משנה מכות פרק ג׳ משנה ט׳

יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה כו': יהיה החמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית וכבר ידעת לשון המקרא לא תעבוד בבכור שורך וגו' ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה ולפיכך הוא חייב משום עבודה במוקדשין. ועל השור והחמור אחת משום חורש בכלאי בהמה ומלקות אחת משום עובד במוקדשין: ואמרו כלאים בכרם יהיה חייב שתים משום זורע כלאים ומשום כלאי הכרם כמו שנתבאר בספרי ושאר הלאוין מבוארים אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן אחד ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתם הרבה באותו הזמן בעצמו ומעקרנו המחפה בכלאים חייב ולפיכך כשהחזיר העפר ברגלו על הדבר בעצמו שזרע כשהוא מהלך חייב משום לא תזרע כרמך כלאים:

יש חורש וכו' וחייב עליו משום שמנה לאוין. בגמרא פרכינן טובא דמצי למחשבינהו נמי ואפריך דלא משני מידי. וצריך לומר דתנא ושייר. עיין בתוס' בדבור המתחיל מתקיף לה וכו'. וכתב הרמב"ם וזה לשונו אין בכל אלה אסור חל על אסור. אבל הם אסורים הרבה נכפלו בזמן אחד. ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתן הרבה [באותו הזמן בעצמו]. ע"כ:

והן מוקדשין. פירש הר"ב שור קדשי מזבח וכו' ואית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך. ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. הרמב"ם. ותימה דהשתא מאי דחקינן בחמור משום מעילה כדפירש הר"ב. וכפירוש ריב"ן. תיפוק ליה דבשור גופיה איכא נמי משום מעילה. כגון שהוא קדשי קדשים דמועלין בהן משהוקדש. וכדתנן בפרק ב' דמעילה. ומצאתי בתוספות פרק ג' דפסחים דף מ"ז שהקשו כך על פירש"י דמפרש התם כפירוש הר"ב. ופירשו דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא. אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה. וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוין. [כפירוש הרמב"ם] וכן משמע בפירוש. מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם. ע"כ. [*וכן מסקי בכאן בסוף דבור המתחיל החורש וכו']. ומ"ש הר"ב ונפקא לן חט חט וכו' עיין בפירושו משנה ב':

בכלאים בכרם. כתב הר"ב על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן. עיין סוף פרק קמא ורפ"ח דכלאים. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם דחשיב נמי כלאי זרעים. כבר הקשו התוס' בפסחים על פירש"י אמאי לא חשיב נמי כלאי זרעים. ובגמרא פרכינן טובא דליחשב נמי ולא פרכינן להא. ומ"ש הר"ב דהרמב"ם לא חשיב מוקדשים אלא לאו אחד. וז"ל הרמב"ם יהיה החמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית וכבר ידעת לשון המקרא לא תעבוד בבכור שורך וגו' ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. ולפיכך הוא חייב משום עבודה במוקדשים וכו'. ומלקות אחת משום עבודה. ע"כ. ואל תטעה בלשונו דמחייב על בדק הבית משום עבודה דודאי דאין ללמוד קדשי בדק הבית מקדשי מזבח. וכ"כ בהדיא בחבורו סוף פ"א מהלכות מעילה. ועוד תיפוק ליה משום שור דחייב משום עבודה. אלא לישנא דמתני' דתנן והן מוקדשין. דמשמע תרווייהו. קאתי לפרושי היכי משכחת להו. אבל לא דצריך שיהא גם חמור קודש. דבלאו הכי משכחת עבודה בשור. ולאו דוקא תנן דשניהם מוקדשים. וז"ל התוס' דהכא. ויכול להיות שהוא חולין. והן מוקדשים בשור וחמור לאו דוקא. דליכא מוקדשים אלא בשור. ע"כ:

ובשביעית. כתב הר"ב שבת לה' שדך לא תזרע. וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה. רש"י פרק ג' דפסחים [דף מ"ז ע"ב]:

ויום טוב. ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו. רש"י שם. וטעמא פי' בפרקין דף י"ג לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין. שהרי הוצרך להזהירו. שאל"כ לא היה יכול לחייבו מיתה. [*ועמ"ש בריש פרקין [ד"ה הבא]]:

אף לא הנזיר. לשון הר"ב אף כהן ונזיר דחשבתו לאו וכו'. וז"ל הריב"ן אף נזיר. נזיר וכהן קאמר. ולא דייק:

יש חורש תלם ערוגה א' [בעטטע] בל"א:

וחייב עליו משום שמונה לאוין כשהתרו בו בכולם:

החורש בשור וחמור זהו לאו א':

והן מוקדשים שור מקדשי מזבח, הרי לאו ב'. וחמור אף דרק קדשי בדק הבית הוא, דאינן אסורים בגיזה ועבודה רק מדרבנן [כבכורות דכ"ה א']. י"ל דעכ"פ יש בהן לאו דמעילה [כמעילה ט"ו א ]. הרי לאו ג':

בכלאים בכרם דבהדי דחרש חיפה חטה שעורה וחרצן יחד, דחייב משום כלאי כרם. הרי לאו ד':

ובשביעית דהחורש לכסות הזריעה הוא תולדת זורע בשביעית. הרי לאו ה':

ויום טוב הרי לאו ו'. ולא נקט שבת. מדהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו, אפילו התרו בו למלקות:

וכהן ונזיר בבית הטומאה בבית הקברות, הרי לאו ז' וח', דחייב ב' משום כהונה דכתיב בה לנפש לא יטמא, ומשום נזיר דכתיב ביה על נפשות מת לא יבוא [כ"כ רש"י ור"ב]:

חנניא בן חכינאי אומר אף הלובש כלאים בשעה שחרש:

אמרו לו אינו השם דלא משום חרישה חייב:

אמר להם אף לא הנזיר הוא השם דרק משום טומאה חייב, ולא משום חרישה. ולת"ק עכ"פ מדאי אפשר לחרוש רק כשילך אצל הבהמה להנהיגה במקום הטומאה, הו"ל בכלל חרישה, והוה מצי למנקט עוד טובא, רק תני ושייר:

ומה שהקשה רתוי"ט הרי בל"ז מעל בשור. במח"כ רבינו, הרי הש"ס מוקי לה בשור בכור, והרי בקדשים קלין אין בהן מעילה רק באימורין אחר זריקת דמן [כמעילה ד"ו א']. והא דלא הוכיח הש"ס מהא, דמתני' מיירי מבכור שור. היינו משום דבל"ז י"ל קושית רתוי"ט. די"ל דמיירי שהיה מעילת שניהן רק בפרוטה, דלא חייב משור לחודא, מדאין מעילה בפחות מפרוטה. אמנם לפי הש"ס דמוקמינן חמור דמתני' נמי בפטר חמור, וכדפי' רש"י באמת במשנה, אילה"ק הרי בפטר חמור נמי לית ביה מעילה. רק דאסור בהנאה [כבכורות ד"ט ב']. י"ל דחמור דנקט מתני' לאו דוקא, אלא שור ושה קאמר, וכן כתב רש"י הכא. או דבפטר חמור נמי לקי משום לא תעבוד. ואע"ג דשור וחמור מחד לאו נפקו, לקי ב' משום דגופין מחולקין [ככריתות דט"ו] אף דהכא בפעולה א' נעשו שניהן. ולא דמי לחלב וחלב, או דג ויין, דהכא גם שמות מחולקים [ועי' חולין דפ"ב ב']:

[ואי"ל א"כ לחייב עלה ב', דהרי קיי"ל דבזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, חייב ב', משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם [כתוס' פסחים דמ"ז א']. נ"ל אפשר האי תנא ס"ל דכלאי זרעים אינן רק מדרבנן כרש"י [בכורות דנ"ד א']. עונ"ל דמלשון המשנה משמע, שכבר היה כרם נטוע, וזרע שם כלאים חטה ושעורה במפולת יד וחייב רק משום כלאי זרעים, והיא גופה קמ"ל דאע"ג שזרען בכרם אינו לוקה גם משום כלאי כרם, מדלא היה במפולת יד עמן, גם לא חיפה כל הג' יחד [כרמב"ם רפ"ה מכלאים]. מיהו הרמב"ם באמת הכא חשיב תרתי. לאו דזרעים ודכרם. ובקדשים לעיל לא חשיב רק חדא, דלא חשיב לאו דמעילה, מדהיה תנא צריך לפרש שנהנה בפרוטה, ולא רצה להאריך. והא דנקט תנא מוקדשין לשון רבים, והרי א"צ שיהיה רק שור הקדש לחוד. לאו דוקא. אב"י ל"מ מע"ר שליט"א, נ"ל דמוקדשין דוקא. דאי בשור הקדש וחמור חולין, ל"ל חמור, אפי' בשור ושור חייב משום כלאים. דחולין עם קדשים כלאים הוה, כש"ס כאן [דכ"ב א', ועי' ברש"י שם ד"ה המרביע]. וכן פסק נמי הרמב"ם [פ"ט מכלאים הי"א]. ואילה"ק א"כ למה באמת לא נקט המשנה כן. י"ל דה"ט דלא רצה תנא להאריך בלישני, שור הקדש ושור חולין, ומזה נ"ל ראיה למ"ש הר"ן. [נדרים ד"נ ב'], והובא ג"כ ברט"ז [בי"ד ק"ב סק"ה], דלרבנן להכי בדם בדם הוה כמין באינו מינו, משום דזה אסור וזה מותר. והרי מצינו דוגמתו הכא בכלאים אף ששניהן מין א' בטבע, אפ"ה מדדיניהן חלוקין מחשבו כמין בא"מ. גם לא ידענא מה התמיה רבינו הריב"ן בעל הפירוש הש"ס בשלהי מכות, בהך סוגיא בד"ה המרביע וכו', בסוף דבריו כתב וז"ל, וזה תימה, כונתו ז"ל שלא מצינו דוגמתו. ולפע"ד מה תימה יש, הרי מצינו דוגמתו בדם ודם לרבנן. עכ"ל בני הרב המאה"ג שליט"א הגאב"דקק לאנדסבערג]:

והקשני אדם הקשה כברזל ה"נ י"נ הגאב"דקק ק"ב מהו' יעקב צבי שליט"א, וז"ל הא לקי נמי משום לא יחל דברו, כמ"ש הרמב"ם ריש הל' נזירות, וא"כ תשעה לאוין נינהו. השבתי לו, ולמה לא הקשה מעלת י"נ נ"י לעיל מנה במשנה, היה שותה יין כל היום אינו [חייב] אלא אחת, והרי לרמב"ם ריש נזירות הנ"ל, עכ"פ חייב ב'. אמנם לפעד"נ למאי דמסיק הש"ס דהאי תנא לית ליה איסור חל על איסור ואפי' בכולל דאל"כ לתני שבועה בכולל בהדייהו, א"כ צריך ליישב האיך חלו זע"ז הנך ח' לאוין דנקט תנא. וע"כ צ"ל כרמב"ם בפי' המשניות. דבכל הלאוין דמתני' לא שייך אין אחע"א, דכל לאו הוא בגוף אחר, ור"ל דבכור שור הוא בגוף אחר, ופטר חמור הוא ג"כ לאו בגוף אחר. ולאו דכלאי בהמה בהדי הדדי קאתו עם הנך לאוי דלעיל כשנולדו. ולאו דכלאי כרם על גוף אחר, דהיינו הזרעים שנזרעו, ולאו דשביעית על גוף הקרקע, שהוא ג"כ גוף אחר. ולאו דיו"ט צ"ל דרמב"ם ס"ל דמיירי בר"ה של שביעית, דאז בהדי הדדי קאתו שביעית ויו"ט. ולאו דכהונה על גוף אדם, שהוא ג"כ גוף אחר. אמנם עדיין לא הביננו הרמב"ם איך יחול איסור נזיר על כהונה. וע"כ צ"ל דלרמב"ם מיירי שהזירו אביו בעודו קטן, אז חל עליו הנזירות אף כשגדל, וכמ"ש הר"ב ספ"ג דסוטה. וגם דברי הרמב"ם [בפ"ב דנזירות] יש לפרש דס"ל כר"ב בזה, דלא כתב שם רק שיכול להזירו עד שיגדיל. אבל שפיר י"ל דס"ל לרמב"ם דאותו נזירות שהזירו כשהיה קטן מתקיים גם אח"כ. וא"כ כשהגדיל בר"ה של שביעית, חל יו"ט ושביעית וכהונה ונזירות בפעם א' [ועי' יבמות דל"ג א']. א"כ מתורץ גם קושית מהרי"ץ י"נ נ"י, דהרי בכה"ג ליכא גם בל יחל דברו, שהרי לא דיבר כלום. ומה"ט י"ל נמי קושיתי דלעיל מהי' שותה יין כל היום דאינו חייב רק א', ולא נקט תנא לאו דלא יחל דברו, משום דלא פסיקא ליה, דמי לא מצי איירי בהזירו אביו בקטנותו. אולם גם בל"ז יש לתרץ הקושיא דמשו"ה לא נקט תנא הכא והתם לאו דלא יחל דברו, משום דתנא ושייר [ובפרט התם דלא אתי תנא לאטפויי בלאוי]. וכך כתב תוס' במכילתן [דכ"ב א', ד"ה מתקיף]. ואע"ג דקאמרי בגמ' תנא תני שמונה ואת אמרת תני ושייר אין הכוונה הכא דמדתני מנין ע"כ לא תני ושייר, אלא ר"ל דהתנא נקט כל השמונה, וביניהן יו"ט, וכיון דנקט יו"ט, אם איתא דמחייב איו"ט ב' הו"ל למנות ב' של יו"ט, דביו"ט לא שייך שייר, כיון דנקטי', [כך נ"ל פירוש דברי בעתוס', דאל"כ הרי במבשל ביו"ט נמי נקט מניין, לוקה חמש]. מיהו הא תינח יו"ט דנקטי' תנא, הו"ל למתני ב' הלאוין דכתיבי גביה. אבל לאו דבל יחל דברו לא כתיב בנזיר, רק מהיקישא דנדר נזיר יליף לה [כנדרים ד"ג א']. וכיון דלא כתיב בפירוש בנזיר, מצינן שפיר למימר דתני ושייר לי': וכמו כן צ"ל לר' חנניא בן חכינאי דנקט הלובש כלאים ג"כ במתני', ולא חש לתשובת ת"ק דאינו מן השם של חרישה. וקשה לדבריו דא"כ הו"ל למתני נמי דאכל איסור באותה שעה. ואי"ל משום דבאכילה אינו מוכרח שיאכל אז איסור משא"כ לבוש על כרחך כך הוא הדרך שיחרוש כשהוא לבוש. ליתא. דא"כ מה מקשי עולא בש"ס וללקי נמי משום זורע ביו"ט. וכי מוכרח שיזרע אז. ואת"ל דה"ק, דכמו כשחיפה ע"י חרישה הו"ל כזורע לעניין כלאים, ה"נ הו"ל כזורע לעניין יו"ט כמ"ש רש"י באמת בגמ'. ליתא, דאע"ג דר"ע היא דס"ל המקיים כלאים בכרם לוקה [וכדקאמר בש"ס], ור"ע מחייב אף בלאו שאין בו מעשה [ככריתות ד"ג ב'], עכ"פ היינו רק בכלאים, דדייק הכי. מדהוה מצי למנקט בהמתך לא תרביע ושדך לא תזרע כלאים. או הוה מצי למנקט, כלאים לא תרביע בהמתך ולא תזרע שדך, ש"מ דלהכי סמך כלאים לשדך, כדי שנבין נמי משמיעותא דקרא, כלאים שדך לא, ר"ל אפי' בלא זרעתו לא תניחנו. וא"כ ה"נ מחפה. והכי נמי אמרי' במ"ק [ד"ב ב'] דמחפה בכלאים לוקה משום מקיים. ועל כרחך מטעמא דאמרן. אבל בשבת או ביו"ט, וכי ס"ד דס"ל לר"ע דבשבת ויו"ט יהיה צריך לעקור ולתלוש מקודם כל השדות והגינות כדי שלא יתחייב כשיקיימן. על כרחך דלא מחייב בשבת אמקיים לר"ע, א"כ לא מחייב נמי אמחפה לרבנן. אע"כ דקושית עולא לאו אמחפה בכלאים קאי, אלא דעולא ק"ל דהו"ל למנקט דבהדי דחרש זרע. וא"כ קשה שפיר קושיתנו וכי מוכרח לזרוע בשעת חרישה. על כרחך צ"ל דאע"ג דאין הדרך כן מקשי דהו"ל למתני זורע, מדהוא מאותו עניין של חרישה. א"כ לר"ח בן חכינאי דנקט נמי לובש כלאיים אע"ג שאינו מעניין של חרישה, הו"ל למנקט נמי אוכל. אע"כ כדאמרן, דבכל מילי דלא נקט מהם קצת במתני', י"ל תני ושייר ודו"ק]:

יש חורש תלם. וכו' פ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ז.) ובירושלמי פ' עגלה ערופה:

וחייב עליו משום ח' לאוין. ובהא לא קא עסיק שיהא חורש בכמה שורים בכמה חמורים והרי נלקטין איסורין הרבה עליו דלכל הפחות קאמר ואלאו דכלאים קאי ללקט עליו כל איסורין שהוא יכול:

בשור ובחמור. פי' בקונטריס שור וחמור דקתני במתני' לאו דוקא דשור ושה נמי קאמר והא דנקט חמור משום לישנא דקרא דגבי כלאים כתיב שור וחמור וה"ה לכל שני מינים ולקי על החמור משום דהזיד במעילה באזהרה ור"י בעל התוס' דחה פי' רש"י ז"ל מכמה קושיות כמו שתמצאם כאן וגם שם פ' אלו עוברין חדא מינייהו מה שכתוב בתוס' יו"ט. וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוי וכן משמע בהדיא מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם. ופי' ר"י דעל החמור אינו לוקה ויכול להיות שהוא חולין והן מוקדשין דקאמר לאו דוקא דליכא מוקדשין בחמור אלא בשור וליכא אלא שני לאוין בחורש בשור ובחמור אבל בכלאי הכרם איכא מלקות דמיירי שהיה זרוע בכרם חטה ושעורה וחרצן וחיפה אותם בחרישה דקעביד תרתי חדא דקא זרע כלאי זרעים ועוד דזרע כלאי הכרם ע"כ והוא קרוב לפי' הרמב"ם ז"ל. והקשו תוס' ז"ל שם פ' אלו עוברין לפי' ר"י ז"ל קשה אמאי נקט שור וחמור בשור לחודיה ה"מ לאשכוחי כלאים בשור פסולי המוקדשין כדאמר ר' יצחק בפ' בתרא דמכות המנהיג בשור פסולי המוקדשין דלוקה משום דעשאו הכתוב שני גופים דאתקש לצבי ואיל או מטעם דחולין ומוקדשין מעורבין בו חולין שמותר לאכלו חוץ לפתח עזרה ומוקדשין שאסור בעבודה ולפ"ה ניחא דליכא בפסולי המוקדשין לאו דמעילה ולפי' ר"י ז"ל י"ל דמשום דעיקר כלאים בשור ובחמור כתוב נקט שור וחמור ע"כ. ויש להסתפק אם רש"י ז"ל היה גורס שם מלת שביעית קודם ובכלאים בכרם:

בכלאים בכרם. ירושלמי דכלאים פ"ח א"ר ינאי המחפה בכלאים לוקה א"ל ר' יוחנן ולאו מתני' היא בכלאים בכרם ואיך אפשר כלאים ע"י חרישה והא לא תזרע כתיב לאו במחפה דדמי לזריעה והוה ר' ינאי מקלם לר יוחנן הזלים זהב מכיס וגו' גינה העשירים הבוטחים בעשרם ומתעסקים בסחורה בני אל ילוזו מעיניך תן לחכם ויחכם עוד ישמע חכם ויוסף לקח דמשום דר' ינאי לימד לו הדין של מחפה הבין ר' יוחנן טעמא של משנה ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל שם פרק אלו עוברין וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה ע"כ. ותוס' ז"ל כתבו שם דלמאן דס"ל בפ"ק דמועד קטן דחורש בשביעית אינו לוקה מוקי הך דהכא בחורש ומחפה דמחפה חייב משום זורע ע"כ. ויש גורסים במתני' וכלאי הכרם ושביעית וכו' וטעות הוא בידן דהא תוס' שם פ' אלו עוברין סייעו לפירוש ר"י שפירש דחשיב תנא תרי לאוי חד משום כלאי זרעים וחד משום כלאי הכרם מדלא קתני בכלאי הכרם אלא בכלאים בכרם ע"ש. אלא שיש גורסים וכלאים בכרם בויו ויש בבית ויש בויו ובבית ובכלאים בכרם:

ויום טוב וכו' בגמרא פריך ולילקי נמי משום זורע ביום טוב דהא מחפה זורע הוא אלא שמעינן מינה דסבר תנא דידן אין חלוק מלאכות ביום טוב שאם עשה שתים שלש מלאכות בהעלם אחד או עשה מלאכה שיש בה שתים אינו חייב אלא אחת ותנא ושייר לא משני דהא יש קתני ובגמ' פריך טובא וליחשוב וליחשוב ופריך נמי וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביום טוב דמגו דחיילא שבועה בחול חיילא נמי ביום טוב דהיינו איסור כולל ומסיק אלא האי תנא איסור כולל לית ליה ומדלא פריך וליחשוב קונם שלא אחרוש ביום טוב כענין ששנינו בפ' אין בין המודר קונם שדי שאיני חורש בה לעולם הכריח הר"ן ז"ל בפ' שבועות בתרא דף ש"י ע"ב דשמעינן מינה דאין נדרים חלים על קיום מצות לא תעשה אע"פ שחלים על דבר מצוה ודלא מרש"י ז"ל ע"ש. ואחרים אומרים שכיון שהנדרים חלים על דבר מצוה אף בקיום איסור לא תעשה חלים והכי מוכח בירושלמי וכו' עד וההיא דמכות הכריעו דהתם תנא ושייר טובא ודפרקינן האי תנא איסור כולל לית ליה יגדיל תורה ויאדיר הוא אבל לעולם נדרים חלים בקיום האיסור וכן דעת הרמב"ן ז"ל ע"כ בקיצור מופלג וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכהן ונזיר ואף בבית הטומאה:

אף לא הנזיר הוא השם. אף לא נזיר וכהן קאמר ולא דק רבינו יהודה ב"ר נתן ז"ל. ודלא כמאן דמגיה דגרסת המשנה אף לא כהן ונזיר וכן ג"כ בירושלמי ליתיה. ורעז"ל אפשר דלפירוש נקט כהן ונזיר: