משנה מעשרות פרק ד׳ משנה א׳

אמרו בגמרא אור ומלח ומקח ותרומה ושבת וחצר ובית שמירה כולם טובלים ענינו שכל אחד מאלו קובעת למעשרות ואסור לאכול קצת מאלו עד שיעשר והכובש זה שישרה אותם במלח ומים:

המכמן בעפר כמו הטומן כי כן המנהג לעשות בפירות שאינן מבושלות להטמין אותם בעפר כדי שיתרטבו ויתבשלו:

והמטבל. ענינו שיטבול במלח ויאכל:

ואמרו פטור רוצה לומר כי זאת הטמינה בארץ אינה כמו הכבישה ולא הטבילה במלח כמו המליחה שנאמר נקבע למעשר אלא פטור מלעשר ומותר לו לאכלו עראי:

שיצא השרף רוצה לומר שיצא הליחה הדומה לחלב:

המקפה לתבשיל. ר"ל הלוקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל ומקפה הוא מרק ובתנאי שיהיה אותו תבשיל צונן וכן אמרו בגמרא תפתר בתבשיל צונן אבל לבשל היין אסור כמו שאמרנו שהאש קובעת למעשר:

ואמרו ולקדרה חייב ואפי' אין שם לא תבשיל ולא אש כי הטעם מה שזכרנו:

ובור שם לאותה החפירה שהיין או שהשמן יורדין שם:

הכובש וכו'. פי' הר"ב שהאור והמלח וכו' ולא נקט כבישה כמו הירושלמי דלא נקט נמי כבישה בהדי דברים דקחשיב. ובזה הדרך כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעשר. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ולמה לא מנה הכובש אע"פ שלא כבש אלא בחומץ שהמשנה מנאן שנים ע"כ. וכתב הכ"מ וז"ל טעמו דקתני הכובש המולח משמע דכובש בחומץ קובע. [*וי"ל לדעת רבינו שמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע] כמו שאמרו מלח קובע על כרחינו לומר דחומץ אינו קובע. והא דקתני מתניתין הכובש המולח חדא קתני ופירושא קא מפרש הכובש ומאי כובש היינו המולח ולאפוקי כובש שלא במלח. אי נמי כובש היינו שישרה אותם במים ומלח. וכן פי' רבינו בפי' המשנה ע"כ ולגירסת הספרים שלנו דגרסינן הכובש השולק המולח אין לפרש פירוש הראשון. וא"ת ותקשה מתניתין על הירושלמי. וי"ל שהלשון שבירו' ברייתא היא ויכולה לחלוק עם המשנה ומ"מ ודאי דהלכה כמתני'. ולפ"ז שלא בדקדוק כתב הכ"מ ואתמר עלה בירושלמי. דלאו מימרא היא. ומיהו בירושלמי מסיים דא"ר יוחנן מקח וכו'. ואי ברייתא היא לא מסייעא לה מר' יוחנן ובודאי שמפני כן הוא שכתב הכ"מ דאתמר. אבל הר"ש העתיק א"ר יוחנן וכו'. [*ומ"ש הר"ב שהאור וכו'. ירושלמי. ומ"ש והתרומה. נראה לי דהיינו דוקא כי הא דתנן בפ"ב מ"ד ועיין מ"ש בסוף פ"ד דביצה בסוף ד"ה ע"ש וכו'] ומ"ש הר"ב והשבת. עיין סוף פ"ד דביצה:

[*השולק וכו' חייב. מטעם שהאור מחייב כדברי הר"ב. ומדלא קתני המבשל משמע דלרבותא קתני השולק שהוא פחות ממבשל וסייעתא למה שרצה הר"ש לפרש בפ' עשירי דתרומות מ"ח [והבאתי לשונו במ"י שם] אלא שהקשה שם מסוגיא דפרק כל הבשר וצריך לי עיון]:

[*המולח. עיין במ"ג]:

[*המקפה לתבשיל פטור. כתב הר"ב ואינו קובע למעשר כשאר מקפה יין בעלמא. דתנן במשנה ז' פ"ק]:

הכובש טבל שהגיע לעונת המעשרות כפ"א י' ולא הוקבע עדיין ע"י חצר וכדומה וכבשו שיעור כבישה כתרומות פ"י סי' מ"ב:

השולק תמוה למה דקיי"ל דבשול אין חמימותו חזק כשלוק. [כחולין דק"י ודלא כירושלמי פ"י דתרומות מ"י דס"ל איפכא] א"כ ל"ל שלוק הרי אפי' בשול קובע כפ"א מ"ז [ועיין ש"ך י"ד [רסי' י"ז דבשיל ולא בשיל נמי נקרא במתניתין שלוק] ותו שלוק ל"ל כלל. הרי כ"ש הוא מכבוש. ונ"ל דקמ"ל דאפי' נתכוון לשלקן הרבה ולא נגמר שלוקו נמי קובע [וכירוש' הכא] ולהכי נמי לא תנא הכבוש והשלוק והמלוח ודו"ק:

המולח הרבה ביחד:

חייב ר"ל הוקבע למעשר עיי' פ"א נ"ג:

המכמן באדמה ר"ל פירות שלא נתבשלו באילן כל צרכן טומנם בארץ והן מתחממין ומתבשלים:

המטבל בשדה טובל פירות א' א' במלח ואוכל:

הפוצע זיתים ממעך וכתשם למתקם:

שיצא מהם השרף המר:

הסוחט זיתים על בשרו לסוך בשרו:

אם סחט ונתן לתוך ידו שכנס בחפניו השמן היוצא:

המקפא לתבשיל הסיר החרצנים הצפים מעל היין לאחר ששמו בתבשיל. והרי כשיקפאנו נגמרה מלאכתו כפ"א נ"ג:

פטור ר"ל לא הוקבע עי"ז מדכבר מעורב הוא ובתבשיל קר מיירי דאל"כ הוקבע ע"י האור. כך כ' הר"ש והר"ב. אבל אי"ל דכמו דקפוי אינו קובע בתערובות כ"כ בישול ליתא דהרי קובע בנותן לקדירה וללפס [כדלעיל פ"א מ"ז]:

לקדרה קרה רקה בלי תערובות תבשיל:

מפני שהוא כבור קטן דהו"ל כמקפ' לבור קטן והוקבע:

הכובש. וטעמא דכבוש טובל משום דדינו כמבושל ומבושל קתני דקובע כדתנן השולק ותני בשול זוטא והדר תני בשול רבא ובירוש' מפ' דבעינן שיכבוש כל צרכו אבל שולק אי בעינן עד שישלוק כל צרכו בעיא היא התם ע"ש:

המולח בשדה חייב. כלומר אפי' בשדה שהאור טובל והמלח טובל והמקח טובל וכן התרומה והשבת והחצר וכולהו תננהו אור ומלח בהאי מתני' מקח מתני' דלעיל פ' שני האומר לחבירו הילך איסר זה וכו' ומתני' דהמחליף נמי ותרומה מתני' דפירות שתרמן שבת בפירקין מתני' דתינוקות כלכלת שבת וכו' חצר כולי' פירקין דהמעביר והרמב"ם ז"ל ס"ל דכולם אינם קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכולן מדרבנן אע"ג דחצר ושבת ומקח רמיזי בקראי חצר דכתיב בשעריך שבת נמי וקראת לשבת עונג מקח גבי פועל דפטרינן לי' מכנפשך מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור דה"א דליחייב כיון דאכיל בשכרו ה"ל לוקח ומהאי קרא הוה ס"ד פרק הפועלים דלוקח הוי דאורייתא ואסיקנא דלוקח דרבנן ולית לך מן התורה אלא שיראה פני הבית דרך שער כדאיתא פ' הפועלים וריש לקיש ס"ל בירושלמי דחצר המשתמרת הוי כבית ומדאורייתא קבעא:

המכמיר באדמה פטור. שטומן הזיתים באדמה כדי שיתחממו ויתבשלו כמו כתנור נכמרו ואית דגרסי המכמין באדמה תרגום לא צדה לא כמן כלומר מטמין ע"ש שהאורב מטמין עצמו:

המקפא לתבשיל. המבשל ביין קרוי מקפא והוא הנותן יין לתוך תבשיל שצריך לו יין דוקא ובתבשיל צונן מוקי לה בירושלמי הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל המטבל בשדה ס"א המטמין בשדה ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ואם אחר שנתן יין בתבשיל הסיר מעליו וכו' כתב פי' זה אינו נראה דאין לשון המקפה לתבשיל משמע כן אלא נראה דה"ק המקפא לתוך התבשיל כלומר שלוקח יין מן הבור ומסנן אותו דרך בגד לתוך התבשיל הוי פטור אע"פ שע"י הבגד הקפה את הגרעינים אפ"ה פטור כיון שנפל לתוך התבשיל ואין בכאן יין קפוי ע"כ:

לקדרה חייב. ירוש' א"ר אלעזר לקדרה ריקנית היא מתני'. מתני' לא אמרה כן אלא שיש בקדרה תבשיל משמע דהא גבי תבשיל קתני לה ע"כ וכדחיי' זו משמע דעת הרמב"ם ז"ל שלא כתב בלשונו אוקמתא דריקנית וז"ל שם וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך התבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדרה אע"פ שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן ע"כ. אבל בפי' המשנה כתב ואמרו לקדרה חייב ואפי' אין שם לא תבשיל ולא אש ע"כ: