משנה מכות פרק ג׳ משנה ח׳

היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת כו': על כל שערה אחת יתחייב הנזיר מלקות כשקצץ אותו בהתראה כמו שנתבאר במקומו: אמרו פושט ולובש אינו כשיסור אותו מכל וכל אלא כיון שפשט ראשו והחזירו וכמו כן כשעמד עליו כדי לפשוט וללבוש חייב על כל התראה ואפילו שלא נפשט:

אמרו לו אל תטמא וכו' חויב על כל אחת ואחת. כשפירש וחזר ונגע או נשא והאהיל. ואיכא מאן דאמר אפי' כשפירש אינו חייב אלא בטומאה וביאת אהל שהם שני שמות בגמ' פרק ו' דנזיר דף מ"ב. וכ"ה מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד פרק ה' מהלכות נזירות. והשתא בחדא מהני גווני הוי דומיא דאינך. דשתיה קא מתהני בכל פעם שישתה. וכן גלוח. הוא מגלח שער בכל פעם:

היה לבוש בכלאים. אחד מן השוק ולא נזיר. ריב"ן:

והוא פושט ולובש. כתב הר"ב ובגמ' קאמר דאינו פושט אלא שהה וכו'. ולא דפירוש הראשון מדנפשיה הוא דמנא ליה לפרושי ולא פושט לגמרי וכו' אלא פירוש הראשון נמי איתא בגמ' עיולי ואפוקי. אלא משום דפירוש הראשון קרוב יותר למשמעות המשנה. כתבו בסתם. והדר קאמר דבגמ' מפרש יותר דאפי' אינו פושט אלא ששהה וכו'. וכתב הכ"מ בסוף הל' כלאים ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה. וצריך לומר שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרין בו חשיב כלובש וכ"כ הריטב"א בשם התוס'. וכתב שהביאו ראיות לדבר. עכ"ל הכ"מ. והר"ן כתב חייב על כל אחת ואחת. דאף על פי שאינו עושה מעשה. כיון שמתחלה עשה מעשה כשלבש. ועתה שוהה כדי לפשוט וללבוש. חשיב מעשה כיון שהתרו בו על כל שהייה ושהייה:

היה הנזיר. וה"ה כהן:

חייב על כל אחת ואחת כשפירש וחזר ונטמא:

היה א' מהשוק:

והוא פושט ולובש לאו דוקא, דה"ה בהוציא רק ראשו, חייב. ואפי' אם רק נשאר לבוש אחר ההתראה כדי פשיטה ולבישה חייב [ועתוס' שבועות דט"ו א']:

חייב על כל אחת ואחת נ"ל דכולה ד' בבי צריכי. יין אף ששתה בלי הפסק, אפ"ה חייב על כל ההתראה [עי' רתוי"ט]. נטמא, אף דכבר טמא הוא, אפ"ה חייב כשחזר ונטמא אם התרו בו. ובגלוח קמ"ל דא"צ שיגלח כל שערו, כר' חסדא [נזיר ד"מ ע"א] דבגילח שער א' חייב. וכלאים קמ"ל אף שלא עשה מעשה בין התראה להתראה, במעשה דמעיקרא סגי:

והקשה בכ"מ בפ"י מכלאים הרי לא עשה מעשה. ותירץ בשם הר"ן דמדעשה מעשה מתחילה סגי. ונ"ל ראי' דהרי אשכחנא עדיפא מנה, דאפי בעשה מעשה בשעה שלא היה בר חיוב. חייב עליה אח"כ, דהרי ההולך לקברות בשידה, ונדר שם בנזיר ובא אחר ופרע המעזיבה מעל גביה והוא שהה שם אח"כ כדי השתחוויי, חייב לכ"ע [כשבועות די"ז], אף שכל מעשהו רק ההילוך להקברות. והרי הלך בשעה שלא היה בר חיוב. וכעין זה כתבו תוס' שם [ד"ה או]. ובהא מתורץ מה דק"ל [שבת ד"ד א'] דבעי רב ביבי בהדביק פת בתנור אם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה. וק"ל מ"ש מחולין [דט"ז א'] באשקיל על חברו בידקא דמיא, ומת דפטור אכח שני. דגרמא בעלמא הוא. א"כ ה"נ הרי בכח חמימות הראשון כשהדביק הלחם, עדיין לא נאפה, עד שבא כח החמימות השני, ולא עשה המדביק כלום, דמ"ש בידקא דמיא או בידקא דנורא. אע"כ כר"ן. דכל שהי' מעשה בתחלתו כמעשה בשעת מעשה דמי. א"כ בשלומא בהדבקת פת, אף שבשעת אפיי' לא עביד מעשה, עכ"פ תחלתו היה במעשה כשהדביק. משא"כ בבידקא דמיא, לאו מעשה עביד, אלא הסיר המניעה. ודי לנו לחייבו בכח ראשון. מדגירא דיליה הוא. משא"כ כח ב' גרמא ממש הוא ופטור. אמנם ק"ל דהא תינח לתי' קמא של תוס' [שבועות די"ז א'], שכתבו דת"ק דרב ביבי דס"ל בהוציא בית אונקלי חייב, לא פליג ארב אשי דמחייב בשהה כדי לפשוט וללבוש, ואילה"ק לתירוצם זה א"כ למה צריך רב בבי לאוקמא בהוציא בית אונקלי ממש, הרי אפי' רק בשהה סגי. נ"ל די"ל דס"ל דבשהה צריך שישהה כדי לפשוט וללבוש כל המלבוש, ולא סגי בשהה כדי לפשוט ולהכניס האונקלי. אלא לפי תירוצם הב' שם, דרב ביבי לא ס"ל הך דרב אשי דלסגי במעשה מתחלתו, א"כ קושיתינו חוזר וניער איך קאמר רב ביבי [בשבת ד"ד] שיש כאן בהדביק פת בתנור חיוב סקילה, הרי לא עשה מעשה כלל, אלא שנאפה מעצמו. ומעשה דהדבקה בתחלתו לא מהני לדידי' לחיובי'. אבל אילה"ק בל"ז לרב ביבי אי נימא דס"ל דמעשה שמתחלתו לא מהני, א"כ אופה שהוא מאבות מלאכות, ומבשל שהוא תולדת אופה היכא משכח"ל דחייב בשבת. י"ל דמשכח"ל באחז האור או הבצק או הקדירה בידו אצל האש, עד שנאפה או שנתבשל. אבל הכא בהדביק פת והלך לו, לדידיה חיוב סקילה היכא משכח"ל. ונ"ל דאף לתירוץ ב' של רבתוס' בשבועות הנ"ל יש לחלק, דדוקא באל תלבש אל תלבש שאין הלבישה שקודם ההתראה צריכה שתצטרף ללבישה שאחר ההתראה, וכל אחת לבישה בפ"ע היא, להכי לבישה שנייה פעולה אחרת היא בלי מעשה מתחלתו, להכי ס"ל לרב ביבי דאינו מועיל מעשה שקודם ההתראה להמעשה שאחרי ההתראה. משא"כ הכא בהדביק פת, חמימות שמקודם לבד, לא הועילו כלום, לולא בידקא של החמימות השניי' שבא אחר ההדבקה, שע"י שניהן נאפה הפת, להכי שפיר מהני המעשה שבתחילת האפיי' אף לרב ביבי. ואדרבה לתי' קמא של תוס' ק"ל, מדאמרי' [מ"ק ד"ב ב'] במנכש בשבת לרב יוסף חייב משום זורע, ולרבה משום חורש. ומקשי הש"ס לרבה מדתני', המנכש ומחפה בכלאים לוקה, ור"ע אומר אף המקיים. ואי מנכש חייב משום חורש, חרישה בכלאים מי אסר. ומשני. משום מקיים. ומקשי תו והא מדקתני סיפא ר"ע אומר אף המקיים, ש"מ דרישא לאו משום מקיים. ומשני כולה ר"ע היא. וקשה לתי' קמא של תוס' מה מקשי, לשני דרישא נמי משום מקיים, רק דבהא פליגי, דל"ע אף ברואה כלאים בשדהו סגי דלחייב. וכדפי' רש"י התם, וכן נ"ל כדברי רבינו, דהרי ר"ע ס"ל [כריתות ד"ג ב'] דא"צ מעשה, אבל ת"ק מצריך מעשה מתחלתה, כמנכש. ואפי' לרש"י ותוס' [ע"ז דס"ד א'], דלר"ע מקיים היינו שעשה גדר, נמי י"ל דלמא איפכא פליגי, דלת"ק בעשה מעשה מתחלתו סגי. ולר"ע צריך מעשה בשעת הקיום, שעושה גדר סביב הכלאים. ואף דר"ע ס"ל [כריתות שם], דא"צ מעשה, ע"כ צ"ל לתוס' ורש"י הנ"ל דהיינו רק לעניין קרבן. וכן מוכח נמי מתוס' שם [ד"ה הואיל], אבל לעניין מלקות בעי מעשה בשעת הקיום. אע"כ דליכא למ"ד דמעשה מתחלתו להני לחיובו. ונ"ל דבל"ז ק"ל מדאמרי' [סנהדרין דס"ה א'] דידעוני גרע מאוב, מדאין בידעוני מעשה, דאף דמכניס תחלה עצם לפיו, זה לא מחשב מעשה, מדאין מדבר בכישופו רק אחר שהכניסו, וכן פי' רש"י התם [ד"ה ריש לקיש אמר]. ואי כר"ן ותירוץ קמא של תוס' הנ"ל הרי ביש מעשה מתחלתו סגי. אע"כ דהא דצריך מעשה במלקות היינו דילפינן מלאו דחסימה [כפסחים מ"א ב'] והתם המעשה גופה איסור הוא. ולהכי בכל דוכתא דחייב במעשה מחתלתו, היינו דוקא בדומה ללאו ודחסימה שיש בהמעשה שבתחלה מעשה שיש בה חיוב. כנכנס לקברות, כלובש כלאים וכאופה בשבת, רק שלא היה אז התראה. וכשהתרו בו אח"כ, אף שאינו עושה אח"כ מעשה חייב. משא"כ במנכש בכלאים, כיון דלא חייב על הניכוש, רק על הקיום, לא מחשב מעשה דלחייב עלה אח"כ. וה"נ בידעוני, מדלא חייב על הכנסת העצם בפיו רק על הדיבור שאח"כ, לא מחשב מעשה דלחייב עלה אח"כ. אולם ל"מ מרבותינו, הו"א דבשעטנז לא בעי מעשה, מדכתיב לא יעלה עליך. ולא כתיב לא תעלה עליך, והרי בהלבישו אחר נמי חייב מה"ט [וכתשובת הלכות קטנות סי' ל"ו]:

היה מיטמא וכו' נזיר או כהן ועיין במ"ש במסכת נזיר פ"ג מינים:

היה לבוש. אית דגרסי לובש והכל אחד כמ"ש בפ' תפלת השחר גבי היה רכוב על החמור. וביד פ' עשירי דהלכות כלאים סימן ל' ובפ"ג דהלכות אבל סימן ד'. בפי' רעז"ל נראה שצריך להגיה דבגמרא קאמר תו דאפילו אינו פושט וכו' דשני החדושים איתנהו בגמרא והביאם הרמב"ם ז"ל גם בפי' המשנה. ואיתה להאי בבא דהיה לבוש בכלאים בתוס' פ' ידיעות דף י"ז: