לאנדסבערג שליט"א, קושיתך לרש"י מהזמנה לאו מילתא. גם בלי תרוצך לק"מ לפע"ד. דכיון דמדמינן ערבה דחג לקדשי בדה"ב הרי בקדשי בדה"ב וודאי הזמנה מלתא היא. תדע דהרי באומר דבר זה יהיה קודש לבה"ב וודאי רק הזמנה בעלמא הוא [וע"ש ברש"י בסנהדרין דמ"ז סע"ב], ואפ"ה וודאי מאז הוקדש, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [ר"ה ד"ו ע"א], הרי הזמנה גבה מלתא היא. וקושיתך לרמב"ם דמוקי למתני' בערבה שבשדה הקדש, שכתבת שסותר תכ"ד דברי עצמו. נ"ל דרמב"כ. דייק מדנקט תנא סתמא ערבה, ולא פי' ערבה של מזבח, כדפי' לעיל מנה מים שבכד של זהב, ש"מ דלאו דוקא בערבה של מזבח, אלא בערבה שגדילה בשדה הקדש אין מועלין בה. ומטעם דממיא ואוירא קרבי. דוגמת שרשי אילן הקדש חוץ מט"ז אמה, דאין נהנין מדמחוברין באילן, ואפ"ה אין מועלין מדרוב יניקתן רק מהארץ ולא מהאילן, ה"נ הכא:

ואילה"ק עכ"פ האיך יכלו הזקנים ליטל משם ערבה, הרי אסור לישראל לבוא לשם רק לצורך סמיכה שחיטה תנופה [כפ"א דכלים]. ואע"ג דהנהו ג' ל"ד, דה"ה לצורך אחר רשאין לכנוס, כלקמן [מדות פ"ב סי' נ"ט]. עכ"פ הכא לא מחשב צורך מצוה כ"כ שיבוא בעצמו גופו לשם כסמיכה וכו', שא"א שתעשה המצוה אם לא יבוא בעצמו לשם. י"ל דהכא נמי מיירי במי מהזקנים שהיה כהן. או שבאמת בקשו מכהן להביאן להן משם. ולרש"י דמיירי קודם שזקפום, ניחא טפי. תו נ"ל דהא דנקט זקנים, ר"ל ת"ח, כדתנינן מעשה בר"ג וזקנים [ב"מ די"א א'] וכדומה הרבה בש"ס. וה"נ מייתי ראיה מגדולי הדור שעשו כן. ורתוי"ט פי' דנקט זקנים דמדהן חלשי' לחפש אחר אחרת, התירו להן כן, עכ"ל. ותמהני דא"כ קושית רתוי"ט לרמב"ם גם לדידי' חוזר וניער, שהקשה להרמב"ם על שדחה דברי ראב"צ מההלכה, והרי קיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו. והרי גם לדידי' ק' קושי' זאת, דאי נמי קיי"ל כראב"צ, הרי עכ"פ מדקיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו, יהיה מותר לכל אדם לעשות כן, ולמה התירו דוקא לחלשים. והן אמת שכל עיקר קושית רתוי"ט גם לרמב"ם אחמכ"ר ל"ק מידי, די"ל דאע"ג דהנאת המצוה לא מתשב הנאה, עכ"פ מה שא"צ לקנות אחרת מחשב שפיר הנאה, כדצרכינן למימר נמי הו"ט במביא חטאתו ואשמו ממעות הקדש דמעל [כמעילה די"ט א' ]. ובדוגמת זה כ' רתוי"ט גופיה [שקלים פ"ב מ"ב, ד"ה מעל ע"ש]. רק הכא מדלא היה הערבה באמת הקדש, רק דדמי להקדש כלעיל סי' ס"ז, להכי לרבנן דפליגי אראב"צ עכ"פ אסורא איכא, ואילה"ק א"כ הנודר הנאה משופר, או התוקע בשופר של קדשים דיצא. משום מצות לאו ליהנות נתנו [כר"ה כ"ח א'], ועל כרחך דמה"ט נמי לא מעל [ע"ש], ואמאי, הרי עכ"פ מה שא"צ להדר אחר אחר מחשב הנאה. י"ל התם א"צ לגוף השופר רק לשמוע הקול, אפי' בשיתקעו לאחרי' ושמע גם הוא יצא, משא"כ הכא דצריך לגוף הערבה, וודאי אם לא תמצא לו זו יצטרך לקנות אתרת, וזה שפיר מחשב הנאה. אב"י ל"מ נ"ל לתרץ קו' רתוי"ט על שדחה דברי ראב"צ מההלכה. ע"פ מ"ש תוס' [סוכה מ"ג ב'] דלת"ק דערבה היא הלממ"ס, א"כ א"צ בערבה של הקיף לכם, משא"כ לאבא שאול דיליף לה מערבי שתים, א"כ גם בערבה של הקפה בעי לכם כמו בד' מינין. א"כ י"ל דלרמב"ם ת"ק דהכא וראב"צ בהא פליגי, דת"ק דהכא ס"ל כחכמים דהתם, וכדקיי"ל דערבה הלממ"ס, ולא בעי לכם, א"כ אין ללמוד מהך מעשה שיהיה ערבה של הקדש מותר גם בשאר הנאות, די"ל ערבה דמצוה שאני דמצות לאו ליהנות נתנו, משא"כ שאר הנאות באמת אסירי, וכדקאמר באמת לא נהנין ולא מועלין, וראב"צ ס"ל כאבא שאול התם דיליף לה מערבי. ובעינן גם בערבה של הקפה לכם, ומייתי שפיר ראיה מהך מעשה דגם שאר הנאות מותר בערבה של הקדש, דאי"ל דהך דזקנים שאני דמצות לאו ליהנות נתנו. דליתא, דאף דאין שם הנאה ליתסר, מדבעינן גם בערבה של הקפה לכם, וכשנטלוה הזקנים לצאת בה, הרי הוציאוה לרשות תולין, והרי המוציא מעות הקדש לרשות תולין, אף שלא נהנה מעל ורק בגזבר לא מעל בכה"ג עד שיעשה בה מעשה הדיוט [כלקמן פ"ה מ"ד]. א"כ מדקיי"ל דערבה הלממ"ס ולא בעי גבה לכם, להכי יפה דחה הרמב"ם הך דראב"צ מההלכה. עכ"ל בני הרב הגאב"ד שליט"א. והשבתי לו, הן אמת שדבר זה חריף ומפולפל, ואפ"ה א"א לומר כן, דהרי שכחת בני שליט"א דהרמב"ם לא מוקי לה הכא בערבה שמקיפין בה המזבת אלא בערבה שגדילה בשדה הקדש מיירי, וגם אבא שאול היו נותנין בלולביהן קאמר, והרי ערבה שבלולב לכ"ע בעינן לכם, וא"כ אין אפשר לומר דפליגי הכא בלכם. ובאמת עוררתני בני שליט"א לומר, דהרי גם לרש"י דמיירי בערבה של הקפה, גם לרמב"ם דמיירי בערבה שגדל בשדה הקדש, עכ"פ צריך טעם, האיך הותרו הזקנים לתת ממנה בלולביהן. הרי בערבה שבלולב לכ"ע בעינן לכם, וא"כ אף דמצות לאו ליהנות נתנו, ואין כאן הנאה, עכ"פ בשנתנוה בלולביהן, הוציאו הערבה מרשות הקדש לרשות הדיוט, ואף דלא נמעול מטעם דאין הערבה ממש של הקדש, לרש"י כדאית ליה ולרמב"ם כדאית ליה, עכ"פ הול"ל כברישא דלא נהנין ולא מועלין. וע"כ צ"ל דס"ל לראב"צ דכיון דאינה הקדש ממש, וגם רק למצוה הביאוה לרשותם, לא גזרו בה רבנן לדקדק בה כולה האי. וא"כ י"ל דלרמב"ם בחבורו בהא פליגי חכמים וראב"צ, ויפה פסק כחכמים, דבכל גוונא אסורה ערבה של הקדש, אפילו בדבעי לה למצוה. ומתורץ קו' רתוי"ט לרמב"ם:

שרשי אילן וכו' פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ו.) והתם מוקי לה להא דקתני ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין בגדולין הבאים לאחר מכאן וקסבר אין מעילה בגדולין אפילו שרשי הקדש בשדה הקדש כי היכי דלא תיפשוט מינה לא מרישא דבתר אילן אזלינן ולא מסיפא דשל הקדש באו בשל הדיוט דלא מועלין דבתר קרקע אזלינן וקרקע הוי דהדיוט ורבינא כי היכי דלא תיקשי רישא אסיפא אוקי רישא בתוך שש עשרה וסיפא ביותר משש עשרה וכדפי' רעז"ל:

מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש בפירוש רעז"ל כגון דמעין של חולין ונובע בשדה של הדיוט וכו' אמר המלקט גרסת רש"י ז"ל מעין שהוא יוצא בתוך שדה של הקדש וכו' ומ"מ הפירוש כדפי' רעז"ל וכתוב בפירושא לא נודע למי וטעמא דנובע משדה חולין הא נובע משדה הקדש מועלין בו אפי' יצא לחוץ לשדה שהוא כשדה של הקדש ע"כ:

לא נהנין ולא מועלין היינו מן הדין דמים מעלמא קאתו ואינם בכלל הקדש ולא נהנים היינו משום מראית העין כל זמן שלא יצא מן השדה של הקדש תוספות ז"ל. והר"ר יהוסף ז"ל כתב על פירוש רעז"ל שכתב ונובע בשדה של הדיוט וכו' פירוש זה אין לשון המשנה משמע כן דהא תנן יוצא מתוך וכו' וצ"ע כי למטה לא אמר יצא מחוץ אלא יצא חוץ ע"כ:

המים שבכד של זהב בשמחת בית השואבה מיירי שהיו ממלאין מאתמול ממי השלוח ונותנין אותו לחבית שאינה מקודשת שלא יהיו נפסלין בלינה כדאמרינן בפרק לולב וערבה וכד דהכא היינו חבית תוספות ז"ל:

ניתנו בצלוחית אותה היתה כלי שרת ולכך מועלין בהן תוספות ז"ל. ואיתה בתוספות דפרק השוחט דף ק"י:

ערבה של הקדש כך מצאתי מוגה במשנה ופירשה הרמב"ם ז"ל דר"ל ערבה הגדלה בשדה הקדש. אבל תוספות ז"ל פירשו ערבה שבה היו מקיפין המזבח לא נהנין ולא מועלין לפי שהיו עומדות למצוה ואינה קדושה ע"כ ורש"י ז"ל פירש עוד דהיינו קודם שזקפוה אבל משזקפוה דנעשית מצותה נהנין ממנה ע"כ:

נותנין היו ממנה זקנים בלולביהם קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו תוספות ז"ל. ובפירוש לא נודע למי מפרש ערבה שהיו זוקפין בצדי המזבח לא נהנין אפילו מקודם שזקפוהו משעה שלקטוהו לצורך כך ור' אלעזר סבר ודאי נהנין דקודם זקיפה שהרי היו נותנין ממנו זקנים בלולביהם אבל לאחר זקיפה דכ"ע אין מועלין דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו עכ"ל ז"ל: